בכובד ראש
בכובד ראש
social
facebook whatsup email tweeter
9.11.10
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
איך מייסדים היררכיות? איך מכריעים למשל מי ינהל את הדיון בישיבות הבבליות? עם הקושיות האלה נפרדת תמר דבדבני מסדר נזיקין

אביי ורבא ורבי זירא ורבה בר מתנה הוו יתבי והוו צריכי רישא, אמרי: כל דאמר מלתא ולא מפריך להוי רישא. דכולהו איפריך, דאביי לא איפריך. חזייה רבה לאביי דגבה רישא, א"ל: נחמני, פתח ואימא. איבעיא להו: רבי זירא ורבה בר רב מתנה הי מנייהו עדיף? רבי זירא חריף ומקשה, ורבה בר רב מתנה מתון ומסיק, מאי? תיקו  (הוריות יד ע"א)
לוגו מדור הדף השבועי

תרגום:
אביי ורבא ור' זירא ורבה בר מתנה היו יושבים והיו צריכים (מישהו שיעמוד) בראש (החבורה). אמרו: כל (מי) שאמר דבר ולא יופרך (על-ידי חבריו) שיהיה הראש. (הדברים) של כולם הופרכו, (הדברים) של אביי לא הופרכו. ראהו רבה את אביי שגבה ראשו, אמר לו: נחמני, פתח ואמור.

נצרך להם (התקשו בשאלה): ר' זירא ורבה בר רב מתנה – מי מהם עדיף? ר' זירא חריף ומקשה ורבה בר רב מתנה איטי ומעלה, מהו (הטוב מביניהם)? תעמוד (קושיה זו בלא תשובה).

הקשר:
המשניות האחרונות של מסכת הוריות קובעות היררכיה של חשיבות בתוך העם: "האיש קודם לאשה להחיות ... כהן קודם ללוי לוי לישראל ישראל לממזר וממזר לנתין ונתין לגר וגר לעבד משוחרר ...ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (משנה הוריות ג, ח-ט). שני הסיפורים שיידונו כאן מסיימים את הדיון התלמודי במשנה זו ואת המסכת כולה.

דיון:
הצורך בקביעת היררכיה מחייב הכרעות קשות. האם יש דרך להקל על כך?

אביי ורבא ורבי זירא ורבה בר מתנה הוו יתבי והוו צריכי רישא
ארבעה חברים יושבים ולומדים יחד, ומכירים בכך שהם "צריכים לראש". הראש בישיבות הבבליות הוא זה שמוביל את הדיון ההלכתי, הוא מרצה את דבריו והאחרים מקשים עליו קושיות. כיצד יבחרו החברים בראש לדיוניהם? החלטתם היא למנות לראש את זה ש"ינצח" בדיון: מי שיצליח לומר משהו שאין האחרים יכולים להפריך, יזכה במינוי. הסיפור אינו מרחיב מה טיב המינוי ל"ראש": האם זה מינוי קבוע או זמני? האם מדובר באדם שמכאן ולהבא יעמוד בראש החבורה או שמא יש כאן צורך נקודתי ולפיכך גם מינוי ספציפי לזמן מוגבל?

 Seesaw-aa
תנועת נדנדת ההיררכיות אינה פוסקת

חזייה רבה לאביי דגבה רישא, א"ל: נחמני, פתח ואימא
אביי גובר על חבריו ועל כן זכאי, לפי החוקים עליהם הסכימו בני החבורה, לשבת בראש. הביטוי "גבה ראשו" מעניין כאן ונדמה שהוא בא להדגיש את העוקץ של הסיפור: הניצחון והמינוי שבא בעקבותיו גורם לאביי לחוש מורם מעל חבריו - מעתה הוא עומד בראש ולכן גבה ראשו. רבה, כך מובן, אינו אוהב זאת אך בהתאם לחוקי המשחק הוא אינו יכול להתנגד למינוי ומחויב לקבל את אביי כמי שרשאי לנהל את הדיון ולפיכך גם להשפיע על מהלכו. המתח שבין מחויבותו של רבה למציאותה של ההיררכיה ובין חוסר הנחת שלו מתוצאותיה – גבהות הראש ואולי אף גבהות הלב שהיא מאפשרת לעומד בראשה – מוביל אותו לסוג מסוים של פיתרון: נעיצת סיכה חדה בבלון החשיבות העצמית של אביי.

רבה  מזמין את אביי לדבר, ובכך מאפשר לו לבצע את התפקיד אליו נבחר אולם הוא אינו עושה זאת באמצעות תואר כבוד כלשהו אלא בפנייה אישית – "נחמני". רש"י בפירושו  מעלה שתי תובנות אפשריות לקריאה בשם זה. לפי האפשרות הראשונה, זהו שמו האמיתי של אביי, שכינויו ניתן לו על-ידי רבה חברו. נדמה שבקריאה בשם זה מנסה רבה להעביר לאביי את המסר החשוב שלמרות מינויו החדש הוא עדיין "אחד מהחבר'ה" ותו לא.

האפשרות השנייה שמביא רש"י בפירושו היא שהשם נחמני אמור להזכיר לאביי את מורו -  רב נחמן. פירוש זה מדגיש ביתר שאת את ניסיונו של רבה לעמעם את התנשאותו של אביי בכך שהוא מוריד אותו, ולו לרגע אחד של מודעות, מדרגת "ראש" לדרגת "תלמיד". בסיפור הקודם לקטע הנידון כאן מתלבטים החכמים את מי יש למנות לראש הישיבה: האם את רב יוסף, שהוא בגדר "סינַי" (כלומר בעל ידע ובקיאות עצומים) או את רבה הנחשב כ"עוקר הרים" (מפולפל וחריף). למרות ההכרעה כי "סיני עדיף" רב יוסף מסרב לקבל את המינוי ורבה נבחר לעמוד בראש הישיבה עשרים ושתים שנה. רק לאחר מותו מקבל רב יוסף את התפקיד. מעניין לציין שלאחר רב יוסף ממונה אביי לראש הישיבה. בסיפור שלנו המצב מתהפך – רבה "מפסיד" לאביי – ואולי יש בכך מסר בעבור רבה, אביי וגם בעבורנו: העומד בראש ההיררכיה הלמדנית הוא רק "ראשון בין שווים" כיוון שנדנדת ההיררכיות בבית המדרש אינה פוסקת מתנועתה וכל אחד מן החכמים יכול למצוא עצמו פעם למטה ופעם למעלה.

הי מנייהו עדיף?
הסיפור השני, שנדמה ממש כהמשכו של הראשון, נדרש גם הוא לצורך להכריע "מי גדול ממי". בדומה לסיפור על רבה ורב יוסף, גם כאן מתלבטים איזה מן החכמים עדיף: האם זה שהוא "חריף ומקשה", כלומר יודע לשאול היטב, או אולי זה שהוא איטי יותר אך יודע להעלות מתוך קושיותיהם של האחרים את התשובות הנכונות. דווקא סיפור זה, המסיים את מסכת הוריות, על שלל ההיררכיות המוצעות בתוכה, בוחר שלא להכריע ולא לקבוע מי טוב ממי, מי חשוב ממי.

אני מוצאת שיש בכך מסר מעניין: המשנה אינה מתלבטת כלל וברור לה ש"האיש קודם לאישה להחיות", ש"תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ", אבל התלמוד, כך נדמה לי, מכיר בעובדה שכל עוד קיימת במציאות השיטה של קביעת היררכיות ברורות היא לא תיעצר בהכרעות "קלות" בין אלה ש"משלנו" ובין ה"אחרים", אלא תגיע עד הבית פנימה, וליתר דיוק – עד בית המדרש פנימה.

אמנם אפילו שם, באינטימיות החברית, יש הכרח לעיתים בקביעת היררכיה, אבל ההכרה בזמניותה ובקושי לקובעה חייבת להוביל לכך שהעומד בראשה יהיה עניו מספיק כדי לא להאמין יותר מדי ב"נבחרותו". ה"ראש" – יהא זה רבה, אביי או כל אחד אחר – מחויב לזכור שאינו טוב יותר מחבריו, אלא רק מתאים יותר בסיטואציה מסויימת, שאיש אינו מבטיח את נצחיותה.


מסכת הוריות מסיימת את סדר נזיקין ומזמינה אותי להיזכר בכל מה שלמדתי ממנו: ממסכת בבא קמא למדתי על האחריות לבחור נכון את החברה שבתוכה אני רוצה לחיות, ועל החיוב שלי לשקול בזהירות את צעדי כלפי אנשים אחרים; מסכת בבא מציעא אתגרה אותי בשאלות על היחס בין הלכה ומוסר ועל הקשר בין אלה ובין המתרחש בבית המדרש; העיון במסכת בבא בתרא העלה בי קושיות על גבולות בין יחיד וקהילה, בין המשכיות ושינוי, בין זיכרון ויצירה; מסכת  הדגישה בי את תודעת הדמיון המהותי בין בני האדם ואת ההכרח והקושי להבחין בין צדק ורשע, בין טוב לרע; ממסכת מכות למדתי על סופיותו של המוות, על אחריות המנהיגים לשלום עמם, על התורה המתגלה באנשים ועל חשיבותה של הכרת המציאות; מסכת שבועות העלתה אצלי קושיות על מהותו של משפט צדק, ועל חשיבותן של מילים; מסכת עבודה זרה הקשתה עלי שוב ושוב בשאלת הגבולותשבין "אנחנו" ובין "אחרים"; מסכת הוריות הציגה בפני את המתחים שבין סמכות ואחריות.

היה שלום סדר נזיקין!
ברוך הבא סדר קדשים!

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי. 

לתגובות: 
editor@bac.org.il  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus