המרפק מאבא בבית הכנסת: הבנתי שזה הכיוון
בגיל עשר למדתי בישיבה החרדית אוהל מועד בירושלים. היו איתי בכיתה לא מעט חברים שהתפרסמו בהמשך בתחומי הפיוט: שמעון אילוז, איתן רבני, מיכי חייק ואפילו הבן של חיים לוק. לקראת בר המצווה למדתי את קריאת התורה בשני טעמים - מרוקאי וירושלמי. בעליית התורה קראתי את כל הפרשה, כולל ההפטרה.
זו היתה בעצם ההתחלה שלי בתחום המוזיקה. הפייטנים שהיו בבית הכנסת, ההורים ובני המשפחה התלהבו מהיכולות לקרוא פרשה שלמה על פי הטעמים. משם זה התרומם. עד אז זה נחשבתי מין ילד פלא עם קול יפה, אבל מאז כבר נתפסתי כמישהו שיכול ללכת עם זה למקומות מקצועיים ולעשות את השירה לדרך חיים.
הבנתי את זה גם במרפק הראשון שקיבלתי מאבא שלי בבית הכנסת, שפשרו היה "עכשיו תורך" לקראת אחד הפיוטים. זה היה בית כנסת של 250 איש, שאליו היו מגיעים הפייטנים הגדולים ביותר; בית כנסת שבו אם נותנים למישהו לפתוח את הפה, סימן שיש לו מה להציע. בעיקרון, אני מאוד ביישן ולא מאלה שדוחפים את עצמם, ותמיד "הלשינו" עליי שאני יודע לשיר. ובכלל, כשאבא נותן עם המרפק - אז חייבים להקשיב לו, אחרת (צוחק) הוא נותן עם המרפק יותר חזק.
ההיכרות עם אשתי: הפסקתי להיות פרא אדם
כשהכרתי את אשתי, החלטתי לקחת את החיים ברצינות וחנקתי את הפרא אדם שהיה בי. אחרי שיצאתי מהישיבה לא חזרתי בשאלה לגמרי, כי יראת השם תמיד היתה בי, אבל ברגע שיצאתי - כבר הייתי פרחח, פרא אדם. ניסיתי הכול. המזל היה שבגיל יחסית מאוד צעיר, 20, הכרתי את אשתי, ושם הבנתי שאני הולך למסד את החיים שלי.
אשתי היא האדם שמרגיע אותי, זו שרואה תמיד את הדרך נכון, מסדרת את העניינים כשצריך. יש לנו שני ילדים מקסימים. התחתנו יחסית מהר. בעצם, שם התחיל השיר הראשון שהוצאתי "שיר עצוב של זוהר". גרנו בדירה שכורה, התחתנו, נולד ילד.
הצד האמנותי שלי עושה אותי בן אדם מאוד רגיש. ואדם רגיש הוא בן דוד של אדם שהרבה פעמים יורה מהבטן. אשתי סוגרת הרבה פעמים, מנסה לקחת את הדברים למקום הרבה יותר רגוע, שלו. איתה ראיתי דרך, וברוך השם, עד היום אנחנו עושים את הדרך. היא גם מעורבת בקריירה שלי, וכשיש התלבטויות שונות, היא גם מפילה לי את האסימונים.
אני כל הזמן מסביר לה שהקריירה שלי זה לא משהו שתלוי בי. זה לא שאני מחליט להקליט שיר או אלבום; זה פשוט קורה. אני בכלל לא צד בעניין.
בין התחביב למטבחים: אני הולך להקליט אלבום
בזמנו השתתפתי בפרויקט המוזיקלי של יובל ויסמין לוי "חמארה". הבן שלי ביקש לבוא איתי לאולפן ולראות מה זה. הלכנו ביום שישי אחד. כשיצאנו הוא אמר לי "אבא, אתה צריך להקליט אלבום. חיים פעם אחת". גם עד אז האופציה תמיד היתה באוויר. הרהרתי בכך ואמרתי לעצמי בהחלטיות "אני הולך להקליט אלבום". זו היתה החלטה של רגע ממש. " הצד האמנותי שלי עושה אותי בן אדם מאוד רגיש. ואדם רגיש הוא בן דוד של אדם שהרבה פעמים יורה מהבטן. אשתי סוגרת הרבה פעמים, מנסה לקחת את הדברים למקום הרבה יותר רגוע, שלו. איתה ראיתי דרך, וברוך השם, עד היום אנחנו עושים את הדרך. היא גם מעורבת בקריירה שלי, וכשיש התלבטויות שונות, היא גם מפילה לי את האסימונים. "
ביום יום אני סמנכ"ל ברשת חנויות למטבחים זה 15 שנה. עד אז הייתי כותב, מלחין, מקליט סקיצות. לאחי הגדול היתה להקת חתונות והופעתי איתם. עשיתי כל מיני דברים, אבל מהר מאוד הבנתי שאם אני רוצה לעשות את זה באופן אמנותי ובלי פשרות, אני לא יכול להתעסק רק בזה. לפחות בשלב הזה. החיים הובילו אותי לעסוק בשיווק ובניהול, אבל תמיד הייתי מעורה במוזיקה. הייתי מוזיקאי. אמנם לא פעיל, אבל מוזיקאי.
בשלב הזה הבנתי שאני לוקח את הנושא כמה צעדים קדימה, והתחלנו לעבוד על האלבום הראשון. בעבודה היו מעורבים עוד ארבעה אנשים מאוד מוכשרים, ומי שריכז את הכול וניצח על הכול היה יהודה מסס. יחד איתו היו נדב ביטון, שמוליק דניאל ואבי אמזלג, מייסד התזמורת האנדלוסית בישראל. את הליהוק הזה יצרתי בעצמי, וזה היה אלבום שמהלחיצה הראשונה על הרקורד, ידענו כולנו שיש כאן אווירה מיוחדת ושונה. את זה עדיין לא עשו. ידעתי בול מה אני רוצה. רציתי רית'ם סקשן פלמנקו צועני עם נגיעות אנדלוסיות. האנשים שהיו שם עשו הרבה דברים, אבל לא דבר כזה. התעקשתי על נגנים ספציפיים, למרות שהציעו לי להביא נגנים שהם סוג של שכירי חרב שבאים, מקליטים והולכים. רציתי צבע מיוחד בסאונד, והצלחתי לקבל אותו. אני מאוד גאה באלבום.
מחמאה מוזיקלית: העבודה עם ברוזה ואל-מדיוני
כשסיימתי להקליט את אלבום הבכורה שלי, פניתי לאריאל גור אריה, המנהל של מוריס אל מדיוני. הוא שמע את המוזיקה ואמר "אני רוצה שתשתף פעולה עם מוריס". חשבנו לעשות מופע משותף. ופנינו אל זיו קוז'ו בהצעה שיהיה המפיק המוזיקלי של המופע. הוא אמר שלדעתו צריכים להפיק ביחד קלאסיקה ישראלית כדי לחבר קהל ישראלי לפרויקט הזה. אמרתי לו שהדבר הכי ישראלי ששמעתי הוא השירים של דויד ברוזה, והוא הציע: 'אז בוא נלך על חידוש ל'האישה שאתי''. זה היה שיר שתמיד חלמתי לעשות איתו משהו. הקלטנו סקיצה בבית, הוא התקשר לדויד, השמיע לו, ודויד אמר "אני אפרגן לגוסטו וגם אנגן בגיטרה בשיר". מוריס בא מחו"ל וניגן בפסנתר. בסופו של דבר, רעיון המופע לא יצא אל הפועל, אם כי לימים, ב-2011, הופענו שלושתנו בפסטיבל ישראל בערב מחווה למוריס אל מדיוני.
שיתוף הפעולה מאוד החמיא לי. בתוך תוכך אתה יודע שאתה טוב ויש לך מה להציע, אבל כשאתה מקבל פרגון וחיבוק ממוזיקאים בסדר גודל כזה, זה נותן לך סוג של הכשר. כל אחד צריך את זה.
בין השורות: צבע חדש, תחנה קריטית
באחרונה יצא האלבום השלישי שלי "בין השורות". אני מרגיש שיש בו משהו חדש מבחינת הצבע. באלבום הזה הלכתי לשמוליק דניאל ואמרתי לו "היית איתי בשני האלבומים הקודמים, אבל לא נטו איתי. פה היה ייעוץ אמנותי, שם מיקסים, שם נגינה. בוא נעשה את הכול מההתחלה עד הסוף".
האיש מקצוען ברמות. הוא מפיק שנושם אותך וחי אותך. גם יהודה מסס עשה את זה בעבר, ועכשיו שמוליק יצר איתי התפתחות אמנותית. אז באלבום הזה אני מרגיש תחנה קריטית, שתיתן לי כיוון גם לגבי שאר הקריירה שלי. בסופו של דבר, כמו שבניתי לי בית חם במדינה, אני מקווה שאצליח לבנות פינה קטנה וחמה גם במוזיקה הישראלית.
