רהוט מילים

סבתא

נִסִּיתִי לְהַסְבִּיר

שֶׁהַלָּשׁוֹן חֲשׁוּבָה מֵהַיָּדַיִם.

נִסִּיתִי לוֹמַר

עוּגִיַּת מַדְלֶן.

אַךְ הוּא שֶׁלְּשׁוֹנוֹ

נִמְצֵאת רַק בְּרֹאשׁוֹ

וּזְמַנּוֹ אֵינוֹ אָבוּד

מִתְקַשֶּׁה לִטְעֹם

אֶת עוּגַת הַשְּׁמָרִים שֶׁלָּךְ,

אֶת זִכְרָהּ הַלָּכוּד.

הָיִיתִי יָכוֹל לוֹמַר:

שְׁחוּמָה כַּאֲחוֹתִי,מְתוּקָה וּפְרִיכָה

בַּשִּׁלּוּב הַנָּכוֹן שֶׁלשׁוֹקוֹלָד וּבָצֵק.

אֲבָל אָז תִּטְעֲמוּ אֶת עוּגַת הַשְּׁמָרִים

שֶׁלָּכֶם, וְלֹא אֶת ז וֹ שֶׁלָּהּ אֶשְׁתּוֹקֵק.

רהוט לשון ולא אי תמרים

רהוט לשון ולא אי תמרים

אני זוכר שפתחתי לראשונה את מילון גור, שהיה מונח כל השנים על המדף בבית סבי וסבתי כאבן שאין לה הופכין. אם נזקקתי לפירוש של מילה, תמיד הייתי הולך אל שלושת כרכיו הירקרקים של אבן שושן (רק בשלב מאוחר מאוד בנערותי הבנתי שמילון אבן שושן מסודר לפי שורשים ולא לפי סדר הא"ב ושחלק גדול מן המילים שבו אולי השתמשו בהן פעם או פעמיים בספרות העברית; פעם אצל עגנון ופעם אצל ס. יזהר).
יחס מכבד לשפה. איתמר יואב (צילום: מוטי קיקיון)

מעבר להגדרות היפהפיות הנוגעות בשירה (כך למשל, הגדיר "טוש" במקלחת כברז אשר פותחים אותו וניתזים רביבי מים. זה ציטוט לא מדויק (היתה לי כלבה שאחד מתחביביה היה לאכול ספרים שהיו מונחים נמוך מדי על המדף). יכולתי לשחק עם שמי כשורש, ובעקבות הדפדוף במילון, נולדה בי השורה "יואב יאב אביונות", דבר שהיה רחוק ממי שהייתי אז אבל שעשע אותי מאוד.

שם המשפחה המקורי שלנו הוא אלבלח או אלבלך, תלוי באיזו תעודה מסתכלים. כל השנים הייתי משוכנע שמדובר על אי תמרים עלום כלשהו וזו הסיבה שסבי בחר בשם איתמר. אבל מתברר ממילון שמצאתי באחרונה באינטרנט שפירוש השם הוא "רהוט הלשון". אני חושב שקיבלתי יחס מאוד מכבד לשפה ולטקסט באשר הוא גם מאמי וגם מאבי, שהיה "נתקע" על ביטויים מסוימים או על שברי שירים. ככל שאני גדל ומתבגר, אני מבין שהם שביל פירורי הלחם למהותו שלו עצמו, שתמיד ניסיתי לפענח כחידה ולא הצלחתי.

ספינקס

אָבִי כְּפֶסֶל הַסְּפִינְקְס.

חִידַת יָמָיו וְצַלְּקוֹתָיו  —

דְּמָמָה.

אֶת אַהֲבָתוֹ טָמַן

בִּשְׁתִיקָתוֹ, בְּחִבּוּקָיו,

וּבַכְּרִיכִים שֶׁהֵכִין לִי

עַדהָאוּנִיבֶרְסִיטָה,

עַד שֶׁהִשְׁלַכְתִּי מִבּוּשָׁה.

כְּשֶׁאֲנִי מִתְקַשֵּׁר הַבַּיְתָה,

הוּא הֵד שְׁאֵלוֹתָיו

הַחוֹזְרוֹת כִּתְפִלָּה.

הַאִם אֶגַּע בְּשׁוּלֵי אַדַּרְתּוֹ?

לְעוֹלָם לֹא אֵדַע.

תבן ולא מוץ

אני מרגיש הרבה פעמים שאני חי בשכל ולא ברגש. הלשון היא סוג של מחסום מפני הרגשות הקמאיים ביותר. הפחד מתחיל כשהלשון נגמרת. לשמחתי, ירשתי מסבי יכולת לאיזושהי אבסולוטיות של שפה, וגם כשאני נתקל בטקסט בשפה שאינני מכיר, פיענוח האותיות וחלק מהמילים בה כמו מספר לי לא רק את משמעות המילים, אלא גם את הרקע התרבותי שלהן. זה יכול להתבטא בדברים הכי קטנים, כמו בשלט "אסור לעשן", שאף שהדברים הנאמרים בו הם זהים, השורש והמילה ותפיסת המעשה ומילת האיסור שבהם משתמשים בכל שפה גורמים לי לעונג שקשה לי אפילו לתאר אותו, כאילו מישהו בא ולחש על אוזנך סוד.

היצירה בכלל והלשון בפרט מוחשיות לי כפי שבני אדם מוחשיים לי. גם כשאני עורך, אני מונע מתוך אמונה גדולה שהיצירה הנכונה צריכה להיחצב מתוך הסלע. יש שיר של זוהר איתן, "מה רוצה הרוצח הסדרתי", שבו נאמר שהרוצח הסדרתי רוצה שהעולם יהיה חלק כמו ביצה. אני רוצה לבור את המוץ מן התבן – כמה שיותר תבן וכמה שפחות מוץ.

האָטערגעזאָגט*

אָמְרוּ לִי "זֶה בֵּיתְךָ"

אָז פֹּה אֲנִי יָשֵׁן.

אָמְרוּ "זֹאת אִשְׁתְּךָ"

אִתָּהּ אֲנִי שׁוֹכֵב.

אָמְרוּ "תֹּאהַבאוֹתָהּ"

אוֹתָהּאֲנִיאוֹהֵב.

אָמְרוּ "זֹאת עֲבוֹדָתְךָ"

אָז אֲנִי שׁוֹחֵט.

אָמְרוּ "זֶה לֹא מַסְפִּיק"

אָז אֲנִי בּוֹעֵט.

עַד שֶׁיֹּאמְרוּ "תָּמוּת"

וְאֶתְמוֹטֵט.

* אז הוא אמר ביידיש

חסד ולא נזק

הכתיבה שלי מלאה בהרמזים, וגם הדיבור. לעתים, כשאני צריך לבשר בשורות רעות, אני אומר "לא איש בשורות אני היום", ומכוון כמובן לסיפור של יואב ואבשלום. מצד אחד, צר לי מאוד על מה שנעלם. אני מנסה לכתוב בשתי רמות, כדי שהשיר או הטקסט יעבדו גם למי שאין לו הידע שלי ויסבו הנאה גדולה יותר למי שמוכן להתייחס לשיריי כמו מנעול המחכה למפתח או כמו כתב חידה.   

• " אולי משום שמלכתחילה למדתי במזיגה שווה היסטוריה וספרות, אני יודע למשל שנגד הרוח אי אפשר ושלפעמים צריך, כדי להגיע לחוף מבטחים, לנוע עם הזרם. בכעס אין טעם. בעיניי, נדרשת יותר הבנה, וקבלה. אני טיפוס הרבה יותר רציונליסטי, ואני חושב שזה גם נובע מהכתיבה שלי; הרגש פחות משחק אצלי תפקיד "

אני כן מנסה להתעקש ולשלב בדיבורי ניבים נשכחים, גם במחיר שאהיה לא מובן, ואינני חושב שזה רע להיות במקום שאתה לא מבין הכול עד הסוף. לדעתי, זה מאתגר, אבל מצד שני, גם אני תופס את עצמי בשגיאות, כי בתוך עמי אני יושב. הדבר האיום ונורא הוא למשל שבניין הֵפעיל מחק לי בדיבור את בניין הִפעיל. אני מוצא את עצמי מדי פעם, בעיקר בשעה שאני מנקד, אומר מילה מסוימת כך ולא אחרת ומנסה לשנן את הצורה הנכונה, ותמיד שוכח. מצד שני, אני יודע שבתור דובר השפה, אני גם מעצב אותה, וקצת כמו בסיפור על המלך החכם של חליל ג'ובראן, אני נאלץ להשתגע עם ההמון כדי שלא איחשד בהתנשאות. לעתים, כשאני צריך ללמד תלמידים חלשים ספרות, אני משתמש במשלב נמוך מאוד, אפילו עממי, כדי לקשור ולתווך את השפה הגבוהה, ואני מקווה שבכך אני עושה חסד ולא נזק.

אבן באגם

בְּנִי וְתַלְמִידִי

כְּמוֹ אֶבֶן בָּאֲגַם.

אֲנִי זָרַעְתִּי אֶת הַזֶּרַע,

הַזְּמַן יָשִׂים לוֹ

גְּבוּל.

תייר ולא אזרח קבע

אי הבנת המילים שמשתמשים בהן, בורות, חוסר סקרנות, התבוננות בשפה כגולם או כפסל ולא כידידה או כחברה – אלה מקוממים אותי. פעם ניסיתי לעשות סדרה של קריקטורות שבה ניסיתי לבטא כמה מגוחך זה להשתמש במילים בצורה שגויה מתוך עצלנות ומתוך איזשהו ביטחון צברי מרושל, אבל מצד שני, אני מנסה לא לקחת ללב, אלא להסתכל מהצד כמו צופה משועשע. אולי משום שמלכתחילה למדתי במזיגה שווה היסטוריה וספרות, אני יודע למשל שנגד הרוח אי אפשר ושלפעמים צריך, כדי להגיע לחוף מבטחים, לנוע עם הזרם. בכעס אין טעם. בעיניי, נדרשת יותר הבנה וקבלה. אני טיפוס רציונליסטי הרבה יותר, ואני חושב שזה גם נובע מהכתיבה שלי; הרגש פחות משחק אצלי תפקיד. לפעמים הייתי רוצה שזה יהיה אחרת, אבל אני עדיין מרגיש את עצמי כתייר או כטייל שלא הגיע לקצה גבול לשונו או סגנונו, אני חושב שהמוות מתחיל כשמפסיקים לחפש.

ארְַעי

בַּיִת

לֹא נִבְנֶה

מִלְּבֵנִים וְעֵץ.

לַבַּיִת אֵין מָקוֹם

אֶחָד קָבוּעַ וּמֻגְדָּר

לֹא תִּשְׁלֹט בּוֹ עַל הַחֹם.

קִירוֹתָיו עֲשׂוּיִים בָּשָׂר

הוּא יָכוֹל לָנוּעַ בְּלִי הֶרֶף

לִתְפֹּס צַד שֶׁל מִטָּה.

לִפְעָמִים הוּא בְּגֹדֶל

אֶגְרוֹף,לִפְעָמִים הוּא

אֲפִלּוּ אַתָּה.

 
יואב איתמר, משורר, עורך, מתרגם, מורה לכתיבה. מוציא לאור ועורך את כתב העת הספרותי "מקף" עם חני שטרנברג. ספר שיריו "חוד הלב" ראה אור בהוצאת קשב לשירה ב-2012.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי