הקצב שלה

07.04.14

ילדות נוקשה באנגליה, חזרה לישראל ומפגשים גורליים עם אושיות תרבות כמו אריק איינשטיין ושלום חנוך יצרו את התמהיל שממנה עשויה דפנה ארמוני. דודו כהן חוזר איתה לשם וגם לנפילה הגדולה שאחרי

 אנגליה: עידן הקרח והאמנות


עברתי עם ההורים שלי לאנגליה בגיל חמש. אבא שלי זכה במלגת לימודים לניהול אדריכלות וגנים בלונדון. אני זוכרת משם בעיקר בטון, שלג, משמעת גבוהה ואווירה קרה.

היה לי קשה שם. אימא שלי היתה הגננת של כפר גלים, שבו גדלתי, כך שהייתי כל הזמן איתה. בכפר היו דשא, ים, פרחים, צמחים ועצים. ופתאום בלונדון האפורה הזאת יש בעיקר אפור, קור, חינוך שמרני שגובל באלימות ותחושה כללית של קשיחות.


שמונה שנים חיינו בלונדון, ואחר כך היינו שנתיים בשפילד. שם למדתי בבית ספר לבנות, ברמה גבוהה יותר מבחינה לימודית. הכול שם היה נורא אנגלי, מוקפד כזה, כמו שרואים בסרטים הבריטיים. ברור שהיו גם רגעים טובים, כי בסך הכול חייתי את החיים. יש לי חברת ילדות משם, שאנחנו בקשר עד היום. למדתי שם כינור ובלט, והיינו עושים הצגות; הופענו באולמות גדולים מאוד. בשפילד הייתי בתזמורת הנוער. גילו שאני מוכשרת בציור, וגם כתבתי שירים וסיפורים. פעלתי כמעט בכל תחום אמנותי.

 

החזרה לארץ: כאן זה היה אחרת


בגיל 15, בדיוק באמצע גיל הנעורים, חזרנו לארץ. זה היה כאילו לחזור להיות עולה חדשה. שפת האם שלי בכתיבה ובקריאה היתה כבר אנגלית, וזה יצר אצלי דיסוננס מסוים ולא פשוט.

ההתמודדות היתה קשה. דיברתי חצי עברית וחצי אנגלית. בשוטף דיברתי בעברית, אבל כשהיתה חסרה לי מילה - הייתי תוקעת משהו באנגלית, וכולם היו צוחקים עליי. כולם היו צברים, והנימוסים שחונכתי עליהם באנגלית לא דמו למנטליות כאן, בלשון המעטה.


באנגליה אתה מתחנך על ברכי הסבלנות והאדיבות, ובישראל נתקלתי פתאום באנטיתזה. כולם כאן סחבקים, חברמנים, ואם אתה לא כמו כולם – אתה אאוטסיידר. זה די קשה, כי גם באנגליה הייתי שונה. אני חצי תימניה וחצי אשכנזיה במקור, אבל מבחינתם, הייתי יהודייה כהת עור, וזה היה שוני משמעותי מהם. כולם שם היו מתפללים בבוקר באולם הגדול, ופעמיים בשבוע היו שמים אותנו היהודים בכיתה נפרדת, כדי ללמוד יהדות. הרגשתי את השוני הדתי. כשכולם התפללו באולם הגדול, הייתי אומרת 'שמע ישראל' לעצמי. כבר אז הייתי שונה.

 

תחילת הקריירה: כשהמורה לעברית הלכה להכין תה
 

בבית הספר בישראל הצמידו אליי מורה לעברית. הלכתי אליה הביתה, וכשהיא הלכה להכין תה, שרתי לעצמי באנגלית. בעלה שמע אותי מהחדר השני, בא ואמר לי "אני אחראי על מקום שנקרא בית צבי ברמת גן, ובאולם הזה אנחנו עושים מסיבת חנוכה. אני רוצה שתבואי לשיר שם. את שרה מאוד יפה". אמרתי לו, "אני, לשיר? אני לא יודעת לשיר בעברית". הייתי סגורה וביישנית מאוד. הוא אמר "לא, לא. תשירי ככה, באנגלית. אני אסדר לך להקה". נורא התביישתי, והיה לי לא נעים להגיד לא. הוא הרגיע ואמר שההופעה תתקיים בפני ילדים בני שמונה. חשבתי לעצמי שממילא הם לא מבינים כלום, והסכמתי.



זו היתה נקודת תפנית בחיים שלי. למחרת הוא ביקש שאופיע שוב מול ילדים בני עשר. אמרתי, "טוב, שמונה, עשר – הבדל לא כזה גדול". הופעתי שוב, ובהמשך הזמינו אותי ל"תשואות ראשונות", שהיתה תוכנית כמו "כוכב נולד", רק ברדיו. בפעם הראשונה הופעתי מול קהל, מתווה בתזמורת רשות השידור, ומי שעבד איתי על השירים כמנהל המוזיקלי היה לא אחר מאשר ירון גרשובסקי. הזמינו אותי לבחינות ללהקה צבאית, כשלא ידעתי מה זה בכלל, ואחרי שהלכתי – התקבלתי. כך למעשה התחילה הקריירה, מאותו שיר ששרתי לעצמי בסלון של המורה לעברית שלי.

 

הלהקות הצבאיות: התגובות בנו את הביטחון שלי
 

הלהקה הצבאית היתה המקום שבאמת השריש בי את הבמה. הייתי בגייסות השריון שנתיים, ועוד שנה בצוות הווי חיל האוויר. שם בעצם הופעתי בפעם הראשונה, בפסטיבל הזמר 1977.


יאיר רוזנבלום היה דמות מאוד משמעותית במהלך הקריירה שלי, בשלב הראשוני שלה, והוא זה שנתן לי את כל הבסיס לאיך לעמוד על הבמה, מה לעשות וכו'. בלהקה הצבאית הוא היה המנטור שלנו, מה שנקרא. הוא הדריך אותנו ומאוד האמין בי. הוא גם בנה לי את הביטחון. הייתי מאוד ביישנית במהות שלי, והוא קלט את הכישרון ונתן את הביטחון ללכת קדימה, להעז יותר. הוא נתן לי את האל"ף-בי"ת של הבמה.
 

זו תחנה באמת מאוד משמעותית מבחינתי, כי בכלל לא חלמתי להיות זמרת. לא רציתי להיות מפורסמת. זו לא היתה בכלל מטרה. זה פשוט גדל עליי וקרה. מהרגע שכבר התקבלתי, זה פשוט צמח. כשראיתי את התגובות של האנשים, הביטחון פשוט נבנה אצלי.


בשנייה שסיימתי את הלהקה הצבאית, כבר השתתפתי בסרט "הלהקה", מה שלקח אותי צעד נוסף קדימה והפך אותי לא רק לזמרת, אלא גם לשחקנית. מיד אחרי כן לקחו אותי לתפקיד ראשי בתיאטרון הקאמרי, בהצגה של חנוך לוין. כך הדברים התחילו לזרום.

 

קריירת הסולו: אריק, שלום והגושפנקא של גפן
 

בשלב מסוים התחלתי להופיע עם שלום חנוך ואריק איינשטיין. במונחים של ארצות הברית, זה כאילו הופעתי עם עם דיוויד בואי (אריק), ועם מיק ג'אגר (שלום). אלה שני אמנים מבוססים, הכי-הכי שיש, פתאום לוקחים אותי תחת חסותם ומשלבים אותי בסדרת הופעות ברחבי הארץ ובארצות הברית. שם בעצם גם התחילה קריירת הסולו שלי, כששלום חנוך כתב לי את השיר "עד מחר".


במשך שנה וחצי הופעתי ב"חתונה לבנה" של שלום וב"חמוש במשקפיים" של אריק, שגם נתן לי לבצע שיר שכתבתי כיוצרת – "ספק ילדה ספק אישה". אני זוכרת שבסיום אחת ההופעות, יונתן גפן בא אליי ואמר לי שהוא כל כך נהנה מהשיר הזה. בשבילי זה היה סוג של גושפנקא, אישור שאני יכולה לכתוב.


בהמשך שלום כתב לי את כל תקליט הסולו הראשון שלי, "דפנה ארמוני", שבו נמצאים כל השלגרים שלי. עד היום אנשים עוצרים אותי ברחוב כדי לספר לי איך השירים ליוו אותם במהלך החיים. אין לזה סוף.
 

בשנות ה-90 יצא הדיסק השני שלי, "אישה אחת פחות", שבו כתבתי את רוב המילים והמנגינות. גם הייתי שותפה להפקה. האלבום הזה לא נוצר תחת כנפיים של חברת תקליטים, ולכן הוא גם לא קיבל את החשיפה שהיה מקבל אם היה נעשה באופן אחר. זו היתה עבודה מעניינת, כי עבדתי עם מוזיקאי גדול שאני מאוד מעריכה – יוסי פיין.

 

היכל התהילה והנפילה: החלומות והעצמות התרסקו לי ביחד


כשרצו לסגור את הטלוויזיה החינוכית, הלכתי לכנס שמחה על הכוונה. היתה שם בחורה שעלתה לבמה, והתברר שהיא אילנית באומן, מנהלת בכירה בניקולודיון. היא היתה עם ההורים שלה ושאלה אותי, "את יודעת מי אני?". אמרתי "כן, ראיתי אותך על הבמה". היא אמרה, "לא, תכירי את ההורים שלי". התברר שאימא שלה היא המורה שלי לעברית, והאבא הוא האדם שדחף אותי לשיר. מתברר שבזמנו אותה אישה היתה ילדה, ועכשיו היא כבר מנהלת בכירה בתחום. התרגשתי מאוד לפגוש את ההורים שלה. " מה שקרה לי לא עבר לנצח. אני הולכת היום בזהירות, קשה לי, ורק לפני ארבעה חודשים התחלתי ללכת בלי הקביים. אבל אני עדיין משקמת את עצמי בהידרותרפיה. לא פשוט. היום אני עושה כל מיני הופעות ושיתופי פעולה עם אמנים אחרים. התחלתי לעבוד על חומר שלי שכתבתי באנגלית, ובד בבד אני מארגנת את החומרים לדיסק בעברית. אני אוספת ועובדת בקצב שאני יכולה, שהוא כנראה לא קצב גדול ומהיר "


עברו כמה שנים, וביום ההולדת שלי – היא לא ידעה שיש לי יום הולדת – קיבלתי ממנה טלפון. היא סיפרה שהמליצה עליי לאיזה פרויקט טלוויזיוני ואמרה שעוד מעט יתקשרו אליי. זו היתה המלצה על "היכל התהילה". התחלתי לבכות, כי זה היה כאילו אלוהים שלח אליי הצעה מצוינת במצב כלכלי נורא ואיום, שנייה לפני שאני בפשיטת רגל. ופתאום הגיעה הצעה שיכולה להציל אותי מפשיטת הרגל. זה היה מאוד מרגש ומשמעותי.
 

אבל חודש אחרי שסיימתי את "היכל התהילה" והייתי כולי חדורת מוטיבציה לחזור בגדול, נפלתי ושברתי את עצם הירך והאגן. תוכננה לי נסיעה לארצות הברית בקשר לדיסק הבא, ביחד עם כל מיני דברים, והכול התרסק לי יחד עם העצמות. החלומות והעצמות התרסקו לי ביחד. המזל הוא שלא נפלתי על הראש, כי הייתי אמורה ליפול עליו, וברגע האחרון הגנתי עליו עם הידיים.


מאותו הרגע נהייתי נכה למשך שנתיים וחצי. מה שקרה לי לא עבר לנצח. אני הולכת היום בזהירות, קשה לי, ורק לפני ארבעה חודשים התחלתי ללכת בלי הקביים. אבל אני עדיין משקמת את עצמי בהידרותרפיה. לא פשוט.


היום אני עושה כל מיני הופעות ושיתופי פעולה עם אמנים אחרים. התחלתי לעבוד על חומר שלי שכתבתי באנגלית, ובד בבד אני מארגנת את החומרים לדיסק בעברית. אני אוספת ועובדת בקצב שאני יכולה, שהוא כנראה לא קצב גדול ומהיר.


אני משתתפת ב"בוסתן ספרדי" כבר 16 שנה. הייתי צריכה לעשות התאמות למצב החדש שלי, כי יש דברים בבימוי שאני לא יכולה לעשות כבר. אני בונה את הדברים לאט. גם שיתוף הפעולה עם ענת פורט מאוד מבורך. אני עושה ג'אז כבר הרבה שנים. כבר בלהקה הצבאית הופעתי בג'אז, והחיבור עם האישה המוכשרת והמדהימה מאוד מרתק אותי.

 
דפנה ארמוני תופיע ב"קונצרטינה וגיטרה", ערב לציון מלאות 100 שנה להולדת סשה ארגוב.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי