דליה רביקוביץ'_משה שי

טוב לשיר אותך פתאום: אתגר דליה רביקוביץ' למלחינים

social
facebook whatsup email tweeter
איה אליה //
12.3.18
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"דור מנור: בדומה לשירים של אבות ישורון או של אורי צבי גרינברג, ובשונה מהשירים של גולדברג, שקל להלחינם, השירים של דליה פחות מתמסרים להלחנה. זה לא עושה אותה לטובה יותר או פחות; זה פשוט שהשירה פחות מאפשרת הלחנה לינארית קלה"
"אפרת בן צור: הרבה פעמים אני קוראת טקסטים שאני אוהבת אבל זה נשאר בחלק אחד של הגוף. כשאני נותנת מוזיקה זה, כבר בכל האיברים ויכול לרדת עד מקומות יותר עמוקים. המוזיקה משלימה את החוויה"
"אני מרגישה שפחות מעניין אותי לכתוב טקסטים שלי, כמו שעשיתי בשני האלבומים הראשונים, משהו בעולם המציאות היומיומית נהיה לי חילוני מדי והרביקוביץ הזו, עם היתמות החזקה שלה ועם הכישרון הגדול שלה, היא מעצימה"
בהשוואה ללאה גולדברג או לרחל, רק מספר קטן יחסית של שירי דליה רביקוביץ' הולחנו. האם זה בגלל המבנה, התכנים, האווירה? משוררים וחוקרים מנסים להתמודד עם הסוגיה התיאורטית. באחרונה לקחה על עצמה אפרת בן צור להתמודד עם האתגר המעשי

בין דפי הספר "קפלה קולות" כתב אבות ישורון מחשבה, בלא יותר מארבע שורות קצוצות. "אני חושב כי המוזיקה יודעת עלינו כל מה/ שיש לנו לדעת...". הכותרת שנתן היא "מוזיקה כל מה", ולמרות כל ה"כל" הזה, דבק ישורון במילה הכתובה. השיר והספר פורסמו בשנות ה-70, שנים תוססות של השירה העברית. בצד קבוצת משוררי 'דור המדינה' של זך ועמיחי, שפעלו אז כבר יותר מעשור ונכחו במלוא הליבידו, התמקמו בזירה גם משוררי הדור הבא – ויזלטיר, הורוביץ, וולך. ובתוך כך פעלה, לא בפרופיל נמוך כלל, גם אחת, דליה רביקוביץ. רביקוביץ היתה למשוררת מרכזית כבר עם פרסום ספר שיריה הראשון, "אהבת תפוח הזהב", אבל במהלך ארבעה העשורים וחצי שבהם פרסמה וכתבה, שימרה את מעמדה והיתה אחת מהמשוררות האהובות והבולטות ביותר.

 

רביקוביץ היא המשוררת המרכזית השלישית שפעלה כחלק מקבוצה דורית גברית למהדרין. לפניה היו לאה גולדברג ורחל (בלובשטיין). אחותה הצעירה היא וולך. 'התשמע קולי',  'כה ציפיתי ליום', 'בן לו היה', שכתבה רחל; 'מה עושות האיילות', 'האמנם' ו'מכורה שלי', של לאה גולדברג; 'אדם צובר זיכרונות', 'זה הגשם', 'אני שוב מתאהב', שכתבה וולך – כל אחת מאחיותיה לשושלת נשמרה בזיכרון הקולקטיבי, ולא רק בזכות שירתה הכתובה; בצד הספרים שהניחו אחריהן, הן נוכחות גם בשידורי הרדיו, בפסקולים של סרטים ושל סדרות, והן בבחינת חלק בלתי-נפרד גם מן השאפל הקאנוני, חברות של כבוד בפלייליסט של התרבות העברית.

 

ביקור חטוף באתר שירונט מעיד: תרומתה של רביקוביץ לרשימת ההשמעה המקומית ממלאת עמוד HTML וחצי. לוולך, לעומתה, נדרשים שלושה, לרחל (שפעלה כמשוררת שנים בודדות בלבד) – ארבעה, לגולדברג – שמונה. "זה נכון שיחסית למעמד המרכזי שלה, היא פחות מולחנת מאחרים", אומר המשורר דורי מנור, "רוב השירים שלה שהולחנו לא נעשו להיטים כמו השירים של גולדברג או של אלתרמן. למעשה, אם נכנסים לרזולוציה כזאת, של השאלה אילו הלחנות הצליחו ונהיו לנכסי צאן ברזל, אז היחס בינה ובין שלוש המשוררות המרכזיות האחרות אינו עומד על 50 אחוז, אלא על חמישה אחוזים".

 

קריאה נוספת: מה אנחנו באמת יודעים על דליה רביקוביץ'?

 

 

דורי מנור משה שי(2)
דורי מנור (תצלום: משה שי)

מנור הוא גם מי שאחראי, עם רונה קינן, על ערבי התרבות "ארבע אימהות", מחווה מוזיקלית וספרותית לשירתן של רחל, גולדברג, וולך ורביקוביץ. "אני לא חושב שזה לגמרי מקרי", הוא מוסיף, "בדומה לשירים של אבות ישורון או של אורי צבי גרינברג, ובשונה משיריה של גולדברג, שקל להלחינם, השירים של דליה מתמסרים פחות להלחנה. זה לא עושה אותה לטובה יותר או פחות; השירה שלה פחות מאפשרת הלחנה ליניארית קלה".

 

גם גדעון טיקוצקי, חוקר רביקוביץ, אינו מופתע ממיעוט הלחנים הקיימים לשירתה. "אפשר לחשוב עליה כעל פחות מולחנת, אבל עצם זה שהיא כן מולחנת זה לא דבר מובן מאליו. זה לא הווידוי הפשוט של רחל, הבהירות של גולדברג ומה ששופע דמיון מאוד ופנטסטי – במובן העמוק – אצל וולך. אצל רביקוביץ, היסוד הסיפורי בולט יותר. כשחושבים על המקבילות שלה בתרבות האנגלו-אמריקאית, משוררות כמו סילביה פלאת ואן סקסטון, שפעלו פחות או יותר באותן השנים – כמה שירים שלהן הולחנו? שירה כזו היא מרוכזת כל כך, ולא פעם כואבת, שהפריצה שלה אל המרחבים הגדולים מאוד אינה מובנת מאליה".

 

המשוררת גילתה את השיר הבוער עליה

 

כל תלמידה ותלמיד במערכת החינוך הממלכתית של ימינו מתוודעים לשירת רביקוביץ. "השירים שנבחרו לתוכנית הלימודים - 'בובה ממוכנת', 'עומד על הכביש', ובראשם 'הבגד' - נהיו לשיריה הבולטים בזיכרון התרבותי", אומר טיקוצקי, "במשך תקופה ארוכה 'הבגד' היה כרטיס הביקור שלה, זה שסלל את דרכה להכרה ציבורית רחבה, שכוללת לא רק את שוחרי השירה. אבל כמו הדוברת בשיר, שמגלה שהבגד שעליה בוער, גילתה המשוררת את השיר בוער עליה. שוב ושוב אנחנו חוזרים לסוגיה: עד כמה קל לזהות על נשים את המבע הקורבני, הכאוב, הקשה".

 

אבל גם מי שלא היה מושקע רגשית בבגרות לספרות, אולי יזכור לה את 'שובי לביתך', פזמון כל-ישראלי שרביקוביץ אמונה על מילותיו וששם טוב לוי הלחין. "אני לא הבאתי לה את זה, ואני לא יכול להגיד איך זה הגיע אליה; זה מסתורי", מספר לוי, "זה הגיע, זאת עובדה. היא כתבה על זה מילים, ואחרי שהיא כתבה, נפגשנו. אחר כך הלחנתי עוד שיר שלה, מתוך הספר 'צער הלילה', ובסוף השיר יש תזמורת ערבית. בפגישה מקרית שלנו אני זוכר שהיא שאלה איך הגעתי לאתניות הזאת. לא ידעתי לענות – זה מה שהשיר הוציא ממני. אני זוכר אותה נעימה למפגש, קשובה מאוד".

 

 

"לדעתי היא כתבה פזמונים לצורכי פרנסה. היא שיחקה את המשחק הזה", אומר טיקוצקי, "יש מקרים מעטים שבהם הלחנה של שיר מוסיפה משהו שלישי, שנוצרת תרכובת, לא תערובת. 'שובי אל ביתך' הוא דוגמה לנשיקת שרף של שני היוצרים האלה. המשוררת שרון אס אמרה פעם ש'לחנים חורכים שירים'. אני חושב אחרת, אולי להפך. יש לזה תרומה עצומה להנכחה של שירה בתרבות.

 

"בעניין הזה התרבות הישראלית היא תופעה ייחודית: אין בעולם עוד תרבויות ששירים שנועדו להיות בספרים בלבד נהפכים לשירים מולחנים, מושמעים לנחלת הכלל, למשהו שזמין גם למי שאינם מצויים בעולם של קריאה וכתיבה. גם במקרה של רביקוביץ, ההלחנות עשו לשירה ולמשוררת שירות גדול מאוד. אם ישנו הזיכרון של רביקוביץ כמשוררת פוליטית, דמות דוקרנית, קוצנית, שזוכרים לה את שירת המחאה במלחמת לבנון הראשונה ואת האינתיפאדה, אז כששומעים את השירים המולחנים, פתאום עולה המתיקות. אלה שירים שמושמעים בשעות של לפני שבת וחגים, מרגעי החסד של התרבות העברית, הישראלית".

 

"האפקט הציבורי של הלחנת שירי משוררים הוא אדיר. אוהדי שירה לא צריכים את גלגל"צ, אבל מי שהם המשוררים המוכרים, המרכזיים, הם כמעט רק מי שהולחנו", מסכים מנור, רגע לפני שהוא מוסיף הסתייגות. "אבל עד כמה זה חשוב לשירה או לא חשוב לשירה? אני אוהב מאוד את הלחן המופלא שעשתה יהודית רביץ ל'תמונה', רק שאני לא יכול יותר לקרוא את השיר מבלי לשמוע מנגינה. אז מצד אחד, השיר הזה, שהיה מוכר רק ליודעי ח"ן ולמתי מעט, מוכר היום להמון אנשים בזכות רביץ. מצד שני, זה כבר שיר; לא טקסט. נדמה לי ששאלת ההלחנה היא מורכבת יותר משאלת איכות הלחן. אני לא יודע איך לכמת ולמדוד את הרווח והנזק - זה לטוב ולרע, ולא צריך להיות על אוטומט בעניין זה".

 

 

 

"מה זאת אומרת מת?"

 

באחרונה הצטרף לחן חדש למועדון. בתחילת השנה שחררה אפרת בן צור, שכבר הוציאה אלבום שלם שכל תשעת שיריו הם לחנים שיצרה לשירים של אמילי דיקנסון, את "על דרך הטבע". ה"אינטרפטציה שלי", כמו שהיא חוזרת ומדגישה בשיחתנו, "לשיר כאוב ואהוב מאוד של רביקוביץ".

 

קולה הצלול והחלומי של בן צור הולם מאוד את הפיכחון הרביקוביצי, את המבע הישיר, הפשוט, שפוגע במיוחד בשל חוסר הניסיון הילדי האצור בו. הלחן מונח על מקצב פועם, שמזכיר דפיקות לב בזמן ריצה, שיש בו חיות ויש בו השתדלות ויש בו חוסר שקט. השיר נכנס לפלייליסט, זוכה להשמעות, ויש גם קליפ. "אני אוהבת הרבה משוררות. יש לי אהבה גדולה מאוד לטקסטים, ואני הרבה פעמים מחפשת את השפה האחרת; להתחבר דווקא דרך שפה של מישהו אחר לחלקים בתוכי".

 

מתי ואיך קרה החיבור בינך ובין רביקוביץ?

"היו לי ספרים שלה בבית מאז ומעולם, כמו שיש לי ספרים של גולדברג וכמו שיש לי ספרים של אמילי. זה כאילו לא עניין. תמיד אהבתי אותה, והיא תמיד היתה בעיניי המשוררת הרגישה מאוד אבל קשה, נחרצת. אבל אז פתחתי את הספר אחרי שאימא שלי נפטרה וראיתי את הטקסט הזה, שברור לי שקראתי אותו כבר, אבל פתאום קראתי אותו אחרת. אלה היו ימים שבהם המחשבות שלי נדדו לכל כך הרבה מקומות. רציתי לשמוע עוד קולות שמדברים על המקום הזה – שמישהו הכי יקר וקרוב נעלם לך מהחיים. כמו רביקוביץ, גם אני התייתמתי מאב בגיל צעיר מאוד, ופה הייתי בוגרת, כבר אימא, ועדיין היתה השאלה הזאת: לאן? היה רצון לתשובות. הרגשתי שאני רוצה לתת לטקסט הזה.

 

 

"ההלחנה יקרה לי מאוד. זה שלי, פרטי ולא תלוי באיש, פה בבית, בספרייה. באחת עשרה בלילה אני יכולה לפתוח ספר ולהיות ביצירה. הרבה פעמים אני קוראת טקסטים שאני אוהבת, אבל זה נשאר בחלק אחד של הגוף. כשאני נותנת מוזיקה, זה כבר בכל האיברים ויכול לרדת למקומות עמוקים יותר. המוזיקה משלימה את החוויה. קראתי את רביקוביץ ורציתי לתת לטקסט הזה, לתת את התנועה, את הפיזיות הזאת. אני לא זוכרת אם זה לקח לי יומיים; אני זוכרת שזה עניין אותי".  

 

 

מה חיבר אותך לשיר הזה?

"אני אוהבת מאוד את החריפות, את הנועזות של הטקסט. הוא כל כך לא מתייפייף, הוא כל כך לא מוכן לתת הנחות – 'מה פירוש נעלם?', אתה שומע את הילד הצעיר שואל, 'מה זאת אומרת מת?'. יש גם ציניות, כעס, דרייב של חיפוש, ובכל זאת, יש חסד בסביבה. ונחמה. זה מלא ברבדים: לשון גבוהה, דיבור יומיומי ומשהו קדמוני. זה לא רק להסתכל במראה; זה מניח אותך בעוד שכבות שמאפשרות להרגיש חגיגיות, מקום לא יומיומי שהוא לא לגמרי מציאות. הוא גם מציאות". 

אולי יעניין אותך גם עונת הספרות 08.02.18 פסטיבל רב-תחומי בבית אבי חי אביב 2018

 

גם הדיבור שלך על החיבור עם הטקסט מעלה על הדעת העלאה באוב.

"קראתי המון ריאיונות איתה וראיתי הרבה סרטים עליה. אני לא יודעת מה היא היתה חושבת על הלחן; יש לי הרגשה שהיא היתה שונאת את זה, שהיא לא היתה אוהבת. או שכן. זה טקסט עוצמתי מאוד, עם או בלי מוזיקה, אבל יש אנשים שקשה להם להתחבר רק לטקסט. בתיאטרון כל במאי וכל שחקן מביאים את האינטרפטציה שלהם. הטקסט תמיד יהיה גדול, אבל החיבור בין הטקסט ובין האינטרפטציה מעניין מאוד. אני מרגישה שפחות מעניין אותי לכתוב טקסטים שלי, כמו שעשיתי בשני האלבומים הראשונים. משהו בעולם המציאות היומיומית נהיה לי חילוני מדי, והרביקוביץ הזאת, עם היתמות החזקה שלה ועם הכישרון הגדול שלה, מעצימה".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus