רבות הדרכים לאהוב

פסנתר: חלק ממני כמו איבר 

הילדות המוקדמת שלי היתה מלווה בצלילי גיטרה מהחדר של אחי, לפעמים גיטרה ושירה.

אחי גם היה זה שהושיב אותי מדי פעם להאזין לתקליטים. הוא היה משמיע לי את ג'טרו טאל, פינק פלויד, הביטלס, קאמל, קאט סטיבנס ועוד הרבה קלאסיקות. אני מאמין שהיה לזה נדבך חשוב בבחירה שלי לומר לאמי בגיל חמש וחצי שאני רוצה ללמוד לנגן.האפשרות שאנחנו לא לבד. דניאל סלומון

לקחו אותי קודם לשיעור גיטרה אצל המורה של אחי, אבל אני זוכר את השיעור בעיקר ככואב באצבעות של יד שמאל, היכן שלוחצים על הצוואר של הכלי. ואז ביקשתי פסנתר - אני לא יודע למה, אבל זה מה שביקשתי. לא זוכר שראיתי את הכלי באיזה מקום, ואולי בתת מודע אמא שלי, שניגנה מעט בילדותה בכלי, השפיעה עליי בלי לשים לב.

בכל אופן, זה אולי אחד הרגעים החשובים בחיי, שכן מאז אותו שיעור פסנתר ראשון, ההוא שלמדתי בו שהצליל דו נמצא באמצע המקלדת ושיש לפסנתר נשמה כמו לכל יצור חי, הוא חלק ממני כמו איבר. בלעדיו לא הייתי עושה את מה שאני עושה, ולא הייתי מה שאני. היו ילדים שהיה להם כלב או חתול או תוכי - לי היה פסנתר, והוא גידל אותי כמו שכל יצור חי מגדל יצור חי אחר.

קולנוע עממי: מפגשים עם אי.טי.

הבית השני שלי בשכונת נוה שאנן בחיפה היה בית הקולנוע עממי. היינו מקבלים את התוכנייה - דף לבן מודפס במכונת דפוס - לבית הספר. היו מוקרנים שם סרטים מראשון עד שלישי, ואז מרביעי עד שבת - אותם הסרטים שוב. לפעמים הייתי הולך כל השבוע, פעמיים לכל סרט. אבל אף סרט לא עשה לי את מה שעשו לי "מפגשים מהסוג השלישי" ו"אי.טי." של ספילברג. "מפגשים" פתח בפניי את האפשרות שאולי אנחנו לא לבד ביקום, וגרם לי להבין שהבית שבו אני חי, השכונה שבה אני חי, העיר, הארץ, העולם, הם לא בהכרח הקצה או הגבול. אולי יש הרבה יותר מזה, ואולי הגבול הוא רק במחשבה. במפגש הראשוני הזה שלי עם ספילברג הוא הצליח להיות לי לאבא שאומר שכל מה שצריך זה רק להעז. " 'אי.טי.' הוסיף גם את הלב ואת ההתרגשות ואת החיבוק החם, ואת ההבנה של הבדידות שבלהיות ילד בעולם של מבוגרים. אני זוכר את הרגע הזה שבו אי.טי. מופרד למיטת הניתוחים באותו אוהל לבן גדול, ואליוט צורח שלא ייקחו לו אותו, ואני נוצר בכוח את כאב הדמעות בגרון, לא יכול לעצור אותן מלרדת. הסרט הזה עיצב משהו בכל בני דורי, ואני מאושר שהוא היה חלק מהילדות שלי, מפני שהוא פתח משהו בלב שלי שלא נסגר עד היום "

"אי.טי." הוסיף גם את הלב ואת ההתרגשות ואת החיבוק החם, ואת ההבנה של הבדידות שבלהיות ילד בעולם של מבוגרים. אני זוכר את הרגע הזה שבו אי.טי. מופרד למיטת הניתוחים באותו אוהל לבן גדול, ואליוט צורח שלא ייקחו לו אותו, ואני נוצר בכוח את כאב הדמעות בגרון, לא יכול לעצור אותן מלרדת. הסרט הזה עיצב משהו בכל בני דורי, ואני מאושר שהוא היה חלק מהילדות שלי, מפני שהוא פתח משהו בלב שלי שלא נסגר עד היום.

ד"ר רות אפל: בית ספר למוזיקה

את רות אפל, מורה למוזיקה, פגשתי בגיל 12 בקונסרבטוריון רובין בחיפה. היא היתה האדם הראשון שהכתיב לי שירי משוררים ואמר לי: "תלחין". עד אז רק ניגנתי, אבל רות לימדה אותי גם להקשיב וליצור, ולהבין שמאחורי כל שיר יש סיפור שהמוזיקה מספרת. מעבר לכל, היא היתה לי לאדם הראשון שהקשיב לי, והיה לי לקהל תומך ואוהב, מזין ומגדל. אחד השירים הראשונים שרות נתנה לי להלחין היה "רעייתי פתחי חלון" של ע. הלל. כשחזרתי לכיתה ושרתי לה את הלחן שיצרתי למילים האלו, היא אמרה: "יום אחד אתה תושמע מעל גלי האתר".

בשביל ילד שמנסה להלחין שירים ולשיר אותם, לשמוע משפט כזה בשלב כזה זה רגע של התעלות נפש. אני חושב שהאישה הזאת, שהפצירה בהוריי לקחת אותי לשיעורי תופים, שאמרה להם שאני אמן ושכדאי שאלמד באקדמיה כבר בשלב ההוא, היא אחת הסיבות שהפכתי למוזיקאי. ד"ר רות אפל היא בית הספר למוזיקה - לא כזה שיש בטלוויזיה, לא כזה שעושה כוכבים, אלא כזה שמשנה את כל מה שאתה חושב על עצמך, ועושה ממך בן אדם טוב יותר.

אביב גפן: מהווקמן לאלבומי זהב ממוסגרים

אביב גפן הוא תחנת תרבות ישראלית כבר הרבה זמן. התחלתי לעבוד איתו בתקופה שבה הוציא את "חלולים". כל האלבומים עד "חלולים", כולל אותו, היו לי בקלטת והאזנתי להם באוטובוס מחיפה לתל אביב. לא חשבתי אז שכל האלבומים שיבואו אחרי "חלולים" יהיו לי כאלבומי זהב ממוסגרים.

כמובן שהעבודה ארוכת השנים עם אדם כל כך פורה ומוכשר היתה לי להשראה ולבית ספר ייחודי. ההופעות הרבות שלנו בארץ ובחו"ל, במיוחד אלו שהיינו רק הוא ואני, נשארו בי כמו צלקת טובה שמדממת מוזיקה.

כשהכרנו, אביב ביקש ממני דיסק עם שירים שלי, ואני נתתי לו אחד. יום למחרת הוא התקשר אליי תוך כדי נסיעה כשברקע מנגן הדיסק, והוא שר לי שורה מתוכו ואמר: "אני לא מבין איך אין לך אלבום כבר אתמול...". כשבועיים אחר כך הוא לקח על עצמו לממן את מה שהיה אז האולם הקטן של בית ליסין, ולהזמין בעצמו את כל אנשי חברות המוזיקה בארץ. למרות ההתעניינות, אלבום לא יצא מזה, אבל יצא מזה דבר גדול יותר, והוא שאביב, עם היכולת הבלתי מוסברת הזאת לאהוב ולהתרגש ולרגש, הפך מאותו הרגע לחבר, ונכנס לנצח ללבי.            

ליליאן שוץ: לא תחנת תרבות - פלנטת תרבותיכולת בלתי מוסברת לאהוב. אביב גפן

את ליליאן שוץ פגשתי במועדון הלוגוס בסוף שנות ה-90 כשאני מלווה בקלידים, גיטרה וכלי הקשה. בהופעה הזאת שרתי שיר אחד שלי. בסוף ההופעה היא ניגשה אליי ואמרה לי: "אם תרצה פעם לעבוד יחד, תתקשר אליי". מפני שלא ידעתי מספיק עליה, התקשרתי לקורין אלאל, שאמרה לי: "אל תחשוב פעמיים". זאת אולי ההצעה הטובה ביותר שקיבלתי עד היום בחיי, כי מאז ליליאן היא מנהלתי האישית והאמנותית.

ליליאן אינה תחנת תרבות, היא פלנטת תרבות בפני עצמה. את העבודה איתה ניתן להגדיר אולי רק כמעין עבודה עם גורו גדול שבו אתה מאמין. ליליאן היתה האדם שלקח על עצמו להפיק ולהוציא לאור את אלבומי הראשון, ולהפגיש קהל עם שירים כמו "עדיף" ו"בא מכאב". שעות על גבי שעות היא ישבה מולי באולפן, מנסה להוציא ממני את השירה הטובה ביותר, מלווה אותי יום יום לכל הופעה, לכל כתבה, לכל אירוע קטן כגדול, ומלמדת אותי מה לעשות ומה לא לעשות, וגם מה לעשות בפעם הבאה כדי שהדברים יהיו טובים יותר.

זה מזל גדול - לא רק לי, אלא לכולנו - שהבחורה ההיא מאורוגוואי החליטה לעלות בשנות ה-70 לארץ ולהביא לפס הקול של חיינו שירים כמו "עד העונג הבא", "השמיים הכחולים", "השיר שיביא לך אהבה", "מתוק שחור" ועוד כל כך הרבה קולות ושירים רבים וטובים. ליליאן אינה מנהלת אמנים, היא מנהלת חיים, ומשנה כמו בקסם את כל מי שפוגש בה ונותן לה לגעת בו.
בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי