זרה בין המילים

אדמה כינית אותי

 

גּוּפִי כּוֹלֵא בְּתוֹכוֹ אֶת כָּל שֶׁעָתִיד לִגְווֹעַ.

אֶת מַלְכּוֹדֶת הַדְּבַשׁ הַחוֹסָה לְפֶתַח הַגֵּהִנּוֹם,

וְאֶת מַשַׁק כַּנְפֵי הַצִיפּוֹר מֵעָלֶיהָ.

אֶת יְבוּל הַהַבָנָה הַרַךְ וְאֶת הַבּוּרוּת

הַנִיצֶבֶת כְּאָחוֹת רַחְמָנִיָיה לִמְרַאֲשׁוֹת הַמִּלִּים,

אֵינְסוֹף בּוֹדֵד, מְחוּדָד עַד אֵימָה,

מְשַׁיֵּיט כָּרוּחַ הַנּוֹסַעַת מִיַּבָּשָׁה לְיַּבָּשָׁה, דֶּרֶךְ יָּם גָּדוֹל

שֶׁאֵין לוֹ הוֹפְכִין בִּלְעָדֶיה.

 

אֲדָמָה כִּינִיתָ אוֹתִי, וְלֹא יְדַעְתָנִי.

מִהִבְהוּב מִזְדַחֵל בִּמְחִילוֹת רְחוֹקוֹת שֶׁל זִכְרוֹנִי הָיִיתָ

לְאֵימָה, לְאוֹר פִּתְאוֹם.

כִּפְלִיטָה גָּלִיתִי אֵלֶיךָ מִתּוֹפֶת חֲיַּי וּמוֹתִי גַּם יַחַד.

 

עַכְשָׁיו אַתָּה שׁוֹמֵעַ גְּשָׁמִים כְּבֵדִים נִיתָכִים וְאוֹמֵר לְעַצְמְךָ

כִּי אֵלֶה נְקִישׁוֹת הַנַּקָר עַל גֶּזַע הַאַלּוֹן בֶּחָצֵר.

אַךְ כָּל טִיפַּת גֶּשֶׁם מֵכִילָה בְּתוֹכָה שָׁמַיִם.

 

אֵינְךָ יוֹדֵעַ כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁבּוֹ נִיצֶבֶת כַּף רַגְלִי

עוֹלָה מִן הָאֲדָמָה לְחִישַׁת מֵתַי,

וְאֶת הַיֵּיאוּשׁ שֶׁבּוֹ נֶאֱחֶזֶת נַפְשִׁי בְּכַפִּי

כְּדֵי לָשׁוּב.

אֵינְךָ יוֹדֵעַ כִּי הַזִיכָּרוֹן נָטוּעַ בְּרַחְמִי יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בַּחֲלוֹמוֹתַיי,

וּבְמַעֲבֶה בִּטְנִי אֲצוּרָה אֵשׁ שֶׁאֵין לָה מְכַבֶּה

אֶלָא דִּמְעוֹתֶיךָ.  

 

המאוים

היו לי כמה רגעים בחיים שבהם מילה שהיתה משומשת מאוד (על ידי) ומוכרת הפכה פתאום זרה. אלה היו רגעים מבהילים; כאילו מילה שהייתי רגילה להגיד או לחשוב נהפכה לכמו חצץ על השפתיים שלי - צורמת, מתחככת, משונה, חסרת מובן, ואולי יותר מכל, שרירותית. זו חוויה שמזכירה, אחר כך הבנתי, את מה שפרויד קרא לו "המאוים". הרגע הזה שבו משהו שהיה המוכר ביותר נהפך זר ומכיל בתוך הזרות הזאת גם את הידיעה שהוא מוכר. זה בעצם מאורע מפחיד מאוד, אולי כמו הרגע בתוך סרט אימה שבו מגלים שהרוצח הסדרתי הוא החבר הטוב ביותר, או השוטר, או בן הזוג של הנרדף. כשזה קורה עם מילה, זו חוויה משונה מאוד מבחינתי, מפני שמילים הן סוג של עגינות בזיכרון, במחשבה, בעולם הפנימי.

 

כשמילה שהיתה מוכרת, או השם שהיה מוכר ומובן הופכים את עורם, החוויה היא בעצם שגם משהו בי הופך את עורו, נחשף ובטנתו בחוץ. בדרך כלל, אחרי עשירית שנייה או פחות מזה, שבה המילה ועוטה את מעטה המוכרות הישן שלה, אבל מה שהתרחש במשך עשירית השנייה שבה היתה המילה הזאת בבחינת זרה גמורה מכריח אותי ללמוד אותה מחדש, או בעצם להיות נוכחת ברגע הלידה שלה כמילה מבחינתי. הרגע הזה מחזיר אותי אולי אל הפעם הראשונה שבה שמעתי את המילה הזאת או הגיתי אותה ביני לביני. זו חזרה לרגע חזק מאוד של ראשית. ראשית המילה. ראשית הדיבור. ראשית השפה.

 

ג

כְּשֶׁאַת נִלְקַחַת נִשְׁמָטוֹת מִתּוֹכִי שָׁנִים לְלֹא מִשְׁקָל. שְׁמֵךְ

הוּא מִלָּה הַמַחְלִיפָה מִלָּה אַחֶרֶת, אוֹתָה אֵין בְּכוֹחִי לִזְכּוֹר.

אֲנִי נִשְׁבֶּרֶת לְתוֹכֵךְ בְּעוֹדֵךְ מַיִם,

בְּעוֹדִי אֲוִיר.

(מתוך המחזור 'שירי איניג')  
 

העיוות

זה מביא אותי למחשבות על תרגום משפה לשפה. לא מזמן צפיתי בסרט של נורית אביב "שפה אחת ודברים " שפה בשבילי היא לא רק אמצעי תקשורת ביני ובין אחרים או ביני ובין עצמי, אלא סוג של חיתוך דיבור; טביעת אצבע ייחודית, כזו שמזהה אותי בעיני אחרים ובעיני עצמי, גם כשאינני חתומה עליה מפורשות. האופן האינטימי ביותר שבו הנפש מחלקת – ובו זמנית מזהה ומשמרת - את מה שאינו ניתן לחלוקה " אחדים" (אחד מתוך טרילוגיה), העוסק בתרגום ובמתרגמים. כשצפיתי בסרט חשבתי על הקרבה הגדולה בין המילה "מלאכת" הפירוש הטיפולי, הפסיכואנליטי ובין מלאכת התרגום. אפשר לומר שבכל פעם שאנחנו כמטפלים "מפרשים" את דברי המטופלים שמולנו, אנחנו למעשה עוסקים בתרגום; עוסקים בהעברה של השפה שלהם לתוך השפה שלנו או ביצירת שפה משותפת – שהיא מפגש בין השפות. אנחל בדיוס, שעוסק בתרגום שירת ימי הביניים, אומר בסרט הזה שלפעמים למילה יש משמעות אחרת לחלוטין בשפות שונות, ושמשימתו של המתרגם היא להעביר את הטקסט באופן הכי קרוב למשמעות המקורית. חשבתי כמה מעניינת האמירה הזאת שלו דווקא בְּיַחַס ללא מודע העובר בשפה, הלא מודע שהוא עצמו שפה. זו שאלה אחת - אם ניתן בכלל להיות נאמן למשמעות המקורית. השאלה האחרת, ואולי החשובה יותר, היא אם ניתן לחשוב גם על העיוות כעל צורה של נאמנות למקור. בהנחה שאפשר בהחלט להבחין בין עיוות הנובע מחוסר רגישות ואגוצנטריות של המתרגם ובין עיוות הנובע דווקא מהיות המתרגם תיבת תהודה רגישה במיוחד לתנודות של שפת המשורר שהוא מושא התרגום – האם אפשר לחשוב על העיוות הספציפי כעל הדהוד של משמעויות לא מודעות שכן חבויות בטקסט המקורי? כעל הדהוד של טונים עיליים? איך בכלל מהדהדים את הטונים העיליים של השפה? איך יוצרים תיבת תהודה בשפה החדשה למה שכמוס גם בשפת המקור? בשאלה הזאת אכן עסקה הפסיכואנליזה לא מעט בהקשר של יחסי מטפל ומטופל, והיא מוצאת עניין דווקא בעיוותים של המטפל או בחריגוֹת שיוצר המטופל בתוך המטפל – את אופן ההדהוד העמוק ביותר של התכנים הלא מדוברים, התכנים שלא פורשו בשפה ולא נוצרו כשפה. האם לא מעניין יהיה לחשוב גם על הרגעים שבהם התרגום "סוטה" מן הנאמנות המוחלטת למקור דווקא כעל הדהוד של המתרגם את הלא מודע של הטקסט? האם אפשרי בכלל להימנע מהדהוד כזה? מאחר שהעדשה של המתרגם היא תמיד עדשה כפולה, כזו המשקפת את מושא התרגום, אך לא פחות מכך מהדהדת את עולמו הפנימי של המתרגם – אני מניחה שההעברה של אותו טקסט בין שפות שונות תיתן בסופו של דבר את התמונה הכי שלמה שלו, אולי אפילו תמונה שלמה יותר מזו שנוצרה בשפת המקור, מפני שמלאכת התרגום תציף על פני השטח תמיד משהו מן הלא מודע של הטקסט, אותו לא מודע שדווקא בשפת המקור נשמר יותר אסוף וחבוי.

 

ובכל אלה

 

כְּסֶלַע בְּאַדְמַת כּוּרְכָּר אֶהְיֶה נְטוּעָה בּוֹ. כְּדַרְדָר.

אֶרְדְּפֵהוּ עַד שֶׁנִמָצֵא שְׁזוּרִים זֶה לְתוֹךְ זוֹ כְּצֶמֶד פְּנִינֵי גֶּשֶׁם עַל צִיר הַסוּפָה.

אָז תָּבוֹא מְלִיחוּת שֶׁמִנְיָן שְׁנוֹתֶיהָ כְּמִנְיָין שְׁנוֹתֵינוּ וְתִּסְדוֹק אֶת קְרוּם

הַתְּכֵלֶת הַמָּתוּחַ וְיִסְתַנְנוּ בַּעֲדוֹ מַעֲלוֹת הַחֹם, קִינַת הַדָּם,

צוֹאַת הָרוּחַ.

וּבְכָל אֵלֶה תִּשָׁמַע תְּחִינָה.

עַד שֶׁתִּכְלֵנָה הַשָּעוֹת. עַד שֶׁתִּידוֹם מְהוּמַת הָאֵיבָרִים וְלֵב

יַכֵּה שָׁרָשָׁיו מִתּוֹךְ לֵב אַחֵר.      

עַד שֶׁיִתְרוֹקְנוּ הַעֲצָמִים מִצוּרַת הַלַּיְלָה שֶׁלָהֶם

וְאוֹר יִיגַּהּ עַל פְּנֵיהֶם, דַּק כְּרַחֲמָיו.

 

חיתוך דיבור

שפה בשבילי היא לא רק אמצעי תקשורת ביני ובין אחרים או ביני ובין עצמי, אלא סוג של חיתוך דיבור; טביעת אצבע ייחודית, כזו שמזהה אותי בעיני אחרים ובעיני עצמי, גם כשאינני חתומה עליה מפורשות. האופן האינטימי ביותר שבו הנפש מחלקת – ובו זמנית מזהה ומשמרת - את מה שאינו ניתן לחלוקה.

 

ט

הַשֶׁקֶט מָלֵא מִנְשוֹא. בְּתוֹכוֹ, לִבְלִי הֶרֶף, מְרַסֵּק אֶת עַצְמוֹ הַמָּוֶת

אֶל הַמִּלִּים.

 

(מתוך המחזור 'שירי איניג')

 

דנה אמיר. משוררת. פסיכולוגית קלינית. דוקטור בפילוסופיה של הפסיכואנליזה. מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. בין הפרסים שזכתה בהם: הפרס הארצי לשירה מטעם קרן רון אדלר (1993); פרס בהט לספר עיון מקורי (2006); פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2012). אמיר חברה בחברה הפסיכואנליטית בישראל ובהתאחדות הפסיכואנליטית הבינלאומית. מחקריה עוסקים בקשר בין פסיכופתולוגיה ושפה ובשסעים שונים בשפה. בנוסף לכך היא עוסקת גם בקריאה פסיכואנליטית של יצירות ספרות. ספריה: עכשיו במתיקות הזאת (ספרית פועלים, 1993); עד בוא האדמה (הקיבוץ המאוחד, 1998); חיי אחינעם (הקיבוץ המאוחד, 2004); שירי איניג (הקיבוץ המאוחד, 2007); על הליריות של הנפש (עיון. הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2008). הטקסטים המובאים כאן לקוחים מתוך ספרה האחרון "שירי איניג"

 

Model.Data.ShopItem : 0 6