איך הרגתי את הרומנטיקה

כאשר אני נשאלת למקצועי, לרוב אני נוהגת לציין את העיסוק היום-יומי שלי, זה שמפרנס אותי: מנתחת מערכות מידע פיננסיות. הסיבה לכך ברורה: מביך לומר "אני משוררת". אם השאלה נשאלת בהקשר ספרותי, תשובתי נתפשת כמעט תמיד כמפתיעה, ולעתים אף כמתריסה: הנה משורר, וחמור מכך, משוררת, שיודעת להרוויח כסף ממשהו לגמרי לא קשור לספרות, ואף דורש רקע כלשהו במדעים מדויקים ובסיס חזק בכלכלה. לא עורכת. לא עיתונאית. לא מרצה בתחום מדעי הרוח. 

אם מתחשק לי להמשיך עם סוג ההומור העצמי שהמודעות לנושא הזה כרוכה בו, אני גם מספרת לבן שיחי הספרותי שאני לא מעשנת, מקפידה על תזונה בריאה ושוחה פעמיים בשבוע. הכל אמת לאמיתה, אין כאן שום הגזמה או גבורה חלילה, וכל מנתחת מערכות רשאית לבחור באורח החיים הזה. אבל משוררת?! היכן הייסורים, היכן הרעב, היכן, אחרי הכול, השחפת?! אז מה אם יש חיסון? בני שיח שאינם משתייכים לחוג הספרותי, לעומת זאת, זקוקים לרוב להסבר שהספרות אינה תחביב עבורי, כי אם מקצוע של ממש - אבל כזה שלא משלמים עליו.

לא הייתי מתעכבת על חוויות פרטיות אלה, אלמלא הן היו ממחישות באופן נהדר את מקומו של משורר בחברה הישראלית בת ימינו. מעטים ממש קוראים שירה, וזה נורמלי: מעטים קראו שירה בכל התקופות. כמו כן, מובן שאין לצפות ליחס הסובייטי המתלהב והמתלהם למשוררים, כאשר מהנדסים ומורות ממלאים אולמות קונצרטים שלמים בערבי משוררים, או מעבירים זה לזה בחשאי שירים אסורים, המשוכפלים במכונת כתיבה, ומן הצד השני הרשויות רודפות את המשוררים שסרחו ומחלקות בתי קיט לאלה המהללים את המשטר - אבל אלה וגם אלה רואים במשורר דמות חשובה, משפיעה ודורשת התייחסות כבדת ראש. אני משוכנעת שיחס כזה מסוכן לחיי המשוררים, וטוב שהוא עבר מן העולם. לעומת זאת, הרומנטיזציה של המשורר עדיין חזקה מאוד, ועלינו להתקיים ולכתוב בתוך אותו חלל צר שנותר בין הרומנטיזציה - ועוד מהסוג הגרוע ביותר, זה שמעלה על נס את הסבל - לבין הציפייה מכלל בני דורי לנהל חיים רגילים, עם משכנתא, שלושה ילדים, משרה מכובדת וכלב. מנתחת מערכות "רגילה" נדרשת לסעיף השני בלבד. וזה עוד לפני שהזכרנו את הקשקוש הסטנדרטי של "שילוב בין קריירה למשפחה", שמופנה משום מה לנשים בלבד.

איני יכולה לספק דבר מהסחורה הזאת, ואפילו לא משום שאני אוהבת לשחות נגד הזרם. השחייה נגד הזרם חשובה, אבל היא חייבת להיות פונקציונלית. וזאת בדיוק הסיבה האמיתית שבגינה איני מספקת את כל אלה: יש לי אחריות לנהל מרד פרטי קטן בחברה, שהוא פונקציונלי במהותו. ובמלים אחרות: מצטערת, אני בדיוק עסוקה בכתיבה ובתרגום.

אם הקהל מגיע, ולו מדי פעם, לקרוא או לשמוע את השירים, ללא כל ניסיון לדרמטיזציה של הדילמה שתוארה כאן - הרי שזהו הישג עצום, והוכחה לקיומו של מקום ההולם את המשורר, לכך שלמישהו עדיין אכפת אילו שירים נכתבים בשפתו (או מתורגמים אליה), לכך שהביוגרפיה, השחפת והכלב אינם חשובים כלל ועיקר: הספרות היא הדמות המשמעותית היחידה כאן. החרוזים (והיעדרם), המשקלים (והיעדרם), המוסיקה (שהיעדרה לא יעלה על הדעת), כל המרכיבים המזולזלים והמוזנחים של הספרות הם אלה שקובעים אם הצלחנו לשנות דבר מה בעולם - ולו נפש אחת.

במובן מסוים, אנחנו (ואני מודה שלומר "אנחנו המשוררים", בניגוד ל"אנחנו מנתחי המערכות", זה לא רק מביך, אלא אף בלתי אפשרי, מכיוון שהמשורר לעולם צועד לבדו) דומים לכוכבי הרוק החדשים, אלה השייכים לתקופה שפויה יחסית, היא תקופתנו. אלה שכבר אינם זקוקים לביוגרפיה מסעירה, לאורח חיים ראוותני, למחוות קטלניות - בקיצור, לכל ההקרבה העצמית היום-יומית הזאת. משוררי הדורות הקודמים עשו זאת למעננו ולמען קוראינו (ולמען קוראיהם החיים כיום). הרומנטיקה הבוגדנית נגמרה, אפשר להתרכז בספרות.