והמשהו רוחק

לשונות

social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
23.2.11
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
והמשהו רוחק
אם יש דבר שמרים חלפי הופכת בו ללא הכרה הרי הוא הרחוק, שהוא הקרוב ביותר שאפשר לחוש. הנוכחות הפיזית של הדוברת כמו נמצאת מחוץ למאורע, אבל המבט נעוץ בפנים כמו עדשה מוגדלת. עינת יקיר על רגעים יפהפיים בשירה העברית

יש הרבה דריכות בשירתה של מרים חלפי. עין פקוחה, דרוכה כמו תנשמת, אחר המראות, ואחר כך כמו מתלכדת בהם.


עכשיו הירח

אחריך אלך  אברהם
לגלות את האיל
למלט נפשי
מן הדין 

[אחריך אלך  אברהם]

 

להתלכדות יש מחיר גבוה – דין, אבל לפני כן יש קיפאון וציפייה, והציפייה תמיד דרוכה וארוכת טווח. ארוכת טווח

 

פנימה וחוצה:

 

לחלומיי שהתבדו
קשרתי חוטים סמויים
ושלחתי אותם
אל קצות הרוח

[...]

ואני  אם החלומות
צופה בהם
מרחוק

[ אל קצות הרוח]

 

אם יש דבר שמרים חלפי הופכת בו ללא הכרה הרי הוא הרחוק, שהוא הקרוב ביותר שאפשר לחוש. הנוכחות הפיזית של הדוברת כמו נמצאת מחוץ למאורע, אבל המבט נעוץ בפנים כמו עדשה מוגדלת. לכאורה, יש משהו לא פרופורציונאלי בין התרחיק לתקריב. אפשר כמעט לומר כי התרחיק הוא נקודת המוצא הפותחת הרבה משיריה, והתקריב הוא נקודת הסיום שלהם:

 

 lshvnvt_mrym_khlpy

לו ידעה נפשי
להתמלא ברוגע
ואז
להביט  ולראות
אף בגרגר החול
בעלה הזיו הגווע

[ לו ידעה]

 

מה שלומי?
כמו בגד שיש לו
צד אחד

 

זה ציר אחד.
ולעתים מתהפכות נקודות המוצא:

 

מבעד
לשתי עיניים
עולם
עמוס סודות

מבעד לזריחות
אני לוכדת יופי
מבעד
לקולות
לאסוף אל תוכי
את הדממה הגדולה

[את הדממה]

 

הציר הזה, הקרוב-רחוק, מתהפך, אך התהפכותו אינה מתרחשת לכשעצמה.
בה בעת מפעילה חלפי, כמעט תמיד, ציר מקביל של פנים-חוץ. לא השדה אלא הנפש מסתיימת בעלה הגווע. משהו נאמר לנו כאן, על הקשר העמוק שבין המבט לבין המראה, המבט המופנה פנימה-חוצה – ולעתים חוצה-פנימה – והמרחק. שני הצירים הללו מופעלים בריבוי מתחים ואפשרויות, ובתוכם, ומתוכם, מתקיים אותו גרעין-אני הנשאל ללא הכרה.

 

תמיד אני רודפת אחרי משהו
והמשהו
ר?חֵק
תמיד אני מחכה למשהו
והמשהו
מאחר
תמיד אני פתוחה למשהו
והמשהו
מתנדף
ובכל זאת
הרבה משהו
באים אלי
ומחפשים להם
מקום

[משהו]

 

רחוק, מאחר, מתנדף, מבטאים אולי יותר מכל את נזילות התחומים, את ה"בין לבין". אפשר לראות ממש כמה צירי הפנים-חוץ, הרחוק-קרוב, גמישים כאן. מה שמפעים, בין השאר,  בשירתה של חלפי, הוא האפשרות להיות עדים לזה, כמו לשינוי מצב צבירה המתרחש בהילוך איטי, לנגד העיניים. השירים אמנם קצרים מאד ברובם, אך הם מספרים תהליך ארוך, שקט. וזהו שקט דרוך, לא חלש או כנוע, אלא של חיות מקסימאלית. שקט ער, של הווה מתמיד, הנלכד בעצמו. מנגד, אין מדובר בעמדה ניו-אייג'ית, של מתבונן נזיל, או למשל בעמדת היי-קו המבקשת במעשה השירה לבטל את האני. לאני בשירתה של חלפי יש ערך מרכזי. הוא המחולל, הבורא, וככזה, הוא לא חדל לשאול על עצמו על קיומו, מקומו, ועל האפשרות שלו בכלל לברוא.

 

מרים מרים מרים
מה את רואה שם?
מרים מרים מרים
הכל סתם
גם פה גם שם
מרים מרים מרים
אל תלכי לשם
כולם כאן
מרים מרים מרים
אל תלכי לשם
הכל סתם סתם

[סתם]

 

השיר הזה, שנכתב כשיר משחק, נוגע מתוך המשחקיות שלו בחיפוש העמוק, המטריד, אחר האני. הוא שב ומעלה, בחריפות אירונית קלילה (שאופיינית פחות לשירתה של חלפי) את אותו "כימהון" שהדוברת מצהירה עליו בפתח הספר. כימהון הוא גם שם הקובץ הראשון שחלפי פרסמה ברבים, ובמסתו המאירה עומד אריאל הירשפלד על שימושה של חלפי במושג הזה שבראה כמושג המכיל תנועה פעורה פנימה-חוצה, בשלבו תמיהה וכימהון.

כימהון הוא מושג-מילה המעיד לפני הכל על קיום בחזקה של אני. ואם שם, בתחילה – כימהון, פה – חזרה עודפת, מטיפה, מיואשת, של המילה/מושג מרים. מרים חלפי, בשירה, כמו גם בפיסול שלה, שואלת על המרכז, על אותו גרעין מחולל, המתיז-בונה מתוכו ארכיטקטורה של מילים/דימויים. איך אפשר בכלל להגיע אל צורה שלמה כשהגוף-נפש מצויים בתווך? איך אפשר ללכוד פיצול?

בניגוד למשל, לשירתה של יונה וולך, ההולכת ומתפצלת, ואפילו לשירתה של בתה, רחל חלפי, הכמהה כמותה להתלכדות, לכוח המלכד יש משקל מכריע ביצירתה של חלפי האם. הגרעין שנחשף לרסיסים לא רק כמה לשוב להיות גרעין – כמו אצל רחל חלפי, למשל, שאצלה נותר התסכול – אלא גם שב אל גרעיניותו. אפשר כמעט לומר כי הוא מתלכד בכוח חשיפת הרסיסים. יש איזה נצח/חיה מלכותית/עין גדולה/הד/אלוהים, שלשם מתלכד הכל, גם אם במצוקה, גם אם בדין.

 

ובכל צופה אלוהים
"אי שם, באמצע שנות השבעים, החלה אמי, מרים חלפי, להראות לי, תחילה בהיסוס, טיוטות של שיריה הראשונים", מספרת המשוררת רחל חלפי במבוא לאחד מקבציה של מרים, "קולות הדוממים".

שירתה של מרים חלפי (ברוך), המשוררת והפסלת, התקיימה כמו בשולי עצמה. כתיבה היתה מהולה במחבוא, בהסתתרות כמעט. את הספר הראשון שלה פרסמה תחת השם "מרים ברוך" ובכלל פרסמה מעט. כאשר מתבוננים בשירתה עכשיו, ניתן למצוא את הזיקה בין הפרסונה הזו, החוץ-ספרותית, שכמעט נמנעה מפרסום שיריה, לבין הפרסונה הפנים-ספרותית, העולה מן השירים. גם שם ההסתתרות אינה חדלה:

 

הרוח מרקיד את הים
הים רוקד לפני הרוח
ים ורוח מתגפפים
ונושקים זה לזה

ובכל  צופה אלוהים

[ים ורוח]

 

אבל הנפש העולה מתוך ההסתתרות כמהה לפרוץ החוצה, להיות אני:

 

אלִי  נפשי בי זועקת
אל אן
היכן
אמצא את הרוגע לנפש
המחפשת שלווה
יופי ועדנה מצאתי בפרח
המקשט ימיי

[היכן]

 

סופסוף ניתנה לנו הזכות לעיין במכלול שירתה בקובץ "קולות הדוממים" שראה אור בימים אלו בעריכת בתה (הוצאת הקיבוץ המאוחד). ואם לא די בספר העשיר הזה, צורף לו גם דיסק שבו מקריאה מרים חלפי משיריה. וכששומעים את הקול הזה שלה פוגשים אותנו, אי שם, עמוק-עמוק, גבוה-גבוה, בתווך. 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus