מעוות שלא יתקון

מעוות שלא יתקון

social
facebook whatsup email tweeter
8.6.10
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
מה עושה דיין שהוציא להורג אדם שלא כדין? רבי יהודה בן טבאי גילה ענווה וביקש מחילה, אבל המוות הוא בלתי הפיך. תמר דבדבני על הפרק הראשון במסכת מכות

אמר רבי יהודה בן טבאי: אראה בנחמה, אם לא הרגתי עד זומם, להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים: אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון. אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה, אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים: אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם, ואין לוקין עד שיזומו שניהם. מיד קבל עליו ר' יהודה בן טבאי, שאינו מורה הוראה אלא לפני שמעון בן שטח. וכל ימיו של ר' יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו העד, והיה קולו נשמע, וכסבורין העם לומר: קולו של הרוג, אמר: קולי שלי הוא, תדעו, למחר הוא מת אין קולו נשמע (מכות ה ע"ב)
לוגו מדור הדף השבועי

הקשר:
הפרק הראשון של מסכת מכות עוסקת בדיני עדים זוממים. המשנה השישית בפרק זה מפרטת מחלוקת בין חכמי המשנה לצדוקים ביחס להריגתם של העדים הזוממים. הברייתא שתידון כאן מופיעה כחלק מן הדיון התלמודי במשנה זו.

דיון:
מה לומד ר' יהודה בן טבאי מהריגת העד הזומם, ומה הוא מנסה ללמד אותנו?

אמר רבי יהודה בן טבאי: אראה בנחמה, אם לא הרגתי עד זומם, להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים: אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון
במשנה מתפרשת המחלוקת של החכמים עם הצדוקים, בעניין דינם של עדים זוממים: הצדוקים מסתמכים על הפסוק "נפש תחת נפש" (שמות כ"א, 23) ומתוכו הם לומדים שמותר להרוג רק את מי שהרג (או הוביל להרג) אדם אחר. לכן לטענתם רק אם הצליחו העדים במזימתם והובילו להריגתו של הנאשם, דינם מוות. החכמים לעומתם מסתמכים על הפסוק "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים י"ט, 19) המופיע בהקשר לעדים זוממים, וממנו הם לומדים שעונשם של העדים תלוי במה שרצו להשיג, ולאו דווקא במה שהשיגו בפועל. לכן לשיטת החכמים, העדים נהרגים הזוממים גם כאשר לא הצליחה מזימתם והנאשם לא נהרג בידי בית הדין.

בספרות חז"ל מוזכרות כמה וכמה מחלוקות בין הצדוקים (הקרויים גם בייתוסים) והפרושים (וראו למשל את המשניות האחרונות במשנה ידים). נדמה שעיקר המחלוקות נסובו על תוקפה של התורה שבע"פ (ראו למשל משנה מנחות י:ג), כאשר הצדוקים ביקשו ללכת אחר פשט התורה ולכן ערערו של סמכותם של החכמים לפרש ולדרוש אותה לצורך קביעת הלכה (וראו למשל בבלי סוכה מג ע"ב).

 hdp_hshbvy_-_zvmmym
מה הם זוממים?

ר' יהודה בן טבאי, אחד מראשוני התנאים (משנה אבות א:ח) נשבע שהרג עד זומם, כדי "להוציא מליבן של צדוקים", כלומר כדי להוכיח את טעותם של הצדוקים בעניין זה ולהנכיח בפועל את דרכם של החכמים. הרג העד, אם כן, מילא בעיני ר' יהודה בן טבאי תפקיד פוליטי של "להכעיס", לא פחות (ואולי יותר) מאשר היה תוצאה הכרחית של ההלכה.

אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה, אם לא שפכת דם נקי
שמעון בן שטח, "בן הזוג" של ר' יהודה בן טבאי להנהגה, מטיח בו האשמה קשה: הרג העד הזומם לא היה מוצדק, ולכן נחשב כשפיכות דמים, כרצח. הסיבה לטענתו מפורטת בברייתא: לפי ההלכה (של הפרושים!) עדותם של שני העדים צריכה להיות מוכחת כשקרית וזוממת (כלומר – מכוונת להרשיע שלא כדין את הנאשם) ולכן גם העונש שביקשו להחיל על הנאשם, יוחל על שניהם כאחת. כיוון שר' יהודה בן טבאי מעיד על עצמו שהרג רק עד זומם אחד, מבין שמעון בן שטח שהוא לא נהג כהלכה. כלומר, ה"הפגנה" הפוליטית של ר' יהודה בן טבאי נגד דרכם של הצדוקים, חטאה לעיקרון שבשמו "הפגין" – הוא ניסה להנכיח בפומבי את הלכת הפרושים, אך בהורגו את העד הוא עבר עליה בעצמו.

ר' יהודה בן טבאי מגלה ענווה גדולה בהתברר לו טעותו: מיד קבל עליו ר' יהודה בן טבאי, שאינו מורה הוראה אלא לפני שמעון בן שטח. רש"י מפרש שמאותו רגע העז ר' יהודה בן טבאי לפסוק רק לצידו של שמעון בן שטח כדי "שאם יטעה יורהו". כלומר, ר' יהודה בן טבאי כופף עצמו בפני סמכותו של "בן זוגו" להנהגה ולמעשה פגם מרצונו במעמדו שלו כפוסק. ענווה זו נראית בעיני כניסיון לתיקון ולעשיית תשובה, בעקבות ההכרה בחטא החמור שביצע, כשפן נוסף לענווה ולניסיון לתקן מופיע בהמשך הסיפור.

וכל ימיו של ר' יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו העד, והיה קולו נשמע
גם ההשתטחות על קברו של העד ההרוג היא דרכו של ר' יהודה בן טבאי לעשות תשובה. נדמה לי שהדרך שמוצא ר' יהודה בן טבאי לתקן במעט את מעשהו, מעבר לבקשת המחילה מן המת, היא להפחית מכבודו כדיין וכמנהיג ולהיחשף בפני העם (השומעים את קולות הבכי והזעקה) בחולשתו, בכאבו, בטעותו.

העם מבלבלים בין הקולות – הם מאמינים כי הקול הנשמע הוא קולו של העד ההרוג. אולי מדובר בטעות הבנויה על אמונות ומיתוסים; אולי רומז הסיפור לכך שקשה לאנשים לקבל את ענוות המנהיג והם מעדיפים לראותו כצדיק המסוגל לגרום למתים להשמיע קול; אולי יש כאן ניסיון של המספר "לבלבל" בכוונה בין השניים כדי להדגיש את המשותף לכל בני האדם – פושעים וצדיקים, הרוגי בית דין ודיינים – סוֹפיוּת החיים, המוות.

תדעו, למחר הוא מת אין קולו נשמע
ר' יהודה בן טבאי מתעקש לשכנע את השומעים שהקול קולו הוא ומבטיח להם: כשאמות אני, ייעלם קול הבכי. גם בכך אני רואה ענווה מצידו: בין אם יש כאן הכחשה של השמועות על צדיקותו המחוללת מופתים ובין אם התעקשות על כך שהעם יקבלו את הודאתו בטעות וכאבו על כך, ר' יהודה בן טבאי אינו מוכן שמעשהו – הבכי, בקשת המחילה – יובן באופן שגוי, והוא דואג להבהיר את חולשתו.

ר' יהודה בן טבאי מדבר על עצמו בגוף שלישי. ניסוח כזה נפוץ בתלמוד, במיוחד במקרים בהם אדם אומר משהו רע על עצמו, או כאשר יש בדבריו סוג של קללה. ייתכן שבמקרה זה יש בניסוח הספציפי גם רמז ל"בלבול" שנזכר לעיל – מפני השימוש בגוף שלישי קשה לדעת, במבט ראשון, קולו של מי יפסיק להישמע עם מותו של ר' יהודה בן טבאי, קול ההרוג או קולו של ההורג.

בשל ההקשר של הסיפור בסוגיה וכהמשך למסכת סנהדרין בה משתקפות שוב ושוב הדילמות המוסריות הקשורות בדין המוות (ככל הנראה היתה בעבר מסכת מכות חלק ממסכת סנהדרין, ויש כמה סימנים לדבר, כמו מספר הפרקים ושמותיהם), אני מוצאת שלא רק תיאור עובדה ריאליסטית או ניסיון לשכנוע יש בדברי ר' יהודה בן טבאי. ההכרה בכך שכאשר ימות לא יישמע עוד קולו, היא הכרה בסוֹפיוּתו של המוות ובטראגיות שהיא טומנת בחובה. קולו של המת לא יכול להישמע, דבריו נאלמים לעד וצלם אלהים שבו – היכולת לדבר – נעלם. נדמה לי שהכאב הנשמע מדברי ר' יהודה בן טבאי אינו רק תגובה לחוסר ההבנה של שומעי הקולות, אלא גם ביטוי למודעוּת העמוקה והשלמה ביותר אליה הגיע בעקבות הריגת העד – המוות הוא בלתי הפיך ואת המעשה שעשה אין דרך לתקן.

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי. 

לתגובות: 
editor@bac.org.il  

 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus