מרדימים בקום המדינה

שנות ילדותי עברו עלי באמצע שנות ה-40 של המאה ה-20. אלה היו שנים לא קלות בהיסטוריה של העם היהודי. משפחות רבות איבדו את יקיריהן בשואה, ואלה ששרדו, נשאו את זכר המחנות וההשמדה. ב-1944 המנדט עדיין שלט בארץ ישראל, ומלחמת הקיום בין היהודים לערבים הגיעה לשיאה במלחמת השחרור.

 

בשנים שלאחר המלחמה קלטה הארץ קרוב למיליון יהודים שהגיעו מהפזורה במזרח התיכון ובמרכז אירופה, והתערותם בארץ גרמה למתחים רבים. בכור ההיתוך הישראלי הופקד חינוך הילדים כבר בגיל הרך בידי הגננות. העברית העילגת בפי ההורים שעלו מארצות שונות ונקלטו כאן לא התאימה לשירי הערש העבריים שנכתבו למען הדור שנולד בישראל.

 
גם תקתוק במכונת כתיבה נחשב שיר ערש. צילום: Thinkstock

אמי, עליה השלום, היגרה עם הוריה מארצות הברית לארץ ישראל ב-1924, כשהיתה בת עשר. משפחתה גרה בירושלים, והיא למדה בבית הספר אוולינה דה רוטשילד. בהתאם למדיניות בית הספר, המורות ותלמידותיהן דיברו אנגלית. כך שימרה אמי עד סוף חייה את תרבות המהגרת. היא דיברה יידיש עם אבי, שעלה לארץ מפולין בעודו ילד, ועם ילדיה דיברה בעברית עילגת. לקרוא ולכתוב היא העדיפה באנגלית, ושירי ארץ ישראל לא היו שגורים בפיה. מי שהרדים אותי בינקותי היה אבי, שהיה לומד תורה עד השעות ההקטנות של הלילה ומנדנד אותי בעריסתי בניגון של גמרא.

 

בגן דתי-לאומי למדתי את השיר "על שפת ים כינרת" (מלים: יעקב פיכמן, לחן: חנינא קרצ'בסקי), שסיומו התאים לרוח הדתית-לאומית:

 

הס גל לא קולח

כל עוף הפורח

עומד ושומע -

תורת א-ל בולע

 

ולקראת פסח - את השיר "משה בתיבה" (מילים: קדיש יהודה סילמן, לחן: עממי):

 

דומם שטה תיבה קטנה

על היאור הזך

ובתיבה משה הקטן

ילד יפה ורך

 

היו אלה שירים שהבטיחו נועם וביטחון גם במרחב בודד ונטול הורים.

 

למדתי גם את שיר הערש "נומי, נומי". שחיבר יחיאל הלפרין, תלמיד ישיבה לשעבר, שלמד והיה למחנך, מחלוצי גן הילדים העברי. הוא פירסם את שירו בכתב העת שערך "הגינה" )לחן: יואל אנגל):

 

נומי, נומי ילדתי

נומי, נומי נים

נומי נומי חמדתי

נומי נומי נים

 

 

אבא הלך לעבודה

הלך, הלך אבא

ישוב עם צאת הלבנה

יביא לך מתנה

 

השיר, שאומץ על ידי אמהות וגננות, הושר בעיקר לילדות, ובקריאה חתרנית, הוא מגלה בתת טקסט שלו מחאה פמיניסטית. האם מבטאת בנעימה אלגית את הליכתו של האב ואת התרחקותו. "הלך, הלך..." היא שרה, והאות כ' חורקת בפיה ומבטאת את בדידותן של האם והבת, ואת ציפייתן לפיצוי: "יביא לך מתנה".

 
אבא הלך לעבודה.. ישוב עם צאת הלבנה. צילום: Thinkstock

בגן החרדי של בנותיי שונה השיר הזה, ובמקום "אבא הלך לעבודה" שרו להן "אבא הלך ללמוד תורה". הדגש היה על אורח החיים החרדי ועל הערכים החרדיים. האב הצעיר בחברה החרדית למד ולא עבד, והשינוי המשמעותי הזה ייצג בשיר את רוחה של החברה ואת ערכיה. ואולם, הנימה הנשית המקוננת נותרה בו, אולי בהיסח הדעת.

 

גם שירי הערש החרדיים החדשים, שחוברו בשנות ב-70 ואילך, מדגישים את לימוד התורה כעיקר. אחד השירים בסדרת הקלטות הפופולרית "יהודים הם בני מלכים" שמר על מוטיב מהשיר העברי החילוני "נומי, נומי".

 

נרדמה לה החמה (מלים: יהודית שיקמן, לחן: חיים בנט):

נרדמה לה החמה

בקינה יונה נמה

הפרחים סגרו עלים

וישנים העוללים

וגם אבא טרם שב

הוא לומד תורה עכשיו

הוא לומד יומם וליל

תורה לומד ומתפלל

 

כמו בשיר "נומי, נומי", גם בשיר הזה מיוצג האב כנעדר: "וגם אבא טרם שב". יתרה מזו, אין ידיעה ברורה שיחזור בקרוב הביתה, שהרי "הוא לומד תורה יומם וליל". הטינה המוסווית מוצאת פיצוי בידיעה שהאב "לומד תורה ומתפלל", משימה שהיא קודש בעיני האם החרדית, ועל פיה היא מחנכת ומגדלת את ילדיה.

 

משיר לאומי-ציוני לשיר אישי

כשחמותי עלתה לארץ מרוסיה הלבנה בתחילת שנות ה-80, היא הביאה עמה שירי ערש ששרה לילדיה.

חמותי היתה בתו של רב חסידי מפורסם, למדה בבית יעקב בהנהלתה של שרה שנירר, ואת ידיעת העברית רכשה בלובלין מפי משכילים יהודים. השיר שבעזרתו הרדימה את ילדיה ונכדיה היה "שכב בני" מאת עמנואל הרוסי (לחן: שלום חריטונוב). היא השמיטה ממנו את הבתים על בעיות היישוב בארץ בזמן המאורעות, כמו שריפת הגורן בתל יוסף ובבית אלפא, ושרה רק את הבית הראשון ואת סופו של הבית השלישי:

 

שכב בני שכב במנוחה

אל נא תבכה מרה.

על ידך יושבת אמך

שומרת מכל רע

 

אסור, אסור, אסור להתייאש

מחר, מחר נתחיל מחדש,

אסור, אסור, אסור להתייאש

מחר, מחר נתחיל מחדש

 

הלחן החסידי, שהתקבל גם בציבור הלא דתי בישראל, התאים לרוחה, והשיר נהפך משיר לאומי-ציוני לשיר אישי. במקום לשים דגש על בניית הארץ, הוא עבר למסרים מעודדים מהאם לבנה (ואולי גם לעצמה): "אסור להתייאש".

 

שינוי דרסטי בכיוון החרדי עבר באחרונה השיר "צימוקים ושקדים", שנכתב ביידיש ותורגם לעברית (מלים ולחן: אברהם גולדפאדן):

 

בבית המקדש בחדר שכוח

יושבת בת ציון אלמנה בשחורים

את בנה היחיד מניעה היא ושרה

שרה שיר ערש היפה בשירים

 

הי לי לו לולו לו

 

ובצל עריסת התינוק

ניצב לו גדי לבן מתוק

הגדי אל השוק הלך לו

הוא ייקח גם אותך

צימוקים ושקדים

נומה בני את שנתך

 

הי לי לו לולי לו

 

יבואו ימים ומסילות הרכבת

יחצו יבשות עד קצווי עולם

שמה עומדת אמך האוהבת

אתה אז תהיה העשיר מכולם

 

הי לי לו לולי לו

 

 וגם אז עת יהיה כיסך מלא

תיזכר בשירה של אמא'לה

צימוקים ושקדים קח נא קח נא איתך

צימוקים ושקדים נומה בני את שנתך

 

השיר, שבו האם מספרת לילדה על גורלו האומלל של העם היהודי הנודד בגלות ומבטיחה לו צימוקים ושקדים וכסף כשיגדל, נהפך ב"מדריך לאמהות בחינוך לגיל הרך מטעם חב"ד" לשיר מלא תקווה ברוח החרדית ומסתיים במסרים דתיים משיחיים. הנה השיר של חב"ד:

 

תחת ערש בני הרך

עומד גדי לבן וצח

הגדי יעסוק בסחורה

ובני ילמד תורה

 

צימוקים ושקדים

התורה היא הטובה בסחורה

משה'לה יוכל במהרה

ללמוד היטב תורה

 

תורה, תורה בראשו

דייסה עם חלב בסירו

לחם מרוח בחמאה

את משהל'ה יובילו לחופה

 

להוביל אותו להוביל אותו

שם מלפנים קדימה

זהב וכסף

לרוב מעוטר

 

משיח בן דוד יבוא אלינו

נזכה לשנים ארוכות כולנו

משיח בן דוד יבוא ברכיבה

זמנים טובים יגיעו במהרה

 

בשיר הזה ניכרת המגמה המתחזקת להבליט בשיר הערש החרדי את אורח החיים החרדי ואת ערכיו: הגדי יעסוק בסחורה, ואילו הבן ילמד תורה, כי היא טובה מכל סחורה; כבן ישיבה וכלומד תורה יוליכוהו לחופה; ולבסוף התקווה המשיחית, שבאה לידי ביטוי מודגש בעיקר בחסידות חב"ד.

 

כששאלתי את בתי הצעירה אם שרתי לה שירי ערש בילדותה, היא ענתה שאינה זוכרת שירים לפני השינה, רק סיפורים. ואולם, כשכתבה את עבודתה הסמינריונית על אגדות עם לקבלת תואר ראשון, הקדישה לי אותה במילים: "לאמי, שקול תקתוק מכונת הכתיבה שלה בלילות היה לי שיר ערש נעים".

 

כמי שכותבת פרוזה, מצאתי בהקדשתה נחמה.

 

 

 

חנה בת שחר הוא שם העט של סופרת ילידת ירושלים מהמגזר החרדי. זכתה בפרס ניומן לספר ביכורים (1989) ופרס ראש הממשלה (1994). בין ספריה: "לקרוא לעטלפים" (כתר) "הנערה מאגם מישיגן" (סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד) "צללים בראי" (כנרת-זמורה)

Model.Data.ShopItem : 0 6