חרב היונה

אני רץ על הגשר
והילדים אחריי
יונתן
יונתן הם קוראים
קצת דם
רק קצת דם לקינוח הדבש

יונתן – פרסונה אנונימית, ויהונתן המקראי, טועם הדבש האסור לאחר ניצחון מלחמת מכמש, שסיים את חייו באורח טראגי בקרב בגלבוע, ויונה וולך – כולם מדברים מגרון אחד. הגרון הזה לא נינוח. הוא ניחר מצמא של ריצה, ומדווח תוך כדי, בהתנשפות קשה, על רגעיו האחרונים. הדיבור נטול שהות – אין כאן מקום להתבוננות משתאה. הדובר של יונה וולך נצמד לעצמו רגע לפני שמתכלה באבדון טראגי: ברצח, באונס, בהתאבדות. זוהי שירה של מי שמנסה לשווא לשרוד ומותיר אחריו עדות איומה, מצמררת, לחייו על פני הארץ, חיים הנושאים עימם תמיד סימני חיות מקסימליים: דם ודבש ושיער ופרחים. אין דבר מפתה יותר מסימני חיוּת מקסימליים. אי אפשר שלא לרוץ אחרי זה. אך אלו הרצים, הופכים בד בבד לאלו ההורגים. המעבר בגשר הזה, בגשר התמים הזה, הפסטורלי לרגע בדמיון, העובר לרגע על פני מים, מוביל לכריתת ראש:

אני מסכים לחור של נעץ
אבל הילדים רוצים
והם ילדים
ואני יונתן
הם כורתים את ראשי בענף
גלדיולה ואוספים את ראשי
בשני ענפי גלדיולה ואורזים
את ראשי בנייר מרשרש

אבל יונה וולך היא משוררת מורכבת כל הזמן, גם כשהנורא מכל מתרחש: העוצמה לא כרוכה רק בכריתה – היא כרוכה גם בריטואל הנולד מיד כזנבה של הכריתה, כרגע חרטה וצער. ברגע הזה של הכריתה, כמעט בו ברגע, נולד גם "הטקס המתורבת" למעשה התת-תרבותי. הטראומה והזיכוך נארגים זה בזה:

יונתן
יונתן הם אומרים
באמת תסלח לנו
לא תארנו לעצמנו שאתה כזה.

שבריר הרגע שלאחר השחיטה מיילד שיר קינה על השחיטה. בד בבד יש פעולה אלימה, ויש שיר, הנולד מתוכה. קשה לעכל מעבר מהיר כל כך, בלתי נתפש כל כך, בין פעולה לדיבור. בין דחף להכרה, בין חייתי לאנושי, בין טבע לתרבות. כוחה המערער של וולך בשירי הפרסונה הגאוניים הללו קשור בהסמכה הזו של החוויה. נוח בדרך כלל לתפוש אותה כשני קצוות שבּוֹר נפער ביניהם. אבל ההסמכה של שני אלה בשיר אחד מערערת את ההיבחנות הברורה. המושגים המובחנים לכאורה צפים מחדש: מתחילים בעמדה "חייתית" ומסיימים במעבר לממד אחר, לריטואל-קינה. פתאום התנסח שיר לעמידת המוצא ההישרדותית. גם שערותיו של אבשלום הנתפסים ברחמה של הדוברת הופכים לקינה:

אני מוכרחה פעם נוספת 
להיזכר בבני אבשלום 
ששערותיו נתפסו ברחמי 
ולא יצא לי 
לגמור את אבשלום בני 
אני בונה את אפשרויות הרגשתי 
הרחמים שוטפים בי 
והרעב האפשרי 
רצונות התורשה 
ואבשלום שלא הורשה 
בגלגול אחר אבשלום יהיה 
אהובי ואני אחוש זכרה 
כשאבשלום אהובי 
תחושה גופנית או איך בטני 
ריקה מאבשלום בני 
סידור של כוכבים 
נופלים וחרב מכה 
במגנט על לבה 
הרגשה מדויקת: 
במה תלחם 
ועל מה תנוח 
הרוח 
לאן תשאך 
הרוח בני

כאן המעבר מתרחש על אחת כמה וכמה, משום ההדהוד המובהק שיוצרת וולך לקינת דוד על אבשלום המקראית (וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ, וַיַּעַל עַל-עֲלִיַּת הַשַּׁעַר--וַיֵּבְךְּ; וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ, בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי-יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי.  – שמואל ב יט א). הקינה מתאחה במעשה. הבטן הלכודה משמיעה שיר שכולו ריקות.

קסיוס
העורבים קוראים לך
לעזוב את הארץ ולהיבנות
אתה מורח את פניך בצבע השרפות
ופותח ביללות אינדיאניות
אבל
מה שהיה אתמול נר
הדברים מתרחשים מרוחקים
הדברים מתרחשים קרובים
מישהו נופח בבלון
ומוציא את האוויר מהבלון
מישהו נופח בבלון
ומוציא את האוויר מהבלון
ילד ילד מסכן
אני בא לערסל אותך
ילדה טרופת דעה
באתי לקחת אותך הביתה
קסיוס מחמדי
קסיוס מחמדי
הרי תשמע עורבים עד סוף ימיך

רגע הכניסה של וולך לשיר נטול שהות. רגע הרצח, ההפלה, האונס, ההתאבדות ככל הנראה במקרה הזה. רגע היוודעות כרוך ברגע המוות. לצד האיום ביותר מתנסח דיבור שביר, בלתי ניתן להתעלמות. כאן עולה גם הדמיון התרבותי המסוים שבין ההיוודעות של קסיוס לזו של מקבת השייקספירי:

בדומה למקבת, כך קסיוס, עומד לפני היוודעות הקשורה בחיים שנטוו מתוך בגידה. קולות המכשפות ששומע מקבת הופכים כאן קולות עורבים – קולותיהם של נושאי הבשורה. אך היופי כרוך בממד הלירי שנשמר כל הזמן: בו ברגע כמעט, מתנסח האבדון כקריעת עורב – ניתן לו ביטוי לירי מובהק, בלתי נשכח. 

באמצע הלילה השד 
הופיע ואמר לקורנליה 
שזה הזמן וקורנליה 
שחסרת יוזמה ומוכרחה 
קורנליה והשד הלכו 
באמצע הלילה לקטוף סרפדים 
השד התעייף ופרש 
לקורנליה פריחת סרפדים וקטפה 
אפשר היה לחשוב ממש 
שקורנליה שדה אדומה 
בבוקר האנשים עשו לה 
כי הם חשבו שקורנליה שדה אדומה 
וקורנליה לא ידעה 
תמיד היא חשבה שעושים לה 
כי היא קורנליה.

כל כך הרבה פרסונות יש לוולך, וכולן איומות. הן איומות משום גורלן, ומשום מודעותן החלקית, אך בעיקר הן איומות משום רצונן העז לחיות. כגודל רצונן לחיות כך גודלו של המוות הקרב לעברן, הסוגר עליהן. וולך באה עליהן בדיוק ברגע הזה של מלכודת הדבש – רגע הלכידה הוא רגע השיר המתנסח מיד גם כקינה איומה על העדרן, שקדמה לו חיוּת גדולה. קשה לראות פרפר נלכד ברשת. קשה עוד יותר לראות אותו נשרף באש. קשה עוד יותר לשמוע את קולו ברגע הזה שבו וולך מתייצבת, אמיצה מאד, נדירה, ואז עוזבת אותנו שבורים ושמוטי לב, מתנחמים, אולי, רק ברסיס-מרחק אירוני-מר, שיש לפעמים בשירים האלה, ברגעים האלה.