הולכים אל הלא הנודע: פרשת בא

שני
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: 'בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ' ".

שלישי
אתגר חדש, עבודה חדשה, זוגיות, הורות - בהיעדר ודאות משלים הדמיון פערים, מעורר תקוות ומצית פחדים. ככל שאנו מתבגרים, הולך הלא נודע ונעשה מאיים יותר. מה שראינו פעם כהרפתקה, מערער היום את העולם היציב שבנינו בעמל. בלי חמדה אנו הולכים אל העתיד, מחכים למכה שתבוא. 

 

קראת לי מרחוק שארוץ אלייך (Thinkstock)

 

  רביעי
וכשקשרת לי את העיניים וקראת לי מרחוק שארוץ אלייך, שאסמוך עלייך שתעצרי אותי לפני שאפול, לא יכולתי.
 

חמישי
"בני האדם מטבע ברייתם אינם מסוגלים לחוש שהחיים ניתנו להם אי פעם. לחוש זאת ממש, בחריפות ובהתפעמות ראשונית. כאשר ניתנו להם חייהם לא היו עשויים להבין את המתנה, ואחר כך כבר לא טרחו להרהר בכך. ומשום כך הם חשים את חייהם רק באזילתם האיטית מגופם; רק את דעיכתם וכיליונם האיטי והקבוע. הרי טעות היא לכנות זאת "חיים". עוול הוא לכנות זאת כך: הן את מותם הם חיים כך בזהירות ובפחד ולשיעורין, כמי שתוקע את עקביו באדמה, לבל יגלוש מהר מדי במדרון תלול מאוד".

(דויד גרוסמן, "עיין ערך: אהבה")
 

שישי
"בוא אל פרעה", אומר אלוהים למשה שוב ושוב. לא "לֶךְ לְךָ" הדרמטי של אברהם; לא "גש" הלוחמני של יהודה. "בוא", כמו "בוא הביתה, כבר מאוחר", כמו "בואי אליי, אני מתגעגע". משה מצטווה לגשת אל הלא נודע באינטימיות, בביטחון של בן בית.

העתיד, אומר לו אלוהים, לטובתך. הוא ממתין לך. בוא אליו.
 

שביעי
החיים מזמנים אפשרויות, פורצים דרכים אל העתיד. האם נדע "לבוא" אל העתיד, נינוחים וסקרנים כילדים? האם נדע לשמוח בו?
 

מפטיר
"אדם החי בפחד, בדאגה או במהומה איננו בן חורין. אולם המשתחרר מהפחד, הדאגה והמהומה, ישתחרר גם מן העבדות".