פותחים שולחן
פותחים שולחן
social
facebook whatsup email tweeter
15.6.11
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
את מזבח המקדש החליף אחרי החורבן השולחן הפרטי, שירש ממנו את הכוח לכפר והעניק הכוונה לאופן שבו אפשר להתמודד עם האבל. הרבה תמר דבדבני מסבירה שכמו כל כוח אפשר להשתמש בו לטוב או לרע
לוגו מדור הדף השבועי

פתח במזבח וסיים בשולחן. ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו: בזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית המקדש קיים  –  שולחנו של אדם מכפר עליו (מנחות צז ע"א)

תרגום:
פתח (הפסוק) במזבח וסיים בשולחן. (שינוי זה מתאים לדברי) ר' יוחנן ור' אלעזר, שאמרו שניהם: בזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית המקדש קיים – שולחנו של אדם מכפר עליו.

הקשר:
המשנה החמישית בפרק האחד-עשר של מסכת מנחות מתארת את מידותיו של השולחן, עליו מונח הלחם המקדש. במהלך הדיון התלמודי במשנה זו, מעלים החכמים קושיות לגבי החומר ממנו עשוי השולחן ולגבי ההשלכות ההלכתיות שיש לכך. כהוכחה לעמדה הטוענת שהשולחן נחשב כעשוי כולו עץ, מובא הפסוק מיחזקאל ובעקבותיו גם המדרש שיידון כאן.

 hdp_hshbvy_shvlkhn_tryysy_hntr
מרהיט של חולין לכלי קודש (cc-by-tracy hunter)

דיון:
אפשר להתמודד עם אבל באמצעות שקיעה בזיכרונות העבר או בתקוות העתיד. התלמוד מציע כאן דרך שלישית.

פתח במזבח וסיים בשולחן
המדרש נסוב על פסוק הלקוח מתוך תיאור המקדש של יחזקאל: "הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ וְאָרְכּוֹ שְׁתַּיִם אַמּוֹת וּמִקְצֹעוֹתָיו לוֹ וְאָרְכּוֹ וְקִירֹתָיו עֵץ וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' " (יחזקאל מא, 22).

בפרקים מ-מח בספר יחזקאל מספר הנביא, שחי בבבל לאחר חורבן בית ראשון, על מסעו לירושלים העתידית. הוא מתאר את אדריכלות המקדש ואת הכלים אשר בתוכו. תוך שהוא מפרט בדקדקנות את המידות והעיצובים של כל חדר, שער וחצר, מדגיש יחזקאל את התנהלות העבודה במקדש והקרבת הקורבנות. יחזקאל שקוע כל כולו בשתי חוויות מציאות: מחד גיסא, זו שהיתה ואיננה ומאידך גיסא, זו שאינה קיימת עדיין.

במסכת מנחות, כמו במסכת זבחים, עסוקים חז"ל בהלכות הנוגעות לעבודת המקדש בתקופה בה אין הן רלוונטיות עוד באופן מעשי. הבחירה להמשיך ולהעמיק בנושאים שאינם נוגעים לחיי היומיום באופן ישיר, אינה טריוויאלית, ולא פעם היא עצמה עולה לדיון, באופן ישיר או בעקיפין. דומני שהמדרש שיידון כאן, מהווה דוגמא לתופעה זו.

בזמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית המקדש קיים – שולחנו של אדם מכפר עליו
ר' יוחנן ור' אלעזר, בדומה ליחזקאל, חווים את החיים שלאחר חורבן, אולם שלא כמו הנביא, הם בוחרים שלא להתרכז בעתיד או בעבר, אלא דווקא בהווה. זו בחירה מעניינת ולא פשוטה, כיוון שיש בה העדפה להתבונן ישירות בהֵיעדר. לכאורה, בחירה כזו מובילה כמעט בהכרח לייאוש ולשקיעה בזיכרון העבר, אולם המדרש המוצע כאן דווקא מעורר תקווה ומאפשר חיבור ישיר בין ההווה והעבר, מבלי לשקוע באבל ובזיכרונות מחד גיסא, ומבלי לנדוד למחוזות הפנטזיה על העתיד, מאידך גיסא.

המדרש שם לב לפער בין הרישא של הפסוק מיחזקאל ובין הסיפא שלו: בתחילה מתואר "המזבח" אולם בסוף קורא לו אלוהים "שולחן". "מזבח" יש רק במקדש, אולם "שולחן" היא מילה יומיומית יותר, והרהיט עליו היא מצביעה יכול להימצא בכל בית ובית. מחילופי שמות העצם לומדים ר' יוחנן ור' אלעזר שהשולחן הביתי יכול להחליף – מבחינה דתית – את המזבח המקדשי. כלומר, מאז חורבן בית המקדש, בכל בית מישראל מצוי כלי שיכול לשמש ככלי שרת ולבצע את הפעולה הדתית, שהיא אולי הגבוהה והנעלה ביותר – כפרה על חטאים.

כיצד יכול שולחן האוכל הביתי למלא את משימתו הדתית של המזבח החרב?
רש"י מפרש שלשולחן יכולת לכפר, כיוון שהוא מאפשר לאדם לחלק את מזונו עם אחרים. חלוקה כזו היא מעשה של חסד ולכן יש בה הכוח לכפר על עוונות. כך, למשל מנחם ר' יוחנן בן זכאי את ר' יהושע: "אמרו פעם אחת היה ריב"ז מהלך בירושלם והיה ר' יהושע מהלך אחריו וראה בית המקדש שהוא חרב. אמר: אוי לנו על ביהמ"ק שהוא חרב, מקום שמתכפרין בו עונותינו! אמר לו: בני, אל יֵרע לך, שהרי יש לנו כפרה אחרת שהיא כמותו. ואי זה? זה גמילות חסדים. לכך נאמר כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת (הושע ו, 6)" (אדר"נ נו"א, ט).

גם בעלי התוספות מאמינים כי כוחו הדתי של השולחן קשור באופן בו הוא מחבר בין אנשים. בפירושם הם מרמזים לדברי ר' יוחנן במקום אחר בתלמוד: "גדולה לגימה... (ש)מרחקת את הקרובים, ומקרבת את הרחוקים, ומעלמת עינים מן הרשעים, ומשרה שכינה על נביאי הבעל, ושגגתו עולה זדון" (סנהדרין קג ע"ב). לפי מדרש זה, האכילה והשתייה המשותפות עם אנשים אחרים, יכולות לגרום תוצאות חיוביות מאוד או שליליות להחריד. כלומר, בשולחן, או ליתר דיוק – במה שמתרחש סביבו, יש כוח, ניטרלי מיסודו, שהבחירה האנושית יכולה לכוונו לטוב או לרע.

 hdp_gby
לגימה שביכולתה להרחיק או לקרב (cc-by-like-the-grand-canyon)

גם במשנה מובאת דעה לפיה המפגש האנושי סביב שולחן האוכל יכול להוות בסיס להתעלות דתית או מדרון חלקלק המוביל להתבהמות: "רבי שמעון אומר – שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים שנאמר כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם (ישעיה כח, 8); אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא שנאמר וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' (יחזקאל כא, 22)" (משנה אבות ג:ג). כלומר, שיחה תורנית יכולה להפוך את שולחן האוכל מרהיט של חולין לכלי קודש.

קישור בין משנה זו לאמירתם של ר' יוחנן ור' אלעזר יכולה להוביל להבנה, שההתעלות הדתית הטמונה בשולחן, ואולי גם האפשרות לכפרה, תלויה באווירה החברתית העוטפת אותו, ולאו דווקא באוכל המצוי עליו.

פירוש נוסף, ישיר פחות אך אמיץ יותר לדעתי, ניתן להוציא מתוך דיון בתפקודיו של שולחן לחם הפנים במקדש. בסוגיה המופיעה בהמשך הפרק האחד-עשר במסכת מנחות, אומר ר' יוסי: "אפילו סילק את (הפת) הישנה שחרית, וסידר את (הפת) החדשה ערבית, אין בכך כלום. אלא, מה אני מקיים לְפָנַי תָּמִיד (שמות כה, 30)? שלא ילין שלחן בלא לחם" (מנחות צט ע"ב). כלומר, הביטוי "תמיד" מצומצם יותר משנדמה, ואפשר שהשולחן יעמוד בלא לחם במשך כל היום. על כך מגיב ר' אמי: "מדבריו של ר' יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א, 8)". מן הכלל שמציע ר' יוסי לגבי השולחן המקדשי מקיש ר' אמי שגם לימוד התורה, שאמור לכאורה להתרחש "יומם ולילה" יכול להתבצע רק פעמיים ביום, במנות קצובות.

מעבר לחוכמת החיים המתגלה בצמצום הדרישה לעסוק בתורה, כדי לאפשר גם דרך ארץ (פרנסה, משפחה וכד'), אני מוצאת גם כאן הצעה מרתקת להתמודדות עם חורבן המקדש: את הכלי הפיזי המקדשי (שולחן) מחליף עיסוק אנושי רוחני (לימוד תורה). השולחן המקדשי מובן כמטאפורה לאדם, והלחם שעליו מוקבל לתורה המתעכלת בלב.

הבחירה להתמודד עם העבר באמצעות התבוננות בהווה היא בחירה מרגשת בעיניי. היא מזמנת חשיבה יצירתית ומאפשרת בו בזמן הן התמודדות עם האבל על ההֵיעדר, הן שמחה ביֵש והכרה בכוח הקדושה הקיים בכל דור ובכל מקום.

 

רוצים להגיב בנושא? הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי. 
 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus