תרגילי סדר

במרכז חוויית ליל חג הפסח (המכונה גם בשם ליל הסדר) עומדת, כידוע, ההגדה של פסח – חיבור ארוך ומורכב, שיש בו יחידות רבות ומגוונות: קטעי מקרא וסיפורים על אירועים מן העבר, דרשות על פסוקי מקרא ופיוטים, וכן טקסים הקשורים במאכלים שונים (שבירת מצה לשניים והטמנת חלק אחד כאפיקומן, אכילת מרור ומצה הכרוכים וטבולים בחרוסת ועוד). המבנה המורכב הזה הוא תוצאה של התפתחות רבת שנים. ראשיתה של ההגדה, ככל הידוע, עוד בדורות האחרונים של בית המקדש השני (שחרב סביב שנת 70 לספירה). היא הלכה והתרחבה, עבתה ושמנה, במהלך דורות רבים, כשלצורתה המוכרת לנו (פחות או יותר ) הגיעה רק בראשית האלף השני לספירה המקובלת. דבר זה נכון לגבי גוף ההגדה, אך לא לגבי חלק הפיוטים המצוי בסופה (כגון "אחד מי יודע" ו"חסל סידור פסח"), שצורפו אליה מאוחר הרבה יותר.

וכיוון שההגדה הוא טקסט שלא נבנה כצורתו העכשווית מלכתחילה ובתוכנית מראש אלא הלך וגדל עם הזמן, נוצר בשלב מוקדם מאוד הצורך לתת בו "סימנים", כלומר מעין תמרורים המראים לעורכי הסדר ולמשתתפים בו את סדר העניינים הנכון שלפיו צריך לנהל את הערב. סביר לומר שחלק מן הסימנים – שבהם נעסוק להלן – באו לעולם בשעה שההגדה נאמרה עדיין במקומות רבים בעל פה, ובלי סימני-דרך אלה היה אדם מאבד את דרכו בסבך ההגדה ותועה במדבר הטכסטים והטכסים.

המפורסם מן הסימנים נתחבר, ככל הידוע, בצרפת של המאה השתים עשרה, והוא מסכם את ההגדה בפיוט קצר, קצוב וחרוז: "קדש ורחץ / כרפס יחץ / מגיד רחץ / מוציא מצה // מרור כורך / שולחן עורך / צפון ברך / הלל נרצה". וזה פירושו: (1) קידוש על היין; (2) נטילת ידיים; (3) אכילת ירק המכונה בשם כרפס; (4) שבירת המצה לשניים לשם הכנת האפיקומן; (5) אמירת ההגדה; (6) נטילת ידיים נוספת; (7) ברכת "המוציא לחם מן הארץ"; (8) ברכה על אכילת מצה ואכילתה; (9) ברכה על אכילת מרור ואכילתו; (10) אכילת מצה ומרור (וחרוסת); (11) ארוחת הערב החגיגית; (12) אכילת האפיקומן שהיה צפון, מוחבא, עד רגע זה; (13) אמירת ברכת המזון; (14) אמירת ההלל; (15) אמירת גוש הפיוטים שבסיום ליל הסדר (המכונה "נרצה" כדי לבקש שליל הסדר על כל מרכיביו יתקבל ברצון על ידי אלהים ואדם).

והנה מתברר כי לפחות עוד ארבעה-עשר חכמים אחרים ניסו את כוחם בחיבור "סימנים" כאלה, וקריאת הסימנים כולם יכולה ללמד על מאמצים שונים להכניס סדר במה שנראה כערב שאין בו סדר כלל. הנה אחד מן הסימנים, המוכר מספרד של המאה הארבע-עשרה: "יקדש יטהר וכרפס יחצה / ודורש ונוטל ללחם ומצה / ומרור וכורך ואוכל פרוסה / ונקי יזמן והלל בדיצה". דומה כי אין צורך להסבירו, וכל המשווה בינו לבין הסימן "קדש ורחץ" יוכל לפענחו, ובכל זאת נסייע במקצת למתקשים בהבנת הרמזים: "יטהר" עניינו נטילת ידיים, "דורש" הוא אמירת ההגדה, "פרוסה" הוא האפיקומן שנפרס, נחתך לשניים, ואילו "דיצה" היא פשוט השמחה העולה מאמירת הפיוטים.

אתגר גדול יותר הוא הסימן "קנ"ך יהנ"ה ממ"ך שמ"ה". קריאת המילים האלה יכולה להישמע כאומרת כי מי שקנה אותך, מי שברא אותך (כלומר האלהים), יהנה מאוד ממעשיך אם תעשה את הסדר לפי הסימן "קנך יהנה ממך שמה". והנה פענוח ראשי התיבות האלה: (1) קידוש; (2) נטילת ידיים; (3) כרפס; (4) יחץ; (5) הגדה; (6) נטילת ידיים; (7) המוציא; (8) מצה; (9) מרור; (10) כורך; (11) שמורה(!), הוא האפיקומן שנשמר עד לרגע זה; (12) מזון, כלומר ברכת המזון; (13) הלל. לפי סימן זה אין אחרי ההלל כלום, וכך נהגו (ונוהגים) כמה מקהילות היהודים שישבו תחת שלטון האסלאם.

הסימנים השונים מלמדים אותנו, אפוא, על ניסיונות שונים לארגן את ליל הסדר בצורה מושכלת, אך גם על מיבנים שונים של ליל הסדר. כי בסימנים אחרים, שלא הזכרנו כאן, נזכרים יסודות נוספים של ליל הסדר, כגון נטילת ידיים נוספת הנעשית לאחר הארוחה.

מסתבר כי כל המרבה לספר בסימנים שבאים לסדר את ליל הסדר – הרי זה משובח.