האישה שאיתם

 בעלך / אורית גידלי

1

אִם אַתְּ עוֹבֶרֶת בְּדַעְתּוֹ אֵינֶנִּי יוֹדַעַת
מַחְבְּרוֹת יוֹמָנָיו סְגוּרוֹת בְּפָנַי כְּקֶבֶר

 כָּל בֹּקֶר מוּטָח לְעֶבְרוֹ כַּדּוּר הַמַּעֲשִׂים
אֵין לוֹ פְּנַאי אֶלָּא לִתְפֹּס
אֵין לוֹ מְלָאכָה אֶלָּא לַהֲשִׁיבוֹ לְמַסְלוּלוֹ
מְנוּחוֹתָיו כְּאֹרֶךְ שְׁהוּת גּוּף בָּאֲוִיר

 2

שְׁתֵּי הַקֻּפְסָאוֹת בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה
תְּמוּנוֹת הַחֲתֻנָּה הָרִאשׁוֹנָה מֵעַל תְּמוּנוֹת הַשְּׁנִיָּה
בְּאַחַת הוּא רוֹכֵן לִקְרָאתִי אוֹ לִקְרָאתֵךְ
יָדוֹ הַגְּדוֹלָה כּוֹרֶכֶת

 3

בַּבְּעִיטָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַיֶּלֶד
לֹא הִתְרַגֵּשׁ כְּמוֹ בִּבְעִיטָה רִאשׁוֹנָה
הִדְלִיק אֶת עֵינָיו וְכִבָּה
כְּמוֹ סִירֶנָה שְׁקֵטָה מְהַבְהֶבֶת

 4

יֵשׁ בְּקָרִים מִזְדַּמֵּן לָנוּ לוֹמַר אֶת שְׁמֵךְ
אֲנַחְנוּ מְחִישִׁים בְּדִבּוּרֵנוּ שֶׁלֹּא לִדְרֹךְ עָלַיִךְ בְּטָעוּת
רֹב הַזְּמַן אַתְּ שׁוֹכֶבֶת שָׁם שְׁקֵטָה
חֶדֶר שֶׁלֹּא טֻאטָא

 

 לפני חודשים אחדים יצא לאור ספרה השני של המשוררת אורית  גידלי. את חלקו הראשון של ספר השירים "סמיכות" מקדישה אורית "לאישה המתה" - אשתו הראשונה של בן זוגה.

נדמה שהאישה המתה נוכחת, מסתובבת בין חדרי ביתך וליבך, בעצם בחרת לגור עם עוד אישה בבית.
בחרתי בהחלט לגור עם עוד אישה בבית, ועם עוד נשים שגרות בי בלי קשר אליה. המורכבות הזו יוצרת גם קושי (לעולם אני אהיה חיה ממנה והיא מתה ממני, וכשמתפתים להשוואה הנפש נחמצת) אבל גם יופי. לא קיבלתי דף חלק, אבל אני חלק מטקסט שכבות שבסופו יכול לצאת, אם איטיב שאת, שיר.

את מבקשת ממנה או אולי דורשת  "אל תזיקי, מה שבינך לביני לא יישב לעולם". 
ביחסים עם אנשים מתים יש תמיד הילה מיסטית. הם מחוללים לצדך בעת שאתה מחולל. על הרקע הזה יש תמיד פחדים ותקוות להיעזר ולהינזק. אבל הדמיונות האלה הם בעיקר חומר לשירה, ולא חומר לפרוזה של החיים.

וכשיום אחד תפגשו שם למעלה, את כבר יודעת מה תגידי לה?
אודה לה על הזכות לגדל את בתה הביולוגית הפלאית, ואתפנה לשאול את עצמי האם חייתי כראוי. האם הצלחתי להיות מחודשת, האם הצלחתי להיות ראשונית, האם לא בזבזתי את מה שקיבלתי בחיי הקצרים כהבל לטובת ההבל.

תמיד נפסדת
את הכאב גידלי אינה מנסחת רק בגוף ראשון, היא מפקיעה אותו מנחלתה הבלעדית, מרחיקה אותו מחוויית היום יום שלה אל נכסי התרבות איתם היא מקיימת יחסים מלאי בערה. בשיר "ביתך" למשל כותבת גידלי: "קללת רחל ולאה בוערת על לשוני, קללת זו שאינה יודעת מי מהן היא."

איך היית מנסחת את חוויית הכאב של שתי האמהות, רחל ולאה?
הטרגדיה הגדולה בעיני נתונה לא במצבה הפרטי של כל אחת ביחסיה עם יעקב, למרות שגם בצירים הנפרדים לאה לא מקבלת את האהבה שהיא כמהה לה ורחל לא מקבלת את האמפתיה שהיא זקוקה לה בכאב העקרות, אלא במצב עצמו שבו הן אזוקות בו זמנית לגבר אחד. בו הזמניות הזו היא כאב לא יתואר כי נובע ממנה שבכל בחירה של אחת יש שלילה של האחרת. המצב שבו אני נתונה ושמתואר בשיר 'בעלך' הוא לא מצב של נישואין בו זמניים, אבל רגעי הכאב שלו הם כאלה. רגעים שבהם בבת אחת מתלכדות שתי נשים בתודעתו של הבעל ("בבעיטה הראשונה של הילד לא התרגש כמו בבעיטה ראשונה") ומבלי דעת אחת מהן יוצאת נפסדת אל מול האחרת.

 

 ואיך זה מהדהד את  התחושות שלך?
יש מובן שבו אני תמיד נפסדת, המובן שבו כאשה שנייה לא אזכה לחוויה של היות ראשונה. לא יהיה לי מה שהשיר קורא 'ריחני מרוב חדש'. לא אהיה בתולת נפש עם האיש שאני אוהבת. אבל תחת הזכות להיות ראשונה אני מבקשת את הזכות להיות ראשונית. או: כראשונה. להצליח להציף דרך כל סבך היומיום את האהבה שברגעי השיא שלה הופכת הכל לחדש. למשל בחתונה שלנו בן הזוג שלי סירב להתחתן שוב חתונה דתית. זה גרם לי צער עמוק כי אני רציתי שלצד נשות משפחתנו תעמודנה תחת חופתנו גם ארבע האמהות. בסופו של דבר גיבשנו טקס שלנו שבו יוצגו המקורות (מסכת תענית, שיר השירים) ולא רק שהבטחתי לו להיות מקודשת לו אלא גם הבטחתי להיות מחודשת לו. לא קיבלתי ראשונה, קיבלתי ראשוניות מזדהרת והזדמנות להביע מולו את שתי המשאלות האמיתיות שלי ליחסים, קדוש וחדש.

יש ימים שאת לאה? יש ימים שאת רחל? זו חוויה שלך ? זו תחושה שבין הזוג מעביר?
זה עיקר הכאב, העובדה שהכל באהבה תמיד מתחיל עם רחל, עם רגע של הזדהרות לצד הבאר, ומתכסה בגלל עייפות בלאות של לאה. כל העניין הוא להסיר את זו מפני זו. להצליח לפעמים להיות רק רחל, ולהתיר לנפש להיות גם לאה. אני חושבת שזה לא בכדי שרחל לא קיבלה ילדים, היה משהו ביופי שלה ובנאהבות שלא אפשר לה להשתנות להתכער להינתן לאחר באמת, והלאות היא פריון, היא נכונות לפגום בגוף לטובת גוף אחר, להתעייף מפעולת הבריאה בלי לחשוב שאבד דבר יותר יקר מיופי.

Model.Data.ShopItem : 0 6