מוזיקת המקרה

ילדות ונעורים: בין אריק קלפטון למוזיקה עיראקית
המפגש הראשון שלי עם המוזיקה העירקאית המסורתית-פייטנית היה בגיל מאוד צעיר, בחפלות שערכו יוצאי עיראק בבית האזרח ברמת גן ובמקומות אחרים. ההורים שלי נהגו לקחת אותי לשם. אני זוכר את זה באופן מאוד עמוק, בצורה מאוד ברורה. אני זוכר את דאוד אכרם ויוסף אל-עוואד המפורסמים בעודם מנגנים. אמנם אז לא ידעתי מה אני אוהב ומה לא - אני רק זוכר שזה מאוד הרשים אותי, כי בעקבות המפגש הזה ביקשתי ללמוד כינור. אבא שלי רשם אותי ללימודי כינור בקונסרבטוריון העירוני בגבעתיים, וזה נמשך עד גיל 18. את הכלים האחרים למדתי לבד, מתוך סקרנות.

 

הנעורים שלי היו מלאים במוזיקה. אהבתי מוזיקה, ואני עדיין אוהב, מכל הסוגים. התאהבתי ברוקנ'רול ובלוז, שמעתי מוזיקה ערבית וניגנתי קלאסית. זה עיצב את האישיות שלי בצורה מאוד חיובית. אהבתי מאוד לשמוע גם את הביטלס, הרולינג סטונס ואריק קלפטון, לצד מוזיקה ערבית-עיראקית. משהו בקינתיות של המוזיקה הערבית מאוד נגע ללבי. זה היה מן בלוז מזרחי. וכמובן היה המיינסטרים הערבי. אבל מה שיותר נגע לי ללב ולנפש הוא הנגינה של דאוד אכרם ויוסף אל-עוואד. יש משהו שונה בנגינה שלהם. משהו שונה בביטוי האישי, אולי בכאב שיוצא משם, אולי באלתור.

העבודה ברשות שמורות הטבע: מפנה במלחמת לבנון
אחרי השחרור מהצבא הלכתי לטייל במדבריות שלנו, כולל סיני, ואפילו היה לי גמל פרטי. משם עברתי לעבוד כפקח ברשות שמורות הטבע, וזה חיבר אותי חזק מאוד לטבע ולארץ ישראל. אני יכול להגיד שהלכתי כמעט בכל הארץ, שטיילתי כמעט בכל נחל, וזה הביא אותי למצב שבו אני מכיר כמעט כל מקום. חלק אמנם קצת שכחתי מאז, אבל האהבה לארץ ישראל נותרה בעינה, וכך גם האהבה לתושביה.

 

הכינור היה איתי כל הזמן, אבל עם הזמן הפסקתי להתאמן וללמוד. כבר לפני שהתגייסתי לצבא הבנתי שלא אהיה מוזיקאי מקצועי. היתה לי הרגשה שזה לא מה שאעשה בחיים. בנוסף לכך, התגייסתי לצה"ל בדיוק במלחמת יום כיפור, אז כל הפרספקטיבה שלי השתנתה. מה, אבקש להיות מוזיקאי בצבא במהלך המלחמה האיומה הזו?

 

המפנה בא במלחמת לבנון, 82'. במלחמה החלטתי שאני חוזר לעסוק במוזיקה, והופך את המוזיקה לחלק יותר מהותי בחיים שלי. טראומה אחת ניתקה אותי מהמוזיקה, אבל טראומה שנייה חיברה אותי שוב למוזיקה. אני לא יכול להסביר בדיוק מה קרה שם, אבל זה קרה. באמצע שירות המילואים בלבנון צלצלתי למדרשה למורים למוזיקה בתל אביב, וביקשתי להירשם כתלמיד מן המניין. הייתי בן 28. התחלתי שוב ללמוד מוזיקה, להתאמן יותר, קצת ליצור, והכל מתוך כוונה להיות מורה למוזיקה.

 

אחרי הלימודים חזרתי למדבר. הצטרפתי לקיבוץ סמר שבערבה, והפכתי להיות מורה למוזיקה בבית הספר האזורי בחבל אילות. מה שקרה הוא שבאיזשהו מקום חיברתי את המוזיקה לטבע. כחבר קיבוץ עשיתי דברים נוספים, כולל חליבת פרות וקטיף תמרים, ובמקביל התעורר בי החשק ליצור.

 

צלילה למקורות: פגישות עם המוזיקאים מהחפלות
במקביל להחלטה לחזור למוזיקה, החלטתי גם לגלות מחדש את המקורות המוזיקליים היהודים-עיראקים. לצורך העניין התחלתי להיפגש עם המוזיקאים שפגשתי בחפלות בקטנותי. חלקם כבר נפטרו לצערנו, אבל נפגשתי עם אלה שהיו בחיים. התחלתי ללמוד מהם הרבה דברים על מוזיקה מזרחית, עוד לפני שהיו בתי ספר ולפני שזה נכנס לממסד. ישבתי איתם שעות, באתי אליהם הביתה ב-8:00 ויצאתי ב-18:00, ומשם עברתי למוזיקאי נוסף עד 2:00 בלילה. כך במשך ימים רבים היינו יושבים, מנגנים, מדברים, לומדים חומר מעשי ועיוני. במקביל התחלתי לנגן בעוּד בצורה יותר רצינית. כך הקשר עם המוזיקה הזו התפתח, ונוצר גם רצון ליצור.

 

בבית הספר לימדתי באותה תקופה מוזיקה מערבית, אבל מה שלמדתי באופן פרטי נשאר אצלי, מבלי שהוצאתי את זה הלאה. בזמני הפנוי התחלתי ליצור מוזיקה שהיום אנחנו קוראים לה מוזיקה אתנית, שמשלבת מוזיקה יהודית-ערבית עם כל מני אלמנטים אחרים שמצאו חן בעיניי.

 

סלאם באוסלו: המסר שממשיך איתי עד היום
נקודת הזינוק שלי בקריירה כאומן יוצר ומופיע היתה בהסכם אוסלו. זה היה הקונצרט הבינלאומי הראשון הגדול שבו התבקשתי לחבר שיר של שלום. חיברתי את השיר 'זמן אל סלאם', וזו היתה בעצם ההתחלה. חשבתי שזה המסר שעליי להעביר במוזיקה, כאמצעי לקירוב לבבות והשכנת שלום - מה שאני עושה עד היום.

 

פנו אליי במקרה, למרות שאין מקרה. ידעו שאני מורה למוזיקה, ידעו שאני עובד עם ילדים. לפני כן יזמתי כמה פעמים מפגשים בין ילדים יהודים לערבים. כנראה שמישהו זכר את זה ופנה אליי. מכאן זה התפתח וקיבל תנופה יותר גדולה.

 

הייתי בן 40. נדלקתי, ראיתי שזה מה שאני הכי רוצה לעשות, והתחלתי לדחוף את עצמי לכיוון הזה. התחלתי להקליט, הוצאתי אלבומים, ולא זנחתי כמובן את המפגשים עם המוזיקאים העיראקים ועם אנשי התזמורת של זוזו מוסא.

 

קריירה בחו"ל: זה לא כל כך פשוט
היום, אחרי עשרה אלבומים מאחוריי, אני מקווה להמשיך לעבוד וליצור וללמד ולהופיע, ולהשפיע על המצב החברתי שלנו בארץ, בייחוד בתקופה הזו, שבה אנחנו נמצאים בעיצומה של מהפכה שאני אישית מאוד אוהב ורוצה שהיא תצליח. עוד לא כתבתי שיר על הנושא - אני משאיר את זה לחברי הדג נחש. בזמנו יותר כתבתי שירי מחאה, כעת פחות.

 

הקריירה שלי בחו"ל היא די מכובדת. אני בעצמי לא ציפיתי למשהו כזה. מדובר בקריירה ענפה, בת 15 שנים, עם הופעות ברחבי הגלובוס בהרבה מאוד מקומות, הרבה מאוד פסטיבלים, אולמות, מפגשי יוצרים מכל מני סוגים. חלק מהם אפילו עם אלילי התרבות שלי כשהייתי צעיר.

אני אמנם עושה את מה שאני אוהב, ובאמת זכיתי, אבל זה לא כל כך קל לקום ב-3 לפנות בוקר, לנסוע לשדה התעופה עם מזוודה, לעזוב את הילדות כשהן ישנות, להגיע למקום זר, לקום למחרת שוב ולנדוד למקום אחר. זה לא כל כך פשוט, אבל אני באמת מאחל לכל אחד שיגיע לעשות את מה שהוא אוהב.

 

אלבום השירים החדש: לא היה לי קל, אני לא זמר
לקראת יצירת האלבום החדש שלי, "ואהבת...", ביקשתי את עזרתם של כמה חברים מוזיקאים - דודו טסה, ארי גורלי, ליאורה יצחק ועוד. האלבום מורכב בין השאר גם מפיוטים - 'שפל רוח', יערת דבש', 'על שלושה דברים' וכו', חלק בלחנים מקוריים וחלק בלחנים מסורתיים. כל השירים באלבום מדברים על אהבה בין אדם לאדם ובין אדם לבורא.

 

זו פעם ראשונה שאני עושה אלבום שכולו שירים, שהרי רוב האלבומים שלי יותר מורכבים מיצירות אינסטרומנטליות מאשר שירים. זה לא היה לי קל, כי אני לא זמר. אין לי אישיות של זמר. יש לי יותר אישיות של מוזיקאי. רציתי פשוט לעשות את זה כי אני אוהב את זה. לכן, מצד שני, גם לא עשיתי את זה לבד.

 

האלבום הבא שלי ייקרא "ישראל במצרים", והוא יוקלט בנובמבר בגרמניה, עם תזמורת בארוק, מקהלה ו-10 נגנים אתניים מהארץ. מדובר בפרויקט קלאסי ענק שיבוסס על היצירה של הנדל, "ישראל במצרים", כמובן עם טאץ' אתני שלנו. מעבר לכך, יש לי עוד המון תכנונים. הלוואי והייתי יכול להקליט את כל האלבומים המתוכננים במכה אחת.

Model.Data.ShopItem : 0 6