אהבה למילה הכתובה

לסבא משה היו קשרי עבודה עם חברת צים. לקראת כיתה א' קיבלתי ממנו ילקוט עור חום ורחב, שעליו היה מוטבע סמלה של חברת הספנות הישראלית. למיטב זיכרוני, בני המחזור שלי היו האחרונים שעוד באו לכיתה א' עם ילקוט עור. על הצוואר ענדתי כמחרוזת תיק אוכל כתום. ביום הראשון של כיתה א' סיפרה לנו המורה ציפורה על דב שהולך לבית הספר. למחרת התחלנו ללמוד קרוא וכתוב.

תחושה של חוסר נחת. חיים נבון בבית הספר

כמה שנים לאחר מכן קראתי את הספר "טרזן מלך הג'ונגל".

טרזן הפעוט, ילד שגדל בין קופים, גילה בקתה ובה ספרים. הוא התבונן שוב ושוב בעלים הלבנים ובחיפושיות השחורות שמודפסות עליהם, ולאט לאט הבין שזה אינו רק ציור, אלא טקסט, ולמד בכוחות עצמו קרוא וכתוב. מסופקני אם אדם באמת מסוגל לחולל מתוך עצמו את המהפך הזה, ולגלות את עולם המלים. אבל כולנו חווינו את התחושה הזו. כפעוט, אתה רואה סביבך שלטים, ספרים ועיתונים, וכולם נראים לך כבליל של צורות חסרות פשר. כמה חודשים לאחר מכן, אתה מגלה שהחיפושיות על השלטים הן בעצם מלים. אחרי שנתיים נוספות אתה כבר חוזר מהספרייה כשפניך קבורות בז'ול ורן, ודופק את הראש בעמוד חשמל.

"נדמה לי שכאשר ילד נחשף לראשונה לעולם המלים, זו חוויה שיש בה אפילו משהו מפחיד"

הוגה הדעות מרשל מקלוהן עמד על כך שקריאה אינה רק דרך להעברת אינפורמציה, אלא דרך חשיבה. המדיום הטקסטואלי מרגיל את האדם לחשיבה מסודרת ושיטתית. נדמה לי שכאשר ילד נחשף לראשונה לעולם המלים, זו חוויה שיש בה אפילו משהו מפחיד. לפני שילד לומד לקרוא, הוא רוכש מידע מתוך מגע נקודתי ובלתי אמצעי עם סביבתו. אמא, מאיפה בא הגשם? למה חם בקיץ? למה לאבא צומחות שערות על הפנים? הקריאה חושפת את הילד לעולם רחב הרבה יותר, שבו כל פריט מידע צריך להשתבץ בתמונה גדולה; את היקפה של זו - לילד קשה אפילו לדמיין.

כשאני מנסה לחזור 30 ומשהו שנה לאחור, נדמה לי שבשנות הגן הרגשתי ביטחון יחסי בעמדתי מול העולם. משנות בית הספר היסודי, לעומת זאת, זכורה לי (בין תחושות רבות אחרות) גם תחושה עמוקה של חוסר נחת: הבנתי שיש בעולם הרבה מעבר למה שאני מסוגל להבין, ולא יכולתי להשלים עם זה. רציתי לדעת הכול ולהבין הכול.

הרב סולובייצ'יק כתב שאלוהים נטע בתוך גן העדן את עץ החיים ואת עץ הדעת, כדי שאדם יחלום על חיי נצח ועל ידיעת הכל, גם אם לעולם לא יוכל להגשים חלומות אלה. הקריאה מדביקה אותנו במגפה הנפלאה והנוראה של הערגה לידיעת-כל.

אני אוהב את השם "בית ספר", שמושרש במסורת היהודית, ומעדיף אותו על הכינוי האופנתי "בית חינוך". החינוך שלנו נשען על הספר. בלי הספרים ובלי היכולת לקרוא בהם, נדמה שהאדם קרוב יותר להגדרה שהעניק לו הפילוסוף ז'אן בודריאר - קוף שאיבד את היכולת לגרד במעלה גבו.

מדי פעם אני מתקשה להירדם בלילה. אשתי מתעוררת ושואלת אותי: שוב דואג לילדים? אני מהנהן, ויוצא מהמיטה לקחת איזה ספר. שאלה מטרידה: לאיזה גן לשלוח את הקטן? שאלה מטרידה יותר: באיזה בית ספר ילמד הגדול? ואיך הוא יסתדר בכיתה?

הראשון בספטמבר הוא יום הכיפורים של ההורים. לפני 32 שנה ליווה אותי אבי דוד ליום הראשון של כיתה א'. השנה אלווה את בכורי דוד לכיתה א' שלו. אני מאחל לו שבעוד שנה-שנתיים גם הוא יתנגש (קלוֹת) בעמודי חשמל בדרך חזרה מהספרייה.