דפוס קורבן

דפוס קורבן

social
facebook whatsup email tweeter
28.12.10
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
התלמוד שואל על סדר הקורבנות בו בוחרת המשנה: מדוע היא פותחת דווקא במיקומם של קורבנות החטאת ולא בקורבנות העולה? אם התלמוד שואל – הרבה תמר דבדבני עונה

מכדי צפון בעולה כתיב, ניתני עולה ברישא! חטאת איידי דאתי מדרשא חביבא ליה. וניתני חטאות החיצונות! איידי דנכנס דמן לפני ולפנים חביבא ליה (זבחים מח ע"א)

לוגו מדור הדף השבועי

תרגום:
מכך ש"צפון" ב(קורבן) עולה כתוב (במפורש בתורה, צריך) לשנות (במשנה) "עולה" בהתחלה! (קורבן) החטאת מתוך שהוא בא (להילמד) מדרשה חביב לו (לבעל המשנה). ונשנה (בתחילה) "חטאות החיצונות"! מתוך (שהחטאות הפנימיות) שנכנס דמן לפני ולפנים (הן) חביב(ות) לו (לבעל המשנה).

הקשר:
המשנה הראשונה בפרק החמישי של מסכת זבחים שואלת: "איזהו מקומן של זבחים?" ומפרטת את המיקום המדויק של קורבנות שונים בתוך שטח בית המקדש. הקורבנות הראשונים הנזכרים במשנה הם הפר והשעיר של יום הכיפורים, המוגדרים כקורבנות מסוג "חטאת פנימית". בקטע שיידון כאן תוהה התלמוד על שיקולי העריכה של משנה זו ומציע שני פיתרונות לקושייתו.

דיון:
מדוע מחבבים החכמים את קורבן החטאת יותר מאשר את קורבן העולה, ומה הקשר בין פנים המקדש ובין לימוד התורה?

 lshvnvt_ngrh
היכן ממוקמת חיבת החכמים? (צילומים:פלאש90)

מכדי צפון בעולה כתיב, ניתני עולה ברישא!
המשנה קובעת בתחילתה כי "קודשי קודשים שחיטתן בצפון". קביעה זו משמשת ככותרת לכל הבא אחריה, ולפיה כל קורבנות העולה, האשם והחטאת – המוגדרים "קודשי קודשים" – אמורים להישחט בחלק הצפוני של המזבח.

התורה עצמה אינה מתארת במפורט את מיקומם של הקורבנות השונים. למעשה, הקורבן היחיד לגביו אומרת התורה במפורש שעליו להישחט בצפון הוא קורבן העולה: "וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ. וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה' וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב" (ויקרא א, 11-10). את מיקום שחיטתם של קורבנות החטאת התורה אינה מספקת באופן ישיר אלא רק ברמז: "וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה" (ויקרא ד, 29). כלומר, על קורבן החטאת להישחט במקום שחיטת קורבן העולה – בצפון המזבח.

התלמוד שואל על סדר הקורבנות בו בוחרת המשנה: מדוע היא פותחת דווקא במיקומם של קורבנות החטאת, בעוד הוא אינו נזכר בתורה אלא רק במרומז? לכאורה, היה עליה לפתוח בהלכה הנזכרת בפסוק באופן מפורש, כלומר במיקומו של קורבן העולה.
חטאת איידי דאתי מדרשא חביבא ליה
תשובת התלמוד מעניינת: העובדה שמיקומם של קורבנות החטאת נלמד באמצעות מדרש ולא מפשט הפסוקים, הופך אותו לחביב יותר על המשנה ולכן היא מזכירה אותו ראשון.

נימוק כזה ניתן למצוא גם במקומות אחרים בתלמוד. לפי ההלכה, אחיו של אדם שנפטר בלא ילדים מחויב להינשא לאלמנה (כלומר לייבם אותה) או לערוך טקס חליצה באמצעותו היא משחררת אותו מחובתו. במשנה הראשונה של מסכת יבמות מופיעה רשימת נשים שאסורות להתייבם לאחיו של בעלן המת, מפאת איסורי העריות, ולכן גם פוטרות את צרותיהן (נשיו האחרות של הבעל) מייבום ומחליצה. בראש רשימה זו מופיעה "בתו", והכוונה לבת האח שאמור לייבם. אישה זו נישאה לאחי אביה ומשנפטר בעלה בלא שהותיר אחריו ילדים, היא אמורה, לכאורה, להתייבם בידי אביה.

התלמוד תוהה על הבחירה לפתוח דווקא בבת ולא באחות אשתו של המייבם הפוטנציאלי, שהרי האיסור על נישואי אדם לשתי אחיות נזכר במפורש בתורה: "וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ" (ויקרא יח, 18). תשובת התלמוד לקושיה זו זהה לתשובתו בסוגייתנו: דווקא מפני שאיסור הנישואין בין האב לבתו אינו מפורש בתורה (מי שאינו מאמין, מוזמן לבדוק בקפידה את רשימת איסורי העריות בויקרא יח) אלא נלמד באמצעות מדרש, הוא חביב יותר על המשנה ולכן נזכר ראשון.

דוגמא נוספת לשימוש בנימוק זה ניתן למצוא בפתיחת הפרק השמיני של מסכת בבא בתרא, שם מפרטת המשנה את קשרי הירושה לפי ההלכה. הדוגמא הראשונה שמצוינת במשנה היא זו של אב היורש את בניו. התלמוד (ב"ב קח ע"א) מתרעם כנגד פתיחה זו משתי סיבות טובות. הסיבה הראשונה היא שאין להתחיל בדברי פורענות, כלומר בדברים מעציבים וקשים כמו מקרהו של אב שמתו בניו. הסיבה השנייה שמעלה התלמוד כנגד עריכת המשנה היא שבתורה נזכר קודם המקרה השכיח יותר ובו הבן יורש את אביו. אל מול שני הנימוקים הללו מעלה התלמוד את הטעם המופיע גם בקטע הנדון כאן: המשנה מחבבת את מה שנלמד ממדרש יותר ממה שעולה באופן ישיר מפסוקי התורה, ולכן מזכירה אותו קודם.

בשתי הדוגמאות שנזכרו לעיל קשה לראות חביבות יתרה בהלכות הספציפיות: פסיקת הלכה לגבי אב שמתו בניו או איסור על יחסי אישוּת בין אב ובתו אינם מעוררים שמחה מיוחדת. הדבר נכון גם באשר למיקומו של קורבן החטאת – אין בקורבן זה משהו שהופך אותו לחביב יותר מאשר קורבנות אחרים. מובן, אם כן, שהחביבות הנזכרת כאן אינה קשורה בתוכן ההלכות אלא בתהליך הלימוד שהוביל לפסיקתן. הלכות שנלמדות מתוך לימוד ודרשה – יהא תוכנן ועניינן אשר יהא – חביבות יותר על החכמים וקרובות יותר לליבם מאשר חוקים המצווים במפורש בתורה. מיקומו של קורבן החטאת, כמו גם איסור העריות בין אב ובתו ומצוות ירושת האב את בניו המתים, חביבים על עורכי המשנה, כיוון שהבנתם זקקה עיסוק משמעותי בפעולה לימודית כלשהי ולימודם חִייב התעמקות בפסוקים ודרישתם באופן יצירתי. נדמה שהעיקרון פשוט: ככל שהתהליך הלימודי ארוך ומורכב יותר כך הקירבה בין הלומדים ובין מושא לימודם מתפתחת ומעמיקה.

 hdp_vmq
מתעקשים לחדור למעמקים

איידי דנכנס דמן לפני ולפנים חביבא ליה
המשנה בחרה לפתוח בקורבנות הפר והשעיר של יום הכיפורים, שהם קורבנות "חטאת פנימית", שדמם ניתן בתוך ההיכל ומוּזֶה בקודש הקודשים, המתחם הפנימי והמקודש ביותר במקדש. הפסוק ממנו לומדים את מקום שחיטת החטאת (ויקרא ד, 29) אינו עוסק בקורבנות מסוג זה אלא בקורבנות המוגדרים כ"חטאת חיצונית" - אלה שדמם ניתן על המזבח שבחצר המקדש.

גם כאן שואל התלמוד שאלה על עריכת המשנה: מדוע היא אינה מתחילה בקורבנות "החטאת החיצונית", שלא רק שמיקומם נלמד באופן ישיר יותר מן התורה, הם גם שכיחים יותר?

תשובת התלמוד מייחסת שוב קשר רגשי של עורכי המשנה להלכה הפותחת: אמנם שחיטתם של שני סוגי הקורבנות נעשית באותו המקום, אולם דמם של קורבנות "החטאת הפנימית" מגיע קרוב יותר אל ליבו של המקדש, קרוב יותר אל אלהים – "לפני ולפנים" -  ומשום כך הם חביבים יותר על המשנה.

שתי קושיות מקשה התלמוד על סדר ההלכות במשנה ושתי התשובות שהוא עונה נדמות שונות זו מזו באופן מהותי: התשובה הראשונה עוסקת בתהליך הלימודי שעוברים החכמים מול התורה והשנייה מתמקדת בנושא הנלמד עצמו – השחיטה ונתינת הדם. הנוסח החוזר בשתי התשובות ("מתוך ש... חביב לו") מרמז, לטעמי, על דמיון עמוק ביניהן: תהליך הלימוד כמוהו ככניסה אל היכל בית המקדש. הלומדים שאינם מסתפקים בקריאה של חוקי התורה ובהבנתם, אלא מתעקשים לחדור אל מעמקיהם, לדרוש את העומד מאחורי המילים וביניהם, להתעקש ולמצוא בהם את עקרונות המוסר שלהם עצמם (כמו איסור נישואי הבת והאב, למשל) הם אלה שזוכים להיכנס לפני ולפנים. ההלכות הנלמדות מכניסה זו לעומקו של קודש הקודשים התורני הן החביבות ביותר על החכמים.

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי. 

לתגובות: 
editor@bac.org.il  

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus