מאויב לאוהב

אליהו הנביא הוא אחד מגיבורי המקרא האהובים והנוכחים ביותר בפולקלור היהודי של מחזור השנה ומעגל החיים. הוא מבקר בבתים במוצאי שבת, בסוכות, בליל הסדר ובברית המילה. סביב דמותו הלכה ונרקמה במהלך הדורות יצירה רחבה וענפה של סיפורים, שירים, מחזות, אמנות פלסטית וחפצים שימושיים, אשר עיצבה את דמותו כזקן חביב הגומל צדקה וחסדים עם עניי ישראל, נלחם בעוולות חברתיות ומבשר על הגאולה באחרית הימים.

 

אך דמותו של אליהו במסורת העממית שונה באופן מהותי מהדמות העולה בסיפורי המקרא. במקרא מוצג אליהו כנביא זעם רושף, אשר רודף עד חורמה את כל העוברים על מצוות האל. עיקר עניינו הוא קנאותו לאמונה הצרופה באל אחד. במקום להתמקד בהצלת אנשים פשוטים ומחוסרי יכולת, הוא ממיט אסונות, רודף והורג בשם האמונה, ואגב כך גובה חללים רבים גם בקרב האנשים התמימים שאינם עוברים על מצוות האל.

נביא הזעם הקנאי. מיכאל סגן כהן
אליהו מצטייר במקרא כדמות מתנשאת. הוא פועל בשמו של האל, אך לא תמיד מחכה להוראות ממנו. הוא משתמש בכוחותיו העל טבעיים באופן דרמטי עד שנראה שבבואת האל משתקפת היטב מתוך דמותו. אולי בשל כך מורכב שמו משמות האל בלבד: "אל" ו"יהו".

 

אש ומים
אחת הדוגמאות המובהקות בעניין זה היא החייאת בן האלמנה מצרפת. אליהו מבצע נס שכמותו לא היה במקרא. לאחר שהוא פונה לאל בדברים: "תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ", נאמר: "וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי " (מלכים א'  י"ז, כ"א-כ"ב). כאשר אליהו רוצה לגרום לאחאב בן עמרי מלך ישראל להפסיק לעבוד את הבעל נאמר: "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ... אֶל אַחְאָב חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְֹרָאֵל... אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי" (מלכים א' י"ז, א'). אליהו מאיים להביא בצורת, וכמו מצווה על האל לסייע בידיו לממש את איומו.  

 

הבצורת ממיטה סבל רב על העם הפשוט, אך תוצאה זאת אינה מטריד את אליהו משום שהוא מרוכז בקנאותו ומשום שבאופן אישי הוא מסודר - הוא מתבודד בנחל כרית אשר על פני הירדן, זוכה לשתות משפעת מימיו ומקבל מדי יום לחם ובשר מהעורבים (מלכים א' י"ז, ב'-ז'). בניגוד לעם, אליהו שבע, והוא אפילו לא צריך לתור אחר מזונו בעצמו.

 

כאשר מתייבש הנחל עובר אליהו לעיר צרפת אשר בצידון ומתפרנס בעזרת אשה אלמנה. שוב אין הוא דואג בעצמו למזונותיו ויש מי שידאג לו. כלכלתו בידי אשה אלמנה נראית תמוהה עד מאוד: מדוע איש האלוהים רב העוצמה נשען על אשה אלמנה, המכלכלת בדוחק את עצמה ואת בנה, ומדוע הוא גוזל מהשניים את פת לחמם? לא זאת בלבד - גם פנייתו אליה אינה ג'נטלמנית במיוחד: "עֲשִֹי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה... וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִֹי בָּאַחֲרֹנָה" (מלכים א' י"ז, י"ג).

 

האמן הישראלי מיכאל סגן-כהן (1999-1944) היטיב לתמצת את דמותו המקראית של אליהו הנביא כפי שהיא מצטיירת בספר מלכים: אליהו יושב מכונס בתוך עצמו, כמי שאינו מתעניין בזולת אלא במטרותיו בלבד, פניו אל האש וגבו אל המים. האש מלווה את חייו בנסים שונים (הורדת אש מן השמים על הר הכרמל, מלכים א' י"ח, ט"ו-מ'); השריפה החוזרת ונשנית של שליחי המלך אחזיה (מלכים ב' א', ג'-י"ד); העלייה השמימה ברכב אש (מלכים ב' ב', י"א),  ומסמלת את אישיותו הדרמטית והקנאית. המים, לעומת זאת, מסמלים חסד ומתן חיים, ותכונות אלו יאפיינו את אליהו רק ביצירה המאוחרת של המסורת העממית.

 

כזכור, בסיפור המקראי מנע אליהו את המים מכל תושבי הארץ כאשר הביא בצורת. הכסות הלבנה של אליהו מסתירה את אישיותו הרושפת, וזו מתגלה רק בפניו המפויחות ובלשונות האש הבוערות בזקנו. הכסות הלבנה כמו מעידה עליו שהוא מחנך את העם ומוביל אותו בדרכי שלום, אך הפנים שלו מלמדים שהוא שבוי בקנאותו. ברכיו של אליהו יוצרות את צורת לוחות הברית, בהתאם לכינויו "מלאך הברית" (מלאכי ג', א'). יש בכך אף רמז לדמיון בינו ובין משה, ששניהם נפגשו עם אלוהים על הר חורב. ובכל זאת בולט הניגוד בין שתי הדמויות: חייו של משה מלווים בנסים הקשורים במים, ואילו חייו של אליהו מלווים בנסים הקשורים באש. משה הביא לעם את לוחות הברית בעקבות המפגש עם אלוהים על הר חורב, ואילו אליהו פוטר מתפקיד הנביא במעמד זה - מיד לאחר המפגש בהר חורב מבקש ממנו אלוהים למשוח את אלישע כנביא תחתיו ולהשאיר בישראל: "שִׁבְעַת אֲלָפִים:  כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ" (מלכים א' י"ט, י"ח).

 

מבשר הגאולה
המהפך של אליהו מתחיל בספר מלאכי, והוא מורחב ומודגש מספרות חז"ל ואילך. אלוהים אומר: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג', כ"ג-כ"ד). אליהו מתגלה בפסוק זה לא רק כמבשר הגאולה, אלא גם כמי שיביא לפיוס בין הבריות. חז"ל התרשמו מאוד מאישיותו של הנביא בעתיד לבוא, והבליטו אותה במאמריהם.

פן נקמני. מכלול המבורג, 1434
במאה ה-15 החלו באשכנז במנהג פתיחת הדלת לאליהו הנביא בעת אמירת הפיוט "שפוך חמתך". יהודי אשכנז נהגו לפתוח את הדלת מתוך תקווה ממשית שהגאולה תגיע בשנה זו. הם סבלו מאוד מהאנטישמיות, שהלכה וגברה במיוחד בעונת הפסח בעקבות עלילות הדם. הם לא יכלו לחכות "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", וביקשו את הגאולה השנה, בהסתמך על המאמר התלמודי: "בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל" (תלמוד בבלי, ראש השנה י"א, ע"ב). כיוון שאליהו לא הגיע, נטבע באשכנז הביטוי "בוקר טוב אליהו", שכוונתו: חיכינו מעל המצופה, הגיע הבוקר, האסונות מתחדשים ואין גואל.

 

בידינו כמה הגדות אשכנזיות מאוירות מן המאה ה-15 ואילך, שבהן מופיע אליהו הנביא כמבשר הגאולה לצד הפיוט "שפוך חמתך". במכלול המבורג מופיע אליהו תוקע בשופר ורכוב על החמור המשיחי, לפניו הולך המשיח ויחד הם מתקדמים לעבר ירושלים השמימית. בתחתית האיור ניתן לראות את האנשים הקמים לתחייה מתוך קבריהם. באיורים אחרים מופיע אליהו בלוויית המשיח ו/או החמור המשיחי בפתח אחד הבתים הפרטיים, לדוגמה, בהגדת וושינגטון, שאוירה על ידי יואל בן שמעון בפירנצה, 1478.

למרות שאליהו הצטייר בספר מלאכי כדמות שוחרת שלום, בחרו יהודי אשכנז להתמקד בפן הנקמני והקנאי שבאישיותו. הפיוט "שפוך חמתך" קורא לגאולה נוקמת, ומסתיים במילים:  "תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'". לכן, בעת קריאת הפיוט מזמינים את אליהו לבוא לחולל באופן מעשי נקמה בגויים. לכבוד בואו נהגו למזוג לו כוס יין, ואף שכיום מנהג זה  שגור בקהילות ישראל הוא עורר בעבר תמיהה רבה בקרב קהילות המזרח, שלא סבלו מאנטישמיות.

 

בספרו "שתי הלחם" מסכם ר' משה חגיז (ירושלים 1672-ביירות 1751) בקצרה שאלה שהופנתה אליו לפני שהוא גוער בשואל על זלזולו במנהגי האשכנזים: "על מה סמכו בקצת קהילות קודש מאשכנז ואטליא... בליל פסח בהתחלת הסדר מכינים כוס אחד וממלאים אותו יין ואומרים זה הכוס הוא לאליהו הנביא. ואחר גמר הסדר מתקנין המיטה שהסבו לבעל הבית ומניחין הכוס מלא יין ואומרים עליו לשם אליהו. שבעיניך נראה כדבר זר אצל ישראל מפני שאין לו שורש וענף. ומאן דכר שמיה דאליהו הכא בליל פסח [ומה הקשר בכלל בין אליהו לליל פסח] ואינו אלא כניחוש [כישוף] נשים והבליהם" (שם, סימן מ"ו). דבר נוסף שאנו לומדים ממקור זה הוא שלא רק כוס יין הציעו לאליהו, אלא גם מיטה.

 

סיבה אפשרית לקריאה לאליהו דווקא נמצאת באמונה ש"יום שנסתלק (עלה בארמית) בו אליהו הועמד מלך ברומי" (ירושלמי עבודה זרה ל"ט ע"ג, א'). עלייתו הפלאית של אליהו הפכה את רומי לממלכה מבוססת. היהודים באירופה בימי הביניים כינו את הנצרות המעוללת רע בשם "רומי". בליל הסדר מוזמן אליהו לתקן את אשר קלקל: להושיע את העם מגלות רומי. עיקרון דומה מנחה את הזמנתו לברית המילה. בקובץ המדרשים פרקי דרבי אליעזר (מאה 8-7) מסופר שאליהו, שיצא למדבר לאחר שהרג את נביאי הבעל, התלונן לפני ה': "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (מלכים א' י"ט, י"ד). אליהו טען שבני ישראל זנחו את מצוות ברית המילה, ועל כך ענה לו ה': "חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך" (שם, פרק כ"ח). אליהו מוזמן לבוא לכל אחת מבריתות המילה כדי להיווכח שבני ישראל לא זנחו את מצוות האל, והוא הפליג בקטרוגו.
איור לספרו של רפאל ספורטה
ברבות השנים הלכה והתעצמה דמותו החביבה ושוחרת השלום של אליהו הנביא ביצירה העממית. הסיבות המקוריות להזמנת אליהו הקנאי והנקמני לליל הסדר ולברית המילה נשכחו, והוחלפו בהזמנת סב חביב ואוהב ילדים, המגן עליהם בשעתם המסוכנת בברית המילה ומבקר אותם בסיומו של ליל הסדר, שותה כוסו, נושק להם ונעלם.

 

Model.Data.ShopItem : 0 6