מעטפות נפץ

לעתים המכתבים הפרטיים ביותר מקבלים פומבי, וכך נהיים ליצירה ספרותית בפני עצמה. במקרים אחרים הערך ההיסטורי והרעיוני שלהם כה משמעותי, שהם הופכים לחלק חשוב מגוף העבודה של מחברם. ז'אנר חליפת המכתבים, קווים לדמותו

שנים מספר לאחר שכמעט איבדה את חייה למגפת הכולרה שניחתה בימי סוף מלחמת העולם הראשונה על אנשי העלייה השניה, שלחה החלוצה חיה רוטברג מכתב לחברתה פרידה חומסקי, שסעדה אותה כשהתנדנדה בין חיים ומוות על מיטת חוליה בקבוצת כינרת.

 
מתוך הסרט "חנה ארנדט" (2012). המכתבים תרמו תשוקה וחיוניות לתהליך גיבוש התפיסות

"פרידה, יש לי רצון לכתוב לך לזכרון על דבר הרגשתי ומחשבותי בימי מחלתי", פתחה רוטברג את מכתבה; ואכן, בהמשכו היא פורשת בפתיחות את המסקנות הנוקבות מחוויית החולי ומתארת את החימה שאחזה בה אז. "תוקף אותי", היא משחזרת שם את מחשבותיה בימי המחלה, "איזה רוגז נורא גם על החיים הנוראים שחייתי בכינרת וגם על המוות המכוער שאני צריכה למות[...] וכך אני אמות בין אנשים כל-כך זרים לי שכל-כך לא כיבדו ולא אהבו אותי[... אני באתי לחפש חיים ויופי, ומצאתי חיים מכוערים וגם מוות מכוער".

 

מכתבה של רוטברג היה כתב אשמה חריף נגד החברה החלוצית, ולמרות שנכתב כטקסט אישי, מהר מאוד הועתק נוסחו והופץ בין אנשי העליה השנייה – כך מספרת ד"ר תמר הס, חוקרת ספרות עברית חדשה ומרצה בחוג לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרהּ "חיק האם של זיכרונות: נשים, אוטוביוגרפיה והעלייה השנייה", העומד לצאת לאור בסדרת 'מסה קריטית' של הוצאת דביר, זמורה ביתן, מתאר בין היתר את קורותיו של המכתב.

 

סיפורו של המכתב של רוטברג מדגים היטב את סגולותיו הייחודיות של ז'אנר המכתבים. "יש להם מעמד מאוד אינטימי", אומרת ד"ר הס, "ומשום שהם אישיים, הם משוחררים יחסית מעכבות ומאפשרים בכך לכותבים לומר דברים שבמעמד אחר אולי לא היו באים לידי ביטוי".

 

ביומנים יש אינטימיות לא פחותה.

ד"ר הס: "נכון, אבל בניגוד ליומנים, הם אינם פונים אל הכותב עצמו אלא אל מישהו אחר. הדימיון בין מכתבים ויומנים נעוץ בכך שבניגוד לזיכרונות, שמטבעם נכתבים בדיעבד, יש בהם ממד של מיידיות ושל סינכרוניות. לכן יש בהם גם משהו שהוא בעירבון מוגבל: כי הכותבים יכולים לחזור בהם כבר במכתב הבא".

 

לא במפתיע נעשה ז'אנר המכתבים גם לסוגה ספרותית מוכרת. "זה מאות שנים שמכתבים הם סוגה בעלת מוסכמות וציפיות ברורות, גם בתחום הסיפורת הבדויה", מבהירה ד"ר הס, "היכולת של הז'אנר 'לשחק' עם האותנטיות, ההנחות הברורות בנוגע למהו מכתב, מה ניתן יהיה למצוא בו, והאפשרות המציצנית שמתקיימת כשאנחנו קוראים מכתבים שלא יועדו אלינו זיכו את הספרות גם במסורת ארוכה של מכתבים בדויים. כמו למשל 'המכתבים הפורטוגזיים' מהמאה ה-17, שהיו לכאורה פרי עטה של נזירה פורטוגלית".

 

המכתבים יצאו לאור כקובץ בספר, וזה נהיה לסנסציה וזכה לכמה תרגומים, ובהם תרגומו של ריינר מריה רילקה. "רק מאות שנים מאוחר יותר התגלה שהמכתבים מפוברקים ושהכותב היה גבר", היא מוסיפה.

 

הספירה הציבורית

 

מעמדם של מכתבים כטקסטים הניצבים לעתים בתפר המרתק שבין הפרטי לפומבי הוא מן הסתם סיבה נוספת לכך שנהיו לז'אנר העומד בפני עצמו. מכתבה של רוטברג, שנכתב למכותבת אחת אבל נגע בנימים החשופים של ציבור שלם, מאיר היטב את האלמנט החשוב הזה.

 

אולם סיפורו של המכתב של רוטברג מרתק לא רק מכיוון שהעזה לחשוף בו את מה שכנראה לא היתה כותבת אילו מלכתחילה היתה מייעדת אותו לציבור הרחב, אלא גם משום שלא היתה אישיות ציבורית ידועה: המכתב נהיה נחלת הכלל משום שתוכנו לכד את תשומת הלב, ולא בשל מעמדה או פרסומה של הכותבת. " ד"ר מיכל בן-נפתלי: אני כמעט יכולה לומר שמדיום המכתב חשוב היום אולי יותר מתמיד. נכון שהוא שונה עכשיו: היריעה של כל מכתב הרבה יותר מצומצמת ויש טעויות הגהה ודברים שנשלחים בעידנא דריתחא, אבל היופי בתצורתו החדשה טמון בדיוק בכך שאפשר לעשות בתוכו כל מיני תנועות "

 

מהצד השני עומדים המכתבים שעצם זהותו של הכותב – או הכותבת – היא שמעוררת את עניין הציבור בהם. אך לפני שבועות אחדים, באמצע ינואר, התפרסמו לראשונה 80 מכתבים שכתבה לאה גולדברג לידידה, המשורר טוביה ריבנר, וזכה בשל כך לסיקור נרחב בתקשורת הישראלית. חוקר הספרות גדעון טיקוצקי אמר לכתב "הארץ" שדיווח על הפרסום כי זוהי אחת ההתכתבויות המשמעותיות שגולדברג הניחה אחריה. עשרות המכתבים, ציין, "מוסיפים עוד קומה להיכרות שלנו עם לאה גולדברג".

 

עד כמה משמעותית הקומה הזאת בהבנת כתביהם של יוצרים והוגים? ד"ר מיכל בן נפתלי, סופרת ומתרגמת המלמדת באוניברסיטת תל אביב ומשמשת גם עורכת סדרת "הצרפתים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד וסדרת "בדיעבד" בהוצאת רסלינג, אומרת שכמי שתפיסת הדה-קונסטרוקציה הינה היריעה שתחתיה היא עובדת, "תמיד אשאל על האופן שבו המכתב גולש לתוך הקורפוס המרכזי: איך הוא מחלחל בתוכו ואיך הוא עוזר להבנות אותו וכיצד הוא מתנה אותו".

 

כך, למשל, היא מפרטת, קריאה באוסף התכתובות של ולטר בנימין עם הוגים שונים, "כולל עם גרשֹם שלום, אבל לא רק איתו, מראה שבנימין מפזר את המחשבה שלו, לפעמים באופן פרגמנטרי, ומפקיד אותה אצל ידיד פלוני וידיד פלמוני. את מחברת מכתב למכתב, ונראה שמתהווה שם משהו: גרעין מלא תשוקה שהוא עקרוני לגמרי להבנת את הכתיבה של בנימין".

 

דבר דומה, היא מוסיפה, קורה עם חנה ארנדט. "וזה נורא מעניין, כי היא אישה שבדרך כלל לא כתבה בצורה אינטימית, בטח לא בקורפוס הפילוסופי והפוליטי שלה. אבל כשקוראים את התכתבות שכתבה בתקופה שישבה בירושלים וסיקרה את משפט אייכמן עם הפילוסוף קארל יאספרס, עם בעלה היינריך בליכר ועם חברתה, הסופרת מרי מקארתי, מוצאים הרבה מאוד מהרעיונות שקשורים בתפיסה שהציגה מאוחר יותר, של הבנאליות של הרוע. לא שבלעדי קורפוס המכתבים הזה לא ניתן להבין את מה שאמרה, אבל אין ספק שהוא תורם תשוקה ולחלוחית וחיוניות, והוא לגמרי מכונן בהבנת האופן שבו התגבשה התפיסה שלה".

 

עד כמה נוכחת בקרב כותבים ידועים ההנחה שהמכתבים שלהם יפורסמו בשלב כלשהו, ועד כמה משפיעה הנחת מוצא כזו על המכתבים שלהם? דהיינו, עד כמה נמצאת, ולו בירכתי התודעה, האפשרות שהנמען הוא לא רק האדם הקונקרטי שאליו פונה המכתב, אלא הציבור הרחב כולו?

תמר הס: "זה תלוי, כמובן, במתכתבים. למשל, מההתכתבות בין גרשֹם שלום והפילוסוף פרנץ רוזנצוויג ברור למדי שהם מודעים לכך שהמכתבים יעברו הלאה".

 


תמר הס. יש במכתב משהו שהוא בערבון מוגבל
בן נפתלי מספרת שבחליפת מכתבים אחרת של חוקר הקבלה הנודע היתה זו דווקא עוצמתה של ההידיינות האישית, הפרטית, שדחקה את הכותבים לתת לאחר מכן פומביות לתוכן מכתביהם. "אני מתכוונת", היא אומרת, "למכתבים שהוחלפו בין גרשֹם שלום לחנה ארנדט בעקבות משפט אייכמן, כששלום מאוד כעס על ארנדט וכתב לה שאין בה אהבת ישראל ואין בה אהבת עם ושהוא לא יכול לשאת את הטון שלה ואת האירוניה שלה ואת חוסר הלב שלה, והיא כתבה לו שהיא לא מכירה אהבה כזאת, אהבה קולקטיבית; שהיא מכירה אהבה לידידים, אהבה ליחידים.

 

"זו שיחה נורא מעניינת, ואני חושבת שבתוך המבוכה, בתוך המועקה והמצוקה של המשפט הזה, בתוך הבלבול הרגשי, בכאוס שנוצר, הם הבינו שאין להם אלא להפוך את המכתבים האלו לפומביים. זאת למרות שמבחינת ארנדט, ההבחנה בין המרחב הפומבי ובין המרחב הפרטי היתה מאוד מאוד יקרה. אני לא יודעת אם המכתבים האלו נכתבו מלכתחילה עם העין הפומבית, עם הידיעה שהציבור יקרא אותם. אבל בסופו של דבר, זה מה שקרה".

 

מהצד השני, כשמתפרסמים מכתבים שנכתבו כאישיים לחלוטין, בין שהחשיפה היא סמוך למועד כתיבתם ובין שלאחר מותם של הכותבים, האין בכך סכנה שמידע שהוא אולי אנקדוטלי או רכילותי יקבל נפח גדול מדי בפרשנות שאנחנו גוזרים ממנו על כלל היצירה של אותם כותבים?

בן נפתלי: "אני חושבת שחוקרים או קוראים שמחפשים סנסציה ימצאו אותה, אבל מי שבאמת מתעניינים בדבר עצמו - בשאלה איך מחשבה נוצרת, מהם תנאי האפשרות שלה, למי היא ממענת, איך נמען מסוים, ספציפי, משפיע על ההתהוות שלה ומפרה אותה - ודאי שזה לא יכול לפגום. זאת, כמובן, בהנחה שמחשבה היא אינטראקטיבית, כלומר, שהיא נחשבת בתוך קונטקסט אנושי מסוים.

 

"מה שאני מנסה להגיד זה שכשהקורא רציני, הוא ינסה 'לבקר אצל' לפני שהוא 'מבקר את'. אותו 'ביקור אצל' נעשה במובן הרחב: בתוך קורפוס, בתוך מחשבה. אפילו בתוך בית פיזי".

 

לייצר מגע מפוברק

 

מכתביה של לאה גולדברג לא היו קובץ המכתבים היחיד שזכה לכותרות באחרונה. התכתובת הטרייה יחסית – מהשנה החולפת – שהתקיימה בין נדיה טולוקוניקובה, אחת משלוש נשות להקת פוסי ריוט (שנכלאו בתנאים קשים בעקבות קונצרט המחאה שלהן בכנסייה במוסקבה) ובין הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק זינקה גם היא לעין הציבורית.


מקרה הזה יועדה כנראה חלופת המכתבים מלכתחילה לחשיפה פומבית: ארגן אותה כתב העת הגרמני "פילוסופיה" בשיתוף פעולה עם עיתון האופוזיציה הרוסי "ניו טיים". המכתבים פורסמו ב"גארדיאן" הבריטי כחודש לפני שחברות הפוסי ריוט שוחררו במפתיע, בחנינה שנועדה לרכך, ערב אולימפיאדת החורף בסוצ'י, את הביקורת הבינלאומית החריפה על דיכוי זכויות האדם במדינה תחת משטרו של פוטין. " ד"ר תמר הס: העניין במכתבים, ולא משנה אם הם נשלחים במעטפה המסורתית או כדואר אלקטרוני, הוא שהם בבחינת אפשרות ליצירת קשר עם מי שלא נמצא לידך עכשיו. יש לזה משקל עצום, משום שזו שיחה שהיא בה בעת חד צדדית ודו צדדית "

 

האם זהו יוצא מן הכלל שרק מדגיש כי סוגת כתיבה זו עומדת להיעלם נוכח טכנולוגיות התקשורת של היום - על מיידותן ועל קוצר הרוח וקוצר היריעה המיוחסים להן - או שאולי ההתכתבות הזאת היא הוכחה לכך שז'אנר המכתבים ימשיך וילווה את היצירה ואת התרבות האנושית, גם אם בתצורות אחרות ובקצב שונה?

 

הס: "העניין במכתבים, ולא משנה אם הם נשלחים במעטפה המסורתית או כדואר אלקטרוני, הוא שהם בבחינת אפשרות ליצירת קשר עם מי שלא נמצא לידך עכשיו. יש לזה משקל עצום, משום שזו שיחה שהיא בה בעת חד צדדית ודו צדדית. היא לא רק חד צדדית, כי את יכולה לדמיין את הנמען באופן מאוד מוחשי: זו חווייה שמייצרת מגע מפוברק עם אדם שהמגע שלך איתו, באותו רגע, לא יכול להיות ממשי, פיזי. הנמען לא צריך להיות זמין באותו רגע ממש, אבל ההדמיה שלו ככזה ברגע הכתיבה מאוד משמעותית. הפנייה אל הנמען היא עמדה רטורית שמכתיבה את כל מה שנאמר והיא משותפת למכתבים, מיילים, אסמסים וכדומה".

  

בן נפתלי: "אני כמעט יכולה לומר, אם כי בזהירות, שאני משוכנעת שהמדיום הזה, של מכתבים, חשוב היום אולי יותר מתמיד. נכון שהוא שונה עכשיו: היריעה של כל מכתב הרבה יותר מצומצמת; לפעמים אפילו מילים בודדות. ויש טעויות הגהה ודברים שנשלחים בעידנא דריתחא. אבל היופי של הז'אנר בתצורה החדשה שלו טמון בדיוק בכך שאפשר לעשות בתוכו כל מיני תנועות; שיש בו משהו מאוד דינמי, ושלפעמים, לכן, מתקיימים במהלך יום אחד כמה וכמה רגעים שיכולים להצטבר למשהו מאוד מעניין ולא צפוי.

 

"אני בטוחה שזה מאוד מפרה את החשיבה ואת היצירה. יש להתכתבויות האלקטרוניות האלו גם היבט נוסף: הן מקבצות למקום אחד הן את הכתיבה של הנמען והן את זו של המוען. בעבר, כשניגשנו לבחון תכתובות של אנשים שונים, כמה כבר הזדמן לנו למצוא זה לצד זה הן את המכתבים שנשלחו והן את אלו שהתקבלו?".

 

אתם כבר חברים בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי?

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי