יש לי מקום

דלת הכניסה למוזיקה: שמעו אותי כבר מהמדרגות

 

גדלתי בבית מאוד מוזיקלי - אבא ואחי מנגנים על תופים. בגיל 13 קיבלתי גיטרה במתנה, והרגע הזה, שבו הצלחתי לייצר שני צלילים שלא נשמעו לי דומים למשהו אחר ששמעתי בעולם, גרם לי להתמכר למוזיקה. אני זוכר את עצמי יושב במרפסת, ממציא משפט עם מנגינה ומרגיש משהו בכל הגוף שמילים לא יכולות להסביר. מאז לא פסק אצלי הרצון לחזור כל פעם מחדש לנקודה הזו.

 

שרתי כבר מגיל צעיר. תמיד היו שומעים את השירה שלי כבר מהמדרגות. מאוד תמכו בי מסביב, וכשהשמעתי בפעם הראשונה את מה שיצרתי, הרגשתי מהסביבה חיזוק גדול מאוד. זו היתה בעצם דלת הכניסה האמיתית שלי למוזיקה. לפני כן ניגנתי אורגנית וכאלה, אבל זה היה יותר לנגן שירים של פוליקר והביטלס. כאן נוצר משהו מקורי, וזה היה שינוי מהותי מאוד. בנקודת הזמן הזאת הבנתי שמה שאני רוצה לעשות בחיים זה מוזיקה, ואם להיות ספציפי - לשיר את השירים שאני כותב.

 

הפקת פורטיס: בית ספר לאותנטיות בתוך סביבה מתוכננת

 

עבדתי עם רמי פורטיס בתחום הסאונד, ויום אחד הוא אמר לי 'תשמע, אני רוצה להיפגש איתך'. הסתקרנתי. ישבתי בבית וניסיתי לפענח מה הוא רוצה להגיד לי. כשנפגשנו בחדר העבודה שלו, הוא אמר שהוא רוצה שאכתוב איתו ביחד את השירים לאלבום הבא שלו וגם אפיק אותו מוזיקלית. מובן שזה היכה בי בתור שוק ענק. בו בזמן הבנתי שזה אתגר עצום ששווה לעמוד בו. ואז התחילה העבודה המשותפת עם פורטיס, שהיתה אחת החוויות הגדולות בחיים שלי.

 

אצל פורטיס מוזיקה היא באמת חופש. העבודה שלו היתה בית ספר לאיך להישאר אותנטי בתוך סביבה שהיא כביכול מתוכננת. יש לו את הקסם והפּאשן הזה - לגרום לך להרגיש שכמה שאתה חושב שאתה יודע מה הולך לקרות, אתה לא יודע מה הולך לקרות.

 

גם בתוך האלבום עצמו חווינו חוויות. כך למשל, אחרי ארבעה שירים מוקלטים, ההארד-דיסק בגד בנו, והכול נמחק. זה היה ממש רגע של מבחן: האם אנחנו מצליחים לצלוח את המשבר הזה או מפרקים את החבילה. לשמחתי הגדולה, שנינו מצאנו את הכוחות להמשיך ולסיים את האלבום ביחד.

 

אלבום הבכורה של נעליים: הרגשתי קצת זר

 

ההרכב נעליים התחיל כמפעל של איש אחד - אייל אבן צור - אבל באותה התקופה לשים את הכול על השם שלך נראה קצת מפחיד. היה שיקול נוסף: התאספו איתי חברים טובים, והרגשנו שזו להקה - הרבה יותר מאשר חברים שמלווים אותי. מי שנתן את השם ללהקה, אגב, היה פורטיס. אחרי אינספור שמות שעלו, שמעתי ממנו את ההצעה לשם הזה, וזה הרגיש לי נכון. אפילו לא ידעתי למה. נעליים הם משהו מאוד מרכזי בחיים; אנחנו תמיד איתן.

 

היום אני זוכר את התקופה הזאת כתקופה של תמימות גדולה מאוד. באנו ללוגוס עוד לפני שהיה לנו אלבום, והמקום היה מפוצץ. היתה תחושה באוויר של משהו חדש שקורה. די מהר נכנסה לתמונה חברת התקליטים הד ארצי, וירמי קפלן התגייס להפיק את האלבום. פתאום הגענו לאולפנים גדולים ולתקציבי ענק. אני מודה שהרגשתי קצת זר בתוך זה. גם יש משהו מלחיץ בזה שמישהו בא ושם עליך כסף ברמות כאלה. " כשהוצאתי את אלבום הסולו שלי, נעליים התארחו בהופעה. היה מדהים לגלות שלמרות שלא ניגנו 12 שנה יחד, כל אחד עלה על הכלי שלו - והסאונד של הלהקה נשמר. זה מאוד ריגש אותי, ואני מודה שעלו מחשבות של איחוד. אבל אף אחד עדיין לא הרים את הכפפה בפועל "

 

בלהקה היו שלושה אנשים, שמעבר לזה שהם נגנים מעולים, היתה להם את היכולת ללוות שיר. הרבה פעמים אתה מוצא נגנים שרוצים לבטא את עצמם, אבל בלהקה היו נגנים שיותר מכול, רצו לבטא את השיר עצמו. וזה לדעתי מה שעושה להקה טובה.

 

אחרי חמש שנות פעילות, היתה תחושה אצל החבר'ה שזה לא הכי מצליח בעולם. חוץ מזה, עידו הגיטריסט עזב אותנו ללונדון, וזה השפיע לרעה על הגיבוש של הלהקה. בסופו של דבר, הלהקה די התפיידה. לא היתה איזו החלטה על פירוק. הפייד היה כל כך ערמומי, שלא שמתי לב, ופתאום הבנתי שהלהקה בעצם לא קיימת. אבל מאז החברים מנגנים איתי בהופעות, ואנחנו בקשר. אני לא מרגיש איזשהו פספוס או חבל שלא המשכנו, כי המשכתי משם לדרכים מעניינות.

 

כשהוצאתי את אלבום הסולו שלי, נעליים התארחו בהופעה. היה מדהים לגלות שלמרות שלא ניגנו 12 שנה יחד, כל אחד עלה על הכלי שלו - והסאונד של הלהקה נשמר. זה מאוד ריגש אותי, ואני מודה שעלו מחשבות של איחוד. אבל אף אחד עדיין לא הרים את הכפפה בפועל.

 
"רע" של להקת נעליים
 

החתונה: היה ברור לי שזה יקרה

 

התחתנתי לפני שנה. תמיד חיפשתי אהבה, ולשמחתי הרבה זה קרה. לפני שנתיים וחצי הכרנו בהופעה של שחר, אחי, ומאותו הרגע, כמו כל הקלישאות - זה פשוט קרה. הרגשתי את החיבור שהוא מעבר לסתם 'כיף לנו, טוב לנו'. היה משהו חזק שאתה לא יודע להסביר במילים. ובלי יותר מדי סיפורים, זה קרה. וזה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים. זה נפלא להקים משפחה. למרות שזה קרה לי בגיל מאוחר, 38, היה לי ברור שזה עוד יקרה.

 

אלבום שני והפקה למוניקה: פחות קליפות

 

היום אני עובד על אלבום שני, ובמקביל, מפיק מוזיקלית את האלבום הקרוב של מוניקה סקס. זו סגירת מעגל. הם כמו משפחה שלי, ולא רק בהקשר של אחי שחר. אני מוצא את עצמי לומד המון בתהליך העבודה איתם. בדרך כלל לא מערבבים עבודה עם משפחה, אבל לקחתי החלטה, והקשר שלנו הרגיש לי כל כך חזק ואמיתי. אני כל כך אוהב את המוזיקה שהם עושים, והחיבור הזה בא בדיוק בזמן.

 

אני מופיע הרבה ומגלה שההופעות הן הכלי הכי מדהים כדי להרחיב את הקהל שלך, כי אתה פוגש אותם פנים אל פנים, וזה עובר מפה לאוזן. אנשים מקשרים את השם לשירים שהם מכירים, וזה עושה לי תחושה של משהו אמיתי.

 

האלבום השני שלי כמעט מוכן. הוצאתי מתוכו שני סינגלים, אבל רק ברגע שאסיים את האלבום של מוניקה, אגש לאלבום שלי. קצת קשה לעבוד על הכול ביחד. בכל אופן, אני מרגיש שבאלבום החדש אני מתקרב לדרך שלי לבטא את עצמי. פחות מסכות, פחות קליפות, ואני מרגיש יותר ויותר טבעי, ואפילו מבטא את עצמי הרבה יותר טוב במה שנקרא 'לשיר את השיר שלי'.

Model.Data.ShopItem : 0 6