פסטיבל הפיוט

אנו הפייטנים: מבט מחודש על הכרזתה של "מהפכת הפיוט"

social
facebook whatsup email tweeter
זהר אלמקייס //
6.9.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"שירה אוחיון: הפיוט הוא לא אופנה חולפת. הוא המשיך להתקיים במשך אלפי שנים. הניסיון להכחיד ולהשמיד אותו הוא הבעייתי. גם אם הפיוט לא היה נעשה פופולרי, הוא היה משתמר בבית הכנסת, מקום שבו הציונות לא הצליחה לגעת"
"יוסי אוחנה: בין הפייטנים שמלמדים בקהילות שרות יש חרדים, שבאופן בלתי מובן מאליו מלמדים קבוצות מעורבות, מה שהצריך שכנוע ואישור. זה קריטי במיוחד כשאנחנו רואים היום את מי שמנסים לצמצם את העולם של שירת נשים ונאבקים בו"
זה כמה שנים שמעל לכל במה כמעט מוכרז "גל הפיוט", או טרנד הפיוט, ששוטף את ישראל. אבל מה בעצם מגדיר פיוט? מדוע, למשל, קל יותר להדביק את התווית הזאת לשיר מזרחי מאשר ל"נתנה תוקף", שכתב יאיר רוזנבלום? ולמה בקונסרבטוריון מלמדים ילדים רק מוסיקה קלאסית?

בשנים האחרונות גל פיוטים שוטף אותנו מכל עבר. הוא מורכב לא רק מאמנים המזוהים באופן מסורתי עם עולם השירה היהודית, כמו עמיר בניון, ליאור אלמליח ומאיר בנאי, עליו השלום, אלא גם מאמני רוק או מיינסטרים, כמו ברי סחרוף ורע מוכיח, רונה קינן וערן צור – כולם חידשו פיוטים או הופיעו במסגרות "פיוטיות". הניסיון להבין מה נושא עמו גל הפיוטים של השנים הללו תובע, כך אני מגלה, ערעור אמיתי על הדיכוטומיות המתבקשות: "שירת חול" ו"שירת קודש"; "בית הכנסת" ו"אולם המופעים"; "פיוט" ו"מוזיקה פופולרית".

 

במהלך שיחותיי עם מרואיינים שונים בנושא, אני מגלה שמה שקרוי לפרקים "מהפכת הפיוט" או "טרנד הפיוט" הוא למעשה התרחשות תרבותית וחברתית רבת עומקים ופנים, המתגלמת שוב ושוב באופנים חדשים ונוגעת בחייהם של רבים. אל מול הנטייה המתבקשת והטבעית למסגר את הפיוט כז'אנר מוזיקלי ישראלי נוסף, או לחלופין, כרגע מתקתק של התחברות למקורות, כדאי לנו דווקא לחשוב עליו בצורה עקרונית יותר.

 

"זה רחוק מלהיות טרנד", מספר יוסי אוחנה, מייסד קהילות שרות, ארגון בן 15 שנה המונה בכל רחבי הארץ קבוצות משתתפים המבקשים להחיות, בקולם ובשגרת היומיום שלהם, את מסורת הפיוט. "הפיוט הופך לאורך זמן להיות חלק מאורח החיים של המשתתפים שלנו. האסטרטגיה העיקרית שלנו מכוונת לטווח הארוך, ללמידה רצינית המאפשרת למשתתפים שלנו, לאורך שנים, לספוג ולהפוך בעצמם לכלי הגברה של מהפכת הפיוט, בין שאלו מנהלים ומורים בבתי ספר או מוזיקאים שעברו ב'קהילות שרות'".

 

 

דוגמה טובה לכך היא נטע אלקיים, בעברה משתתפת באחת הקהילות, שהפיוט פותח לה אפשרות לביטוי עצמי ובסופו של דבר פנתה למחוזות של מוזיקה ערבית וצפון-אפריקאית. ככלל, חלק לא קטן מגאוותו של אוחנה נתון לנשים הרבות שצמחו כמשתתפות וכמוזיקאיות מן הפרויקט: "שיר יפרח התחילה אצלנו כפייטנית בגיל 11. כיום היא עוד לא בת 18, וכבר, בכישרונה האדיר, הופיעה עם התזמורת האנדלוסית ובערבי פיוט נשים שאנו עורכים", הוא אומר.

 

הפיוט הנשי, גם אם הוא תופס מקום יותר ויותר משמעותי בשנים האחרונות, איננו מובן מאליו, וכאן נעוץ היבט משמעותי של המהפכה שהובילו "קהילות שרות". "היום זה דבר מובן מאליו", מבהיר אוחנה את הרגע המהפכני, "אבל לפנינו, לא היו מסגרות שמציעות לנשים ללמוד פיוט, ובינתיים יש פייטניות שמלמדות ועושות עבודה מצוינת כמו גילה בשארי, כישרון ברמה עולמית שעובדת כמנהלת חשבונות. מדובר בהחמצה עצומה כיוון שהיא לא מבלה את ימיה במוזיקה ובהעברתה לדור החדש, והיא לימדה לראשונה רק אצלנו. הנושא של מעמד הנשים בפיוט קשור עדיין לדברים רבים שעלינו לשנות ולממש. הפוטנציאל של הפיוט עוד רחוק מאוד מלהתממש".

 

קריאה נוספת: דניאל זמיר מסביר למה הפיוט הוא לא מהפכה חולפת אלא נדבך חשוב בתרבות

 

הפוטנציאל הזה מתממש אט אט, וככל שהתחום מעמיק וזוכה לתשומת לב, נוצר בו שילוב מעניין בין העולם הדתי לעולם החילוני: "צריך לזכור שבניגוד לדימוי הרווח, רוב הפיוטים מושרים מחוץ לבית הכנסת, באירועי משפחה. בין הפייטנים שמלמדים בקהילות שרות יש חרדים ממש, שבאופן בלתי מובן מאליו מלמדים קבוצות מעורבות, מה שהצריך שכנוע ואישור מדמויות שלא ניתן לדמיין. זה קריטי במיוחד כשאנחנו רואים היום את מי שמנסים לצמצם את העולם של שירת נשים ונאבקים בו".

 

מפיל חומות עם העולם הערבי

 

מפגש נוסף שטומן בחובו הפיוט, המזרחי בפרט, הוא זה שנוצר עם העולם הערבי או המזרח-תיכוני. "לא מעט אנשים הגיעו לקבוצות עם אוזן ערלה לכל דבר שהוא מזרחי-ערבי, ופתאום החומות הפסיכולוגיות האלה נשרו ונפלו", מספר אוחנה. 

 

פיוט אלמוג בהר(1)
אלמוג בהר (צילום: מוטי קיקיון)

גם המשורר והחוקר ד"ר אלמוג בהר, שהתמחה בנושא במסגרת מחקרו, מצביע על הייחוד הזה, אך יותר כפוטנציאל הממתין עדיין להתממש: "בשונה מהתרחבות הלימוד בעשור האחרון של נגינה בכלים מוזיקליים מזרחיים, של תורת המוזיקה הערבית, התורכית והפרסית ושל דרכי השירה במוזיקה הזאת, עדיין אין מגמה מקבילה של שיבה ללימוד לשונות המזרח, הערבית, התורכית, הפרסית וכו', או של הלשונות היהודיות במזרח".

 

בהר גם מוסיף ושואל: "האם ללא ההקשר המקורי שבו נוצרו הפיוט ושירת החול בעולם הערבי, המוסלמי והעות'מאני – במרחב דו-לשוני ולעתים תלת-לשוני, הנע בין לשון הקודש, העברית והארמית ללשון היהודית ולעתים גם ללשון תרבות הרוב; הקְשר שבו התנהל מפגש תרבותי בין היהדות לערביות ולשאר תרבויות הסביבה, ולעתים גם מפגש תיאולוגי בין היהדות לאסלאם – אפשר ליצור מחדש פיוט?".

 

בעיני בהר, זו אינה רק שאלה, אלא משאלת-נפש ממש לתמונתו העתידית של הפיוט: "אם הרנסנס של הפיוט ב-15 השנים האחרונות היה, במובן מסוים, בסימן של מפגש מזרחי-אשכנזי (כפי שקרה גם לחג המימונה), כלומר, כזה ששאף ללכת מעבר לאידיאלים של כור ההיתוך ומחיקת התרבויות, דווקא אל המקום המעשיר שריבוי תרבויות ורב-תרבותיות יכולים להציע; אני הייתי רוצה שהמקום של הפיוט ילך מחדש למקום של מפגש יהודי-מוסלמי, שהיה אופייני לו לאורך דורות בקהילות היהודיות בעולם המוסלמי, וכן למקום של מפגש עברי-ערבי, שגם הוא היה מרכזי למסורות הפיוט היהודיות בעולם הערבי. הייתי שואף גם שמֶעֵבר לתיווך של אמני הפופ, הפייטנים יקבלו את מקומם הראוי והמרכזי. וכמו כן,  הייתי מצפה לרגע התחייה הספרותית של כתיבת הפיוט, אשר ילווה את התחייה המוזיקלית של הפיוט".

 

האיחולים לעתיד הללו שבים גם בדבריה של המוזיקאית והפייטנית מורין נהדר, ילידת איראן החוקרת ביצירתה את מקורות הפיוט הפרסי. היא עושה זאת בין היתר באלבומה "ישנה בחיק ילדות", המציע תמהיל הכולל, בצד מסורת הפיוטים, גם אלמנטים חדשים.

 

"האלבום קיבל מעמד של אלבום מופת והגיבו לו אנשים שמגדירים את עצמם כאנטי-דתיים ממש", היא מספרת, "בין היתר כי הוא חדשני בסאונד שלו וכולל פיוז'ן בין הרכב אקוסטי קלאסי פרסי וכלים אותנטיים ועתיקים ובין כלים מערביים, טריו ג'אז ואקורדיונים. מבחינתי, היתה דרושה נועזות, ולבסוף אנשים נדהמו לגלות שהם לא מצליחים להבחין בין פיוטים עתיקים ובין הלחנים המקוריים שלי".

 

 

ביצירתה הצליחה נהדר להנגיש מסורות עתיקות באופן שמתאים לכל בית. דרך מוזיקלית זו מסמנת מבחינתה עתיד אפשרי, המבקש "להמשיך את המסורת בצורה מושכלת ולהתחבר ללחנים עתיקים ובסיסיים. חוקרים הרי טוענים שהמוזיקה הפרסית-יהודית טומנת בחובה שאריות של בית המקדש, בדומה למסורת התימנית ולמסורת הבבלית-עירקית".

 

המקרה של נהדר מעניין במיוחד, מאחר שהיא יוצרת ופועלת כמוזיקאית גם מחוץ לגבולות הפיוט: "היה פה סיכון תדמיתי מסוים מבחינתי כי אני לא רק פייטנית; גם הלחנתי שירים של יהודה עמיחי ושל לאה גולדברג. אבל היתה כאן אמירה: רציתי לומר שזו תעודת הזהות; זו אני; זו המסורת; הנה אני בתוך המסורת. יש כאן מפגש שמוליד משהו, והוא, על פי התגובות, מה שריגש אחרים. היו כאן למעשה שלושה שלבים: כך המסורת נשמעת; ואז – כך היא נשמעת בעיבודים חדשים; ולבסוף – איפה זה פוגש אותי בתור יהודייה ישראלית".

מעבר לרובד המוזיקלי, נהדר מציעה אופק חדש ונועז לפיוטי העתיד, שיתמקד דווקא בהיסט הטקסטואלי שלהם: "ייתכן שגם כתיבה חדשה של פיוטים עוד יכולה לקרות, וזה יותר מורכב וקשה, אם נושאים את המבט אל ענקים כיהודה הלוי, על החריזה, על השפה ועל הדימויים שלו. אולי דרושים ארבעה-חמישה גלגולים כדי ליצור מלאכת מחשבת כזו שאין לתארה".

 

מדוע הפיוט נעדר מתוכנית הלימודים?

 

עתידם של הפיוטים מסקרן במיוחד בהקשר של מחשבה על הדור הצעיר, והמקום שבו מתאפשר המפגש בינו ובין הפיוטים. במקרה של נהדר, היתה זו דווקא היא הצעירה שהשיבה את ותיקי העדה ממוזיקה עממית או חילונית אל חיק הפיוט. אוחנה מספר שגם דור שלישי להגירה, כגון השחקן והיוצר יגאל מזרחי, וגם ילדים ממש, מגיעים לקבוצות של קהילות שרות. אך מהו העתיד האפשרי להם?

 

שירה אוחיון, בעברה מנהלת המחלקת החינוכית של התזמורת האנדלוסית ירושלים וכיום מנהלת התוכן שלה, מבקשת להתריע מפני אובדנה של עבודת השימור התרבותית הנפלאה שנעשית בעולם הפיוט בקרב המבוגרים, שמא לא תעבור אל הדורות הבאים באמצעי הקריטי ביותר, הלא הוא החינוך.

 

"באמת חלה איזושהי מהפכה בעולם של הפיוט ובתפיסה של הפיוט. בשנות ה-90 עבדתי במשרד החינוך, הייתי חילונית ומשוכנזת, וכשדיברו סביבי על פיוטים, זה נתפס כמשהו דתי, עתיק, לא רלוונטי לי ולחיים שלי. המהפך החל עם מאיר בוזגלו, בנו של הפייטן ר' דוד בוזגלו, שעבר מהפך גם בעצמו והבין איזו מין דמות ציבורית היה אבא שלו. בעקבות זאת הוא הקים מפעל אדיר – אתר הזמנה לפיוט - ארכיון שכולל פיוטים מכל מסורות ישראל.

 

"המשפט שלו, 'תיזהרו מהפיוט', זכור לי; זהו משפט שמתפרש אצלי בכל פעם מחדש. למשל, הייתי מגיעה עם בני, אז בכיתה ב', לחזרות של מופעים שכתבתי לילדים, שפיוט ושירת ימי הביניים הורכבו בהם על גבי לחנים ערביים, והוא שר את כל השירים, עד היום. כלומר, ראשית, הפיוט נכנס לך לתוך הראש ולתוך הנשמה, ואז אתה מתחיל לשאול, מה זה אומר? והשירים נושאים תכנים דתיים ורוחניים. אז הבנתי את משמעות המשפט של מאיר: בלי שאת רוצה, הפיוט פותח דלת לנשמה. וזה מסמן את היחס של הישראליות לפיוט, שנתפס כטרנד או כאופנה שתחלוף ואחריה תבוא החזרה לישראליות.

 

"אבל הפיוט הוא לא אופנה חולפת. הוא המשיך להתקיים במשך אלפי שנים. הניסיון להכחיד ולהשמיד אותו הוא הבעייתי. גם אם הפיוט לא היה נעשה פופולרי, הוא היה משתמר בבית הכנסת, מקום שבו הציונות לא הצליחה לגעת". 

 

פיוט שירה אוחיון
שירה אוחיון (צילום: ורד סולימן)

 

 

הבעיה, מצביעה אוחיון כעת, היא שהפיוט נעדר מתוכניות הלימודים, ממש כפי שמשקלים ערביים "נוקו" מהפיוט ומהשירה העברית בידי התרבות הישראלית. "יש כאן אוצרות בלומים של שירה ושל פיוט שהציונות מחקה", היא אומרת, "הפיוטים של ר' שלום שבזי, למשל, לא נופלים בערכם משירת יהודה הלוי, ומקופלת בתוכם היסטוריה שלמה של העם היהודי בתימן שנרדף בשנים האלה ושהוא מבקש לחזק רוחנית כפייטן דגול שכותב ערבית ועברית בשירה מחורזת. גם ר' דוד בוזגלו החזיק את הקהילות של דור של ההורים שלנו שחווה כאן טראומות". את דבריה של אוחיון ניתן לראות בהתגלמותם המזוקקת ביותר בסרטו הדוקומנטרי של רפאל בלולו, "שיר ידידות", העוקב מקרוב, בלב פועם ובעיניים פקוחות, אחר סיפורו של בוזגלו.

 

אוחיון רואה קושי של ממש להעביר הלאה את עולם הפיוט, לילדים ולילדות: "היום יש יותר פתיחות גם בקרב הילדים עצמם. ניתן לראות זאת למשל אצל הילדים שזוכים בתוכנית הטלוויזיה 'בית הספר למוזיקה'. אבל כאשר ילד הולך ללמוד מוזיקה בבית הספר או בקונסרבטוריון, הוא ילמד מוזיקה קלאסית ומערבית. ועדת סל תרבות של משרד החינוך מצנזרת מופעים לילדים שנוגעים בעדות או בתכנים יהודים, בזמן שאת באך, למשל, היא לא רואה כאינדוקטרינציה נוצרית".

 

מה הפתרון, אני שואלת? "אנחנו חייבים לבנות קהלים לעתיד, להרגיל ילדים להיות צרכני תרבות. לא מדובר רק בעולם מזרחי, אלא בנכסי צאן ברזל של התרבות כולה. הרי גם ילדים רוסים שיוצאים מהמופעים שלנו שרים את השירים. גם פיוט אשכנזי, למשל, קיים אצלנו במופע 'שבחי ירושלים', ובמופע אחר קיימים לחנים אתיופיים. בניגוד ליצירות אחרות, שנוטות להבדיל, הפיוט דווקא יכול לחבר, להפוך לליבה משותפת. חובה על הורים להרים קול צעקה ולבקש שהפיוט ייכנס למערכת השעות של ילדיהם".

 

הבעיה מתחילה בעצם המושג "פיוט"

 

בשאיפתה להרחיב את גבולות הפיוט ולשייך אותו לא רק למזרחים בישראל, חושפת אוחיון נקודה חשובה: דעת הקהל הישראלית משייכת את עלייתו התרבותית של הפיוט למזרחיות, כחלק ממערך רחב יותר של תופעות. החוקר ד"ר עמוס נוי מבקש להעניק תשומת לב ביקורתית אל עצם המושג 'פיוט' ולמטען שהוא נושא עמו.

 

"'פיוט' הוא מושג מעורפל בשיח הישראלי העכשווי", הוא אומר, "הוא מסמן גם דברים שלא קשורים לדבר שנקרא 'פיוט' באופן היסטורי. הדבר דומה למילה 'מסורתי' בעברית, שמבקשת לטשטש דיכוטומיות ולסמן רמיזה אתנית". 

אולי יעניין אותך גם פסטיבל הפיוט העשירי 14.06.17 פיוט עברי במאה ה-21

מהו הפיוט ההיסטורי שאליו מתייחס נוי? "זה מושג בעל הקשר דתי וליטורגי, של פרקטיקה דתית, פיוטים ששרים בבית הכנסת, זמירות מארוחת שבת ותכנים שהחלו להיקרא במאה ה-19 שירי קודש, בניגוד לשירי חול. אבל לטענתי, גם הפיוט ההיסטורי הוא מעורפל. אנשים שרו 'הביאני אל בית היין' או יהודה הלוי או אבן גבירול, כלומר – הם שרו שיר קודש אבל גם שיר על תשוקה, עם מילים דו-משמעיות, שמתאר אֶרוס בין אדם ואלוהים וארוס בערב שבת בין בני אדם. הדיכוטומיה בין שירי חול ושירי קודש קשורה לקטגוריה שיצרו חוקרים גרמנים יהודים בנוגע לשירת ספרד, ולא בטוח שלזה התכוונו המשוררים. בהמשך לשירים האלה אפשר להתבונן במחרוזות של שירה מזרחית עכשווית, שמשלבות פיוט של ערב שבת לצד 'חנה'לה התבלבלה'".

 

אם הקטגוריות מלכתחילה מעורפלות, מעורבבות ורב-משמעיות, מה פשרו של השיח הנוכחי על גל הפיוט? דבריו של נוי מסבכים את התשובה לשאלה הזאת באופן מעורר השראה: "אני מרגיש שבגל הנוכחי 'פיוט' משמעו קודם כול מילים יפות עם משלב לשוני ארכאי, או עם תוכן קצת דתי. מדובר במילים מרובד לשוני מסוים, עם סנטימנט דתי מעורפל, עם ניחוח אתני של שירת ספרד או צפון-אפריקה. הרי אם ילחינו ביאליק, לא יקראו לזה פיוט, וגם ל'ונתנה תוקף' - שיר שכתב יאיר רוזנבלום על הנופלים הקיבוצניקים ביום כיפור  ושרים בקיבוצים - לא קוראים פיוט".

 

אני תוהה על איזה צורך הקיים בקרבנו עונים הסימון והתחימה של עולם מוזיקלי מסוים כ'פיוט'. נוי מציע, בתגובה, את הצימאון למילים טובות בפופ או ברוק: "הפזמונאות העברית מצויה במצב של נרקיסיזם ב-20 השנים האחרונות, וזה לא מספק. דרך הפיוט, זמר יכול להגיד דברים שהוא לא היה כותב אחרת, וכך הוא יכול לענות על הצורך בשפה פואטית, בלי לחשוש להיות רגשן או להביך את עצמו. לצד זאת, הפיוט מספק מענה לסנטימנט הדתי ולצורך לומר בשיר משהו אקזיסטנציאליסטי".

 

 

מעבר למקום היצירתי והפנימי, הפיוטים גם מאפשרים לזמרות דתיות כמו אתי אנקרי לשיר שירי אהבה, ולזמרים כמו ברי סחרוף לפנות לקהל מגוון בצורה מאתגרת הרבה יותר. אך יש לזכור שיוצרים אלו, שפנו אל הפיוט בשנים האחרונות, הם במובנים מסוימים ממשיכי דרכם של יוצרים כמו משה חבושה, שכותב מילים ללחנים ערבים ידועים, וששיריו מצאו את דרכם מבית הכנסת לאולם הקונצרטים. יתרה מכך, כפי שמצביעה חביבה פדיה בספרה "שיבתו של הקול הגולה", הפיוט, שחווה זעזוע והתרסקות עם ההגירה המזרחית לישראל והמפגש עם הציונות, מצא את דרכו בחזרה אל האוזן דרך מוזיקה עוד קודם; למשל, ביצירתה של להקת אלג'יר, ובפרט בשירהּ "פעמוני המאה", ששואב השראה מפיוטים הן בלחנו ובמילותיו – חזון-חורבן אפל; והן בשילוב המתקיים בו עם קולו של רפאל הלוי.

 

 

ומה באשר למרכז הקהילתי, למתנ"ס, לבית הספר? דווקא שם, טוען נוי, טמון פוטנציאל לחוויה מהפכנית וחברתית בעיקרה: "אם מגיעה לקהילות שרות מורה אשכנזייה מרמת אביב, והיא שרה פיוט טוניסאי וחשה תחושה של התרוממות רוח – החוויה הזאת היא מנוף למשהו. היא הופכת לחלק ממפעל חינוכי, חלק מארכיון שמשמר תרבות שבעל-פה ושמספק חוויה חברתית בעלת גיוון אינטימי וכיפי שלא מתאפשר לעתים קרובות. נוצר רגע של התעלות שהפיוט הוא הפסקול שלו כי את גם שרה, ולא רק מקשיבה. אנחנו הופכים ליוצרים ולפרפורמרים. אם הייתי מעז לנחש, הייתי אומר שזו פעילות שתצבור תאוצה בתור חוויה קולקטיבית".

 

יעל גידניאן, לשעבר משתתפת וכיום יו"ר קהילות שרות, מחזקת: "לא סתם סוגים שונים של אמנים מתחברים לפיוט. אנחנו חשופים מאוד לפופ מזרחי, וזה אחלה, אבל כאן מתאפשר לנו גם לקרוא שירה, ודרך המקום של הפיוט – להיכנס לעולמות מוזיקליים יותר מזרחיים, כמו מוזיקה ערבית קלאסית ואנדלוסית קלאסית. החוויה שבמסגרתה שרים ביחד היא ייחודית לפיוט ולא קיימת בהכרח במקומות אחרים". 

 

מעבר לחוויה הקולקטיבית, הפיוטים סיפקו לגידניאן גם עולם דתי ותרבותי: "מבחינתי, המפגשים היו כמו שעתיים בשבוע של לימוד תורה דרך טקסט שגם מספר סיפור של תרבות. המורה-הפייטן יכול לספר מתי הוא למד פיוט מסוים, מתי שרים אותו, מהי המשמעות מבחינתו. ופוליטית, המפעל של יוסי אוחנה ושותפים אחרים הוא מפעל הצלה, אבל כזה שמתייחד לא בהיותו ארכיוני, כמו למשל הקלטה של זקני העדה לאתר של הספרייה הלאומית – שגם היא חשובה; כאן מדובר בעצם הרעיון שאנשים חיים, מכל מיני גילים ועדות, חילונים ודתיים – כל הקלישאות במקרה הזה נכונות – יושבים בתוך קהילות שרות. והפייטנים שמלמדים מגיעים לרוב מרקע חרדי-ספרדי ובכך הם מחיים תרבויות שנכחדות, או שקיימות בזעיר אנפין בבתי כנסת או נגישות רק לילדים חרדים ספרדים. הרי המבנה הקהילתי הזה כבר לא קיים, ואז מגיע כאן מפעל שכולל נשים וגברים ומייצר משהו חי מהפיוט, לא רק משמר אותו בצורה ארכיונית, אלא מחיה אותו, וזה הקסם המרכזי".

 

 

למפעל האדיר הזה מאחלת גינדיאן העמקה: "באופן פרדוקסלי, מהרהורי לבי דווקא הייתי רוצה בעתיד שכל אחד יעמיק יותר בתוך המסורת של עצמו, שכל משפחה תאמץ לעצמה את נושא הפיוט ותעמיק במסורת המוזיקלית שלה. הרב דוד מנחם, למשל, כותב ומלחין ומבצע פיוטים מתוך היכרות עמוקה עם המסורת שלו, ולכן כשהוא עוסק בפיוט בצורה המלאה שלו, כמו פייטנים בדורות הקודמים, אז בעיניי הוא עושה את זה נכון. כך אפשר להכיר בחשיבות של הישן". 

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus