אני לדודי

אני לדודי

social
facebook whatsup email tweeter
3.9.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
אמנם בתקופת אלול בולט הדימוי של עם ישראל כרעייתו של הקב"ה, אך קולן של הנשים כמעט לא נשמע במטאפוריקה היהודית. אם הסמלים הפעילים בתרבותנו הם ברובם גבריים וזכריים, שואלת הרבה דליה מרקס, מה זה אומר על היחסים בין המינים בעולמנו?

דווקא בזמן אלול, זמן ההכנה לחשבון הנפש ולמשפט השנתי שבו ישראל מעמידים את עצמם, ניכרת קרבה מיוחדת אל אלוהים. "אִם כבנים אִם כעבדים", אנו קוראים לאחר התקיעות בשופר בראש השנה, כאילו מבקשים לכסות את כל האפשרויות: אנא, אנו מבקשים מהאל, פנה אלינו בחסד כאל בנים אהובים, ואם לאו, לפחות נהג בנו בצדק כבעבדים התולים עיניהם באדונם.

 

מלבד הבנים הפונים לאביהם והעבדים הפונים לאדונם, בולט בתקופה הזאת של השנה דימוי נוסף: דימוי של נישואים, ישראל כרעייתו של הקב"ה. השם "אלול", שהביאו עמם שבֵי גלות בבל, נקרא כראשי תיבות של הפסוק משיר השירים "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי". יחסים אלה אינטימיים בהרבה מן היחסים המקצועיים בין עבד ורבו, והם בלעדיים יותר אף מיחסי אב ובניו (יכולים להיות לאדם כמה ילדים). יחסי הדוד והרעיה הם יחסי רעות ואחווה - הדוד אינו דוד בלא הרעיה, והרעיה אינה כזו בלא הדוד.

 

המוטיב הזה בא לידי ביטוי בולט בפרשנות המדרשית לשיר השירים, בפיוט ובהפטרות שהמסורת ייחדה לשבעת שבועות הנחמה, שאותן נמשיך ונקרא לאורך חודש אלול. הנביא מדבר בשם האל אל ירושלים כְּדבֵּר גבר המפייס את אשתו לאחר מריבה ביניהם: "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ" (ישעיהו נ"ד, ז'). הוא מבטיח לעיר המזוהה עם בניה שגאולתה קרובה ושבניה ישובו לשכון בה.

 

אהבה שמימית

לשונו ההדדית של הפסוק "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" ספוגה אהבה ורגש, אך יחסי האהבה בין הדוד והרעיה, כפי שנוצקו בתודעת הדורות, אינם יחסים שוויוניים - הרעיה היא סבילה ומחכה לחסדיו של הדוד ולכנף שיפרוש עליה. מחברי התפילות והפיוטים שלנו הוקסמו מן הדימוי הזה וביטאו אותו ביצירותיהם. הגברים ראו את עצמם בתפקיד כפול - גברים מול נשיהם, ונשים מול אלוהיהם. אפשר לטעון שהמעמד הכפול הזה מרחיב את השפה המגדרית ומרבד אותה, אבל איפה המערכת הזאת שמה את הנשים בסיפור האהבה השמימי הזה?

 

האם האישה יכולה להיות אשת אישהּ וגם אשתו של הקב"ה? אולי האישה יכולה להיות "נשואה" לאלוהים באמצעות בעלה? או שמא הדרשנים והנביאים, הפייטנים ובעלי התפילה כלל לא כללו אותה בסיפור האהבה בין האל ובין עמו? אני נוטה לאפשרות השלישית. איני סבורה שהנשים הודרו מן המסורת היהודית מתוך חוסר כבוד או אהדה כלפיהן - הן הודרו מפני שלא נתפסו כחלק פעיל בעלילתה. הנשים היו עיקר הבית, אבל חלקן בממד הציבורי של החיים היהודיים היה מוגבל מאוד, וכזה היה גם חלקן כדמויות פעילות במטאפוריקה ובסיפורים שסיפרו היהודים לעצמם כדי להסביר לעצמם את עולמם ואת הווייתם. נשים - כך ירושלים בנבואותיו של ישעיהו וכך השכינה הגולה - יכלו להיות נאהבות, להיזנח לזמן מה ולשוב אל זרועות אהובן. הן היו מושאות האהבה, אבל לא האוהבות; נמענות יקרות, אבל קולן שלהן כמעט לא נשמע.
 

 77
 

 


אופטימיות זהירה

מה המשמעות של היעדר הנשים כדמויות פעילות במטאפוריקה הדתית? אפשר כמובן לטעון שאין להבין מטאפורות ודימויים כלשונם, אלא כדוברים בשפה סמלית. אמת, אבל מטאפורות ודימויים הם היוצרים את התחביר הפנימי, הסמלי של השפה ומסייעים לנו להבין ולמשמעַ את עולמנו, ועל כן התכנים שלהם חשובים. אם הסמלים הפעילים בתרבותנו הם ברובם גבריים וזכריים, מה אומר הדבר על היחסים בין המינים בעולמנו הממשי?

 

 

דומני שניתן לענות על השאלה באופטימיות זהירה. בעשורים האחרונים אנו רואים התעניינות גוברת והולכת של נשים בתלמוד תורה ובלימודי היהדות, והתעניינות זו היא חוצה גבולות. בזרמים הליברליים נשים משמשות רבות, חזניות, מחנכות, בעלות קריאה ובעלות תפילה, הן נמנות במניין והיחס אליהן הוא שוויוני לגמרי, ואף באורתודוקסיה המודרנית חלים שינוים מרתקים בכל הקשור בהשתתפות נשים בחיי הציבור היהודיים ובמחויבות של נשים ללימוד. אמנם עוד ארוכה הדרך לייצוג שלל קולותיהן של הנשים על במת היהדות, אבל דומה שאת התהליכים שחלים ביהדות זמננו יהיה קשה לעצור או לבטל.

 

האם גם שדה המטאפורות והסמלים הדתיים יזכה להתרחב באופן כזה שיכלול גם דימויים נשיים ונקביים פעילים? אם יוכללו קולות נשיים וחוויות נשיות בשפה הדתית שלנו, חזקה עליהם שישפיעו על השיח היהודי, יעשירו אותו וירבדו אותו. ימים יגידו כיצד ובאילו דרכים.


הרבָּה ד"ר דליה מרקס היא חוקרת תפילה ומרצה בכירה לליטורגיה ומדרש בהיברו יוניון קולג'.

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus