לוי בן אמיתי: שירת הלוויים

בן אמיתי נולד בשם ליפא ברוועדא ב-1901 בעיירה לאחוביץ שבאימפריה הרוסית (כיום בלארוס). אביו היה צייר פורטרטים, צלם ומוכר ספרים, ואמו הייתה ממשפחת ויסוצקי, שחבריה היו בעלי מטעי תה ומראשוני חובבי ציון. בן אמיתי התחנך ב"חדר מתוקן", על ידי מורים פרטיים ובבתי ספר רוסיים. בנעוריו הצטרף לתנועת "החלוץ", ובשנת 1920, כשהיה בן 19, עלה לארץ עם העלייה השלישית. "אני לא נולדתי בגולה", אמר בראיון. "נולדתי בארץ ישראל. כל אנשי העיירה חיכו למשיח, אבל בשבילם זה לא היה אקטואלי. בשבילי כן".

לוי בן אמיתי

דרכו של בן אמיתי לארץ הייתה קשה וארוכה, ובסופה הגיע לנמל יפו באוניית פחם. הוא התגורר ברחובות ולאחר מכן בכפר אוריה, שם למד עבודה חקלאית. אחר כך עבר לחווה החקלאית גן שמואל. בזמן שהותו שם שמע על התוכנית להנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בירושלים. הוא עלה לירושלים ברגל כדי להשתתף בטקס בזמן ולשמוע את ברכתו של ביאליק, אך כשחזר לגן שמואל גורש מהחווה כי הפקיר את הפרדות.

בתו של בן אמיתי סיפרה שההסתגלות לארץ הייתה קשה וחלוצים רבים התאבדו. בן אמיתי חלה באולקוס ועבר ניתוח בבית החולים ביילינסון - לפני שהורדם, סיפר, הוא חשב "על העמק ועל חייו ועל כל מה שהשאיר בבית". בדרכו חזרה הביתה כתב את השיר "השדות שבעמק", שהולחן והתפרסם:

"רצה גורלי כי

אשובה אליךָ

מעצב המוות,

מערש השכול".

נכנס לתלם
בן אמיתי עבד כמה שנים בעבודות מזדמנות - סלילת כבישים, בניין וחקלאות - ובשנת 1926 הצטרף לקבוצת דגניה ב' שבעמק הירדן. נכתב עליו כי "בצד רחל, יש לראות את בן אמיתי כמשוררו של נוף הכנרת והירדן". במשך 17 שנה הוא עסק בחקלאות, ולאחר מכן היה למורה. על חייו בקבוצה כתב: "לא היה צורך להתייחס אלי יחס מיוחד כי אני לא ביקשתי דבר. לא באתי לדגניה ב' כמשורר. באתי כחבר, כפועל, כחקלאי, ונכנסתי מיד לתלם".

בשנת 1925 החל בן אמיתי לפרסם משיריו בעיתוני תנועת הפועלים. בשנת 1934 ראה אור ספר שיריו הראשון, "השיבולים פנימה". שירתו מתארת את חווייתו של החלוץ העברי, ששב לארץ האבות ועובד את האדמה. בן אמיתי היה מראשוני המשוררים שהציבו את חיי הקבוצה במרכז כתיבתם בשירים שלשונם פשוטה וישירה: "אל תרחיק לכת / לבקש את השיר", כתב.

פרט ל"השדות שבעמק" הולחנו גם שיריו "אם גרעין זרעת", "שיר חלוצים", "השיר לדור עולה" ו"השיבולים פנימה", שבו מבקש המשורר היטהרות אנושית, פנימית, לפני הפנייה לחיי הקבוצה ואל החברה כולה:

"צנוע גורלי ודל בעולמך -

גורל חוטב עצים, שואב המים.

בן-בלי-שם אני, אחד הגבעונים:

עבדי תמיד בירושלים".

הוויה מקופחת

עם גילוי המגילות הגנוזות במדבר יהודה, בשנות הארבעים והחמישים, התחיל בן אמיתי להתעניין בכת האיסיים - קבוצות קדומות שישבו במדבר יהודה ולחופי ים המלח. לימודיו על הכת הוסיפו לשירים על חיי הקבוצה והעמל הפשוטים לכאורה צד דתי וכמעט משיחי: ב-1962 הוא פרסם את הקובץ "ממדבר מתנה", שבו מתוארים חברי התנועה הקיבוצית כמעין איסיים מודרניים.

בשנת 1977 ראה אור ספרו של בן אמיתי "אלגיות על מות רעיה", מחזור שירים שכתב לזכר אשתו. "מחלת רעייתי נמשכה שנה אחת", הוא סיפר בראיון. "לא סיפרו לי, עד לאחר מותה, במה חלתה. נתנו לי תקוות. לכן התדהמה הייתה עצומה ואני שתקתי חמישה חודשים. לא כתבתי דבר. לולא הכתיבה, חייתי במצב של דיכאון גמור". בשיר "רחמים" כתב:

"הידעת: כל מראה פנים -

מסווה יגון סתרים.

שבע חליפות כי יעטוף אדם -

הוא מוכה חרם".

בן אמיתי פרסם 11 קובצי שירים, אבל לאחר מותו נשכחה יצירתו. "שיריו אינם באסופות הדור, אינם נלמדים לבחינות הבגרות ואינם נושאים לדוקטורטים", כתב עמוס קינן לאחר פטירתו. "אני בא לתבוע את עלבון השורות הנהדרות האלה, שבוישו, נשכחו ונעזבו. ובעצם, איני תובע את עלבונו של השיר המקופח, אלא את עלבונה של ההוויה המקופחת, של המקום שאין לו פה, של השדות הללו שאיש כבר לא שר עליהם". אבל בן אמיתי אמר: "אלה המבקשים משהו, המחפשים טעם בדברים, ימצאו אותי".

בן אמיתי נפטר בשנת 1980. בראיון עמו שנה לפני מותו, אמר: "בסיכומו של דבר, אני את שלי עשיתי, חייתי בתקופה מסוימת, תקופה של הומניזם, ונשארתי כזה עד היום. אני מבין שכיום התקופה היא אחרת". בשיר "פרידה" כתב:

"רבה הדממה בימים ענוגים

וצחים של ניסן,

כרו את קברי בצל עץ הפיקוס

במורד הגבעה".


מילה אחת חמה שירו של לוי בן אמיתי בביצוע של קובי אוז במסגרת פרויקט "אבודים"

בפרויקט "אבודים" מיטב היוצרים בישראל מגישים לחנים חדשים לשירים נשכחים. השירים נכתבו בתקופה הסוערת  שבין אמצע המאה ה-19 לאמצע המאה ה-20 וכוללים רגעים גדולים וקטנים, קאנוניים ופשוטים, ציבוריים ופרטיים. 
דיון ותגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו

Model.Data.ShopItem : 0 6