סטלה חסקיל

היוונייה הגדולה: חייה ומותה של סטלה חסקיל, סמל הרמבטיקו

social
facebook whatsup email tweeter
אלעד בר-נוי //
6.2.18
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"למרות הרקע שלה, חסקיל לא היתה דיווה, היא היתה זמרת של העם. היא שרה את השירים של העניים, של הפליטים, של המדוכאים. היא היתה ידועה בקול קטיפה שביטא הרבה כאב"
"היא באה ממשפחה טובה ואמידה בלי בעיות, והיא החליטה לפנות לדרך אחרת בחיים שלה. היא נהפכה לזמרת שביטאה הרבה כאב וסבל, שזה משהו שבדרך כלל עניים היו שרים עליו"
"היא תמכה בקומוניסטים והיתה אחת מזמרות הרמבטיקו היחידות ששרו שירים עם תוכן פוליטי ממש, עד כדי כך שלפעמים היא היתה צריכה להסוות אותו במטאפורות כדי שיעבור מתחת לצנזורה"
סטלה חסקיל, שנפטרה בגיל 36 מסרטן, היתה אחת הזמרות המרכזיות בתרבות היוונית. ועם זאת, היא לא זכתה במולדתה להנצחה רשמית משום סוג. האם זה בגלל שהיתה יהודייה, קומוניסטית או שניהם? ואיך כל זה קשור למוזיקה המזרחית בישראל?

סטלה חסקיל היא תעלומה. מצד אחד - זמרת מוערכת שעבדה עם גדולי המלחינים ביוון והקליטה כמה שירים שזכו למעמד פולחני ומושמעים עד היום כמעט בכל מועדון ביוון; ומצד שני  - דמות אניגמטית שפועלה כמעט לא נחקר ולא זכתה כלל להכרה או להנצחה מטעם הממשלה היוונית או מטעם הקהילה היהודית ביוון. למרות מותה בגיל 36 בלבד, היא הספיקה להניח אחריה חותם במוזיקה היוונית ולהיות לאחת הזמרות היהודיות היחידות שהיתה להן השפעה תרבותית ביוון.

 

לקראת ערב שיתקיים בבית אבי חי לציון מאה שנים להולדתה, יצאתי לנסות לפענח את התעלומה: מי היתה סטלה חסקיל? מהי חשיבותה בתרבות היהודית ביוון ובתרבות היוונית בכלל? ואיך כל זה קשור למוזיקה מזרחית בישראל?

 

צלילי המגפיים ברחובות סלוניקי

 

היא נולדה ב-1918 בשם סטלה גאייגוס למשפחה סלוניקאית אמידה ממוצא יהודי. אביהּ היה סוחר ברזל ששמו חיים גאייגוס, ואמהּ, פרלה קמחי, שנולדה בסקופה שמקדוניה, היתה צעירה ממנו בהרבה. לפני מלחמת העולם השנייה היתה סטלה גאייגוס מופיעה מדי פעם בפעם בברים ובמועדונים בסלוניקי כזמרת חובבת. כשהכיבוש הגרמני הגיע לסלוניקי, משפחתה נאלצה לברוח.

 

תומר כץ, חבר להקת פרח אדום והמנהל המוזיקלי של הערב לכבוד חסקיל, שוחח לפני כמה שנים עם מרים, אחותה של סטלה שמתגוררת בירושלים, על ימי המלחמה: "אני לא אשכח את צלילי המגפיים ברחובות כאשר הגרמנים נכנסו לסלוניקי", סיפרה לו, "פחדתי נורא. אני זוכרת שלקחו את היהודים לכיכר האדומה, ושם ירו בהם. את האחרים לקחו בקרונות של בהמות.

 

"נילי אחותי והבת שלה היו אמורות לעלות לרכבת, ואז בא שוטר יווני והוציא אותן מהתור והחביא אותן בשירותים. אחר כך הוא הבריח אותן ברכבת של הגרמנים. אני מודה בכל לבי לשוטר היווני הזה שהציל את אחותי נילי ואת בתהּ.

 

"אימא ניצלה בזכות זה שעשתה את עצמה חירשת-אילמת. היא לא דיברה טוב יוונית - היא דיברה רק לדינו וטורקית - והיא היתה חכמה וידעה שהגרמנים יזהו בקלות שהיא יהודייה. אחר כך ברחנו לאתונה והסתתרנו שם עד סוף המלחמה.

 

"בימי הכיבוש הנאצי חיה סטלה תחת חסותה של משפחה גרמנית שניהלה מועדון לילה ליד כיכר אומוניה באתונה. היו מכנים אותה במועדון 'הסלוניקאית'. היא שרה שם את כל שירי הרמבטיקו הישנים. בתקופה קשה זו כולם יכלו להזדהות עם השירים האלה, שעסקו בסבל ובגעגועים".

 

שאר בני משפחתה של סטלה חיו באתונה תחת זהויות בדויות וזכו להגנתם של פרטיזנים קומוניסטים. רוב בני המשפחה שרדו את המלחמה. יש עדויות לכך שאחותה הגדולה רחל נשלחה לאושוויץ, אך נותרה בחיים.

 

לאחר שהסתיים הכיבוש הנאצי ביוון, התחתנה סטלה עם יעקב חסקיל (יחזקאל), ובאותה תקופה גם חתמה על חוזה עם חברת הקלטות יהודית גדולה והתחילה לעבוד עם מלחינים גדולים כמו וסיליס ציצאניס ומנוליס חיוטיס. "הייתי הולכת עם אימא להופעות שלה", סיפרה אחותה מרים, "בעיקר להופעות עם ציצאניס המלחין הגדול ונגן הבוזוקי המחונן. אני זוכרת שהוא בא אלינו הביתה. הוא היה קורא לסטלה 'מוקונלה מו' – 'שפנה שלי'. אני גם זוכרת אותו מלמד את סטלה את השירים החדשים שכתב בשבילה; השירים שכל ילד ביוון מכיר היום".

 

 

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי הסלוניקאית רביעי,
20:30 / 14.2.18
מאה שנים להולדתה של סטלה חסקיל

 

סגנון מוזיקלי שנחשב לתעמולה קומוניסטית

 

אבל כשמדברים על סטלה חסקיל, מדברים קודם כול על סגנון הרמבטיקו. "מה שצריך להבין לגבי מוזיקת הרמבטיקו, זה שבמשך שנים היא נחשבה למוזיקה נחותה של אנשי השוליים", אומר חאריס אקונומו, יהודי מיוון, "זה סגנון שמשלב את המוזיקה המסורתית של הסלוניקאים-ספרדים ואת הלחנים מטורקיה – 'אסיה הקטנה' – ובעיקר מאיזמיר. בשנות ה-20 המוזיקה הזאת נאסרה ביוון כי היא נחשבה לטורקית, למזרח-תיכונית, ובאופן אבסורדי, בטורקיה היא נאסרה כי היא נחשבה ליוונית.

 

 

"גם בשנות ה-30 היא נתפסה כמוזיקה בעייתית. בתקופה הזאת יוון היתה מחולקת לשתי קבוצות – הימנים והקומוניסטים. בשנת 36' החל ביוון שלטון דיקטטורי-צבאי דכאני של יואניס מטאקסס, שניסה לצנזר את כל מה שנחשב לאג'נדה קומוניסטית. לכן היתה צנזורה גם על הרמבטיקו, שנחשבה לתעמולה פוליטית כי הטקסטים היו על עוני ועל פליטוּת ועל המנודים שנשלחו לגלות באיים.

 

"אחרי שנגמרה מלחמת העולם, פרצה ביוון מלחמת אזרחים בין הצבא ושלטון הימין לקומוניסטים - מלחמה שהסתיימה בתבוסה של הקומוניסטים. גם בתקופה הזאת הרמבטיקו נחשבה למוזיקה אסורה בגלל המילים של השירים האלה, שדיברו נגד השלטון".

 

חסקיל באה מרקע סלוניקאי אמיד, מה לה ולעוני ולפליטות?

"למרות הרקע שלה, חסקיל לא היתה דיווה. היא היתה זמרת של העם. היא שרה את השירים של העניים, של הפליטים, של המדוכאים. היא היתה ידועה בקול קטיפה שביטא הרבה כאב. זה היה חלק משמעותי מאוד מהמוזיקה הזאת - האפשרות לתת קול לכאב - כי כל השירים האלה הוקדשו לאנשים שהיו להם הרבה בעיות: עניים, מהגרים, פליטים, אנשים שרצו לעצמם עתיד טוב יותר".

 

היא היתה זמרת פוליטית?

"אני חושב שזה אולי היה הייחוד שלה – היא אחת מזמרות הרמבטיקו היחידות ששרו שירים עם תוכן פוליטי ממש, עד כדי כך, שלפעמים היא היתה צריכה להסוות אותו במטאפורות כדי שיעבור מתחת לצנזורה. היא תמכה בקומוניסטים; היא ביקרה את השלטון הדיקטטורי-צבאי, את חוסר הצדק והשוויון.

 

 

"בכל הרמבטיקו יש ממד פוליטי כלשהו, אבל אצל סטלה אלה היו אמירות של ממש. יש לה למשל שיר שנקרא 'למה אתה עוזב את המקום שלך', או שיר שאומר שכשהיא שומעת 'ביר אללה' מהמסגד, היא חושבת על אהובהּ. היא הביעה את הכאב והצער שבעזיבה את יוון לארץ אחרת. הכאב שבהגירה".

 

אפילו שהיא מעולם לא עזבה את יוון.

"לא, היא לא עזבה. זה בכלל משהו מוזר: היא באה ממשפחה טובה ואמידה בלי בעיות, והיא החליטה לפנות לדרך אחרת בחיים שלה. היא נהפכה לזמרת שביטאה הרבה כאב וסבל, שזה משהו שבדרך כלל עניים היו שרים עליו. זמרי רמבטיקו היו לרוב מרקע קשה. לדוגמה, הזמרת היהודייה רוזה אשכנזי, שבאה ממשפחה ענייה מאיסטנבול. אבל זה לא היה המקרה של סטלה. היתה לה היכולת להתחבר למקומות הכואבים האלה, הקשים".

 

סגנון מוזיקלי שמוגן תחת אונסק"ו

 

בשנות ה-50, אפילו שכבר הסתיימה מלחמת האזרחים והאיסור על התעמולה הפוליטית הוסר, מוזיקת הרמבטיקו כמעט נעלמה מרחובות יוון. "אחרי המלחמה נכפתה על יוון דיקטטורה; הפעם בסיוע ארצות הברית", מסביר אקונומו, "והמעורבות האמריקאית גרמה לכך שבשנות ה-60 וה-70 עברה יוון אמריקניזציה מסיבית. תרבות הפופ נכפתה על היוונים, מוזיקה אמריקאית ואמנים אמריקאים השתלטו על התרבות היוונית, ובתקופה הזאת פשוט לא היה מקובל לשמוע מוזיקה יוונית.

 

"רק לקראת שנות ה-90 התחיל שינוי. אנשים התחילו לגלות מחדש את הרמבטיקו, ועכשיו יש לנו באתונה כמה מועדונים שמתמחים בסגנון הזה. היום מורשת הרמבטיקו מוגנת תחת אונסק"ו ונחשבת לאחד הסגנונות הכי חשובים ומשפיעים בתרבות יוון".

 

הסיפור של הרמבטיקו מזכיר את ההתקבלות של המוזיקה המזרחית בישראל.

"חד-משמעית. בשנות ה-30 המעמד הגבוה ביוון היה מאזין למוזיקה שיובאה מאירופה. בימים האלה יוון היתה מונרכיה, והמלך היה ממוצא דני-גרמני. לכן, המוזיקה שהיה מקובל לנגן בערים היתה ממרכז אירופה ומצפון אירופה, וכל מה שהיה בעל השפעות מזרחיות נחשב לנחות. בגלל זה, ואף על פי שרבים האזינו לה, הרמבטיקו נותרה מוזיקה של השוליים, בדומה למה שקרה בישראל עם המוזיקה המזרחית".

 

ייתכן שהמעמד של הרמבטיקו הוא גם חלק מהסיבה שחסקיל לא זכתה להנצחה רשמית עד היום. על אף הפופולריות של השירים שלה, זיכרון דמותה של חסקיל נותר נחלת האזורים העממיים של התרבות היוונית.

 

"היום בכל טברנה או מועדון שתבקר בו באתונה, תשמע שירים שלה או ביצועים חדשים לשירים שהיא שרה במקור", מספר חוקר התרבות והקולנוע איל שגיא ביזאוי, "גם בתוכנית הטלוויזיה היוונית הפופולרית 'סטיניאמאס', שבה מגיעים מוזיקאים ומבצעים שירים על במה, מנגנים הרבה שירים שלה. ובכל זאת, קשה למצוא הנצחה רשמית שלה.

 

"ביקרתי לפני כמה חודשים במוזיאון היהודי באתונה, ולא היה שם שום אזכור שלה או של רוזה אשכנזי. יש איזו נטייה להתייחס רק ליהדות עצמה. אפילו היו שם תצוגות על הציונות ועל יהודים שהיו בצבא היווני, אבל יש אפס התייחסות ליהודים שהיתה להם דריסת רגל משמעותית בתרבות היוונית, ובמיוחד בולט היעדרן שתי הנשים האלה.

 

"על רוזה אשכנזי עוד לפחות דובר קצת, אבל על סטלה חסקיל בכלל לא. היא מתה צעירה כל כך, ויש לה מאה ומשהו שירים, ולכן די מדהים כמה שירים שלה זכו עם השנים לביצועים מחודשים והפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות היוונית".

 

ולמה היא לא מוכרת בישראל? הרי המוזיקה היוונית פופולרית מאוד בארץ, ובכל זאת - מדובר בזמרת יהודייה.

"המוזיקה היוונית פופולרית בישראל, אבל זה קצת כמו הסרט הערבי שהוקרן בימי שישי בערוץ 1. גם הוא היה פופולרי מאוד בארץ, אבל אנשים לא ראו אותו כקולנוע אמיתי, לא התעמקו בו או הבינו את הקונטקסט שלו; זה נשאר בגדר פולקלור משפחתי, משהו שאוהבים לראות או להאזין לו, אבל גם אוהבים קצת ללעוג לו. משהו שעושה שמח, אבל לא לוקחים אותו ממש ברצינות".

 

* * *

 

חסקיל נפטרה מסרטן בגיל 36. גם היום, אחרי שמוזיקת הרמבטיקו חדרה למיינסטרים ביוון, אין עדיין שום הכרה רשמית בה מטעם ממשלת יוון או מטעם הקהילה היהודית. "אין ביוון שום דבר שקרוי על שמה", מספר אקונומו, "יש אנשים פרטיים שחוקרים את החיים שלה ומכירים בחשיבות שלה, אבל לא יותר מזה. אין רחוב, אין מוזיאון, כלום.

 

maxresdefault(2)
סטלה חסקיל

 

 

"רק עכשיו, 70 שנה אחרי השואה, מתחילים לאט לאט לגלות ולהבין את החשיבות של התרבות היהודית. אני חושב שהעובדה שהקהילה היהודית מתחילה להפנות את המבט שלה גם לתרבות, בצד הפופולריות שהרמבטיקו צובר בשנים האחרונות, יביאו לכך שיותר ויותר אנשים יכירו את המוזיקה הנפלאה של סטלה חסקיל".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus