מקום בין השמות

לשונות

social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
28.10.13
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
מקום בין השמות
"כתיבה, וכתיבת שירה בפרט, היא תמיד מהלך טרגי. יש פה ניסיון לחשוף באמצעות השפה את מה שהיא מסתירה". דנה לובינסקי, משוררת ופסיכולוגית, חוקרת ביצירתה את אזור הספר של השפה


אותות

כַּמָּה פְּעָמִים אָמַרְתִּי לָךְ

      יֵשׁ לִי רְגִישׁוּת לִנְדִידַת הָאֲדָמָה וַאֲנִי מְחַפֶּשֶׂת נְקֻדָּה מִזְעָרִית מִמֶּנָּה מוֹצָאִי

    וְאַתְּ 

הִסֽתַּכַּלְתְּ בִּי בְּעֵינַיִם חוֹלוֹת  כְּאִלּוּ

    אֵין לָךְ צֵל    

הַמַּבָּט שֶׁלָּךְ מָלֵא  בְּזִקִּיּוֹת     אָמַרְתִּי

  כַּמָּה פְּעָמִים אָמַרְתִּי  אֲבָל אַתְּ

הָרוּחַ לֹא הֵרִיחָה לָךְ   אָתְּ  

     מַשֶּׁהוּ הִסְרִיחַ לָךְ     בָּאֹזֶן

  חִפַּשְׂתְּ סִימָנִים לִצְמִיתוּת    כַּמָּה פְּעָמִים

     אָמַרְתִּי   מַסְפִּיק

 שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ 

 אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ 

 אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ 

    אֲבָל אַתְּ גַּם אִם הָיוּ גּוֹנְבִים בִּשְׁבִילֵךְ אֶת הָאֵשׁ

                                                         הָיִית זוֹעֶקֶת

                      "מָוֶת"  

 

    כָּל מִלָּה    נִרְאֵית לָךְ כְּמוֹ

  אִיתוּת שֶׁל אַזְהָרָה       נִרְאֵית לָךְ תַּעֲלוּמָה

        גּוֹלֶשֶׁת אֶל תַּעֲלוּמָה    אֲנִי רוֹצָה

 לִקְרֹעַ דַּף אַחֲרֵי דַּף   לִגְזֹר לָךְ    אֶת הַקֶּשֶׁר

בֵּין הַחֲלוֹם לְבֵין הַפֵּשֶׁר  אֲנִי רוֹצָה

       כְּמוֹ סְפִינָה טְרוּפָה 

לִזְרֹק אוֹתָךְ   

   לַיַּבָּשָׁה  אַתְּ תִּצְעֲקִי 

              אָמֶרִיקָה  אָמֶרִיקָה

   כְּמוֹ מַחֲלָה אַתְּ  תִּצְעֲקִי

וְאַף כּוֹכָב לֹא יַעֲנֶה 

 הָאָרֶץ  אֵינָהּ זְקוּקָה לִמְגַלִּים 

כַּמָּה פְּעָמִים אָמַרְתִּי לָךְ

 

הַפֶּה קוֹדֵם לַפֵּא'

הַפֶּה הוּא הַפֹּה

וְהוּא הַיָּפֶה וְהַטּוֹב בָּעוֹלָמוֹת

                                 אֲבָל אַתְּ

    רָצִית מִמֶּנִּי אוֹתוֹת

בִּיקַשְׁתִּי לָבוֹא אֵלַיִךְ 

בְּלִי בְּרִית בְּלִי מִלָּה    בְּעֶדְנָה

לְלַטֵּף אֶת הָעֶרְוָה   כְּשֵׁם שֶׁמְּלַטְּפִים

   רֹאשׁ שֶׁל יֶלֶד שֶׁהִפְסִיד בַּמִּשְׂחָק      

   בִּדְמָמָה

לַחְנֹק אֶת חַיּוֹת הָאֵימָה  

   מִבְּלִי לְהַטְמִין גַּרְעִין של רְאָיָה

  אֲבָל אַתְּ   חֲתוּלָה חַשְׁדָנִית  שָׂרַטְתְּ  אֶת הַלַּיְלָה

 בַּחַשְׁמַל הַנּוֹרָא    לֹא נִרְדַּמְתְּ  וּבַבֹּקֶר 

הָיִית מַמְטִירָה עַל הַשֶּׁמֶשׁ  דִּבְרֵי מְאֵרָה  

כַּמָּה קִלַּלְתְּ אוֹתָהּ  זוֹנָה זוֹנָה

כְּאִלּוּ בָּהּ אֵין חָדָשׁ      הִיא הָאֲשֵׁמָה     הִיא הַמַּבִּיטָה      גּוֹרְגּוֹנֶה צְהֻבָּה

            זֹאת אַתְּ

אַתְּ שֶׁמְּכוּרָה

לַמַּשְׁמָעוּת הַמְּדֻמָּה

            תַּתְחִילִי כְּבָר לְהָזִיז אֶת הַכּוּס  הֶחָסוּם שֶׁלָּךְ  

אַף אֶחָד לֹא יַזְרִיעַ לָךְ אוֹתוֹ בְּכַוָּנָה

 אִם אַתְּ לֹא  תְּבַקְּשִׁי

    מַה אַתְּ מְנַסָּה

מַצְמִידָה לִי שְׁאֵלוֹת אֶל הָרַקָּה כְּמוֹ עֲקוּדָה

    מַה אַתְּ מְנַסָּה

בְּסַךְ הַכֹּל 

אַתְּ חֲתִיכַת כַּלְבָּה

מִתְקוֹמֶמֶת  בְּלִי מַצָּע אֲפִלּוּ

אֵין לָךְ נְבִיחָה  

      בְּסַךְ הַכֹּל צִפּוֹר שֶׁמְּנַסָּה לָנוּס

מִמְּעוֹפָהּ.

 
prvpyl1_0
דנה לובינסקי. הערגה להצצה בחומר (צילום: איילה בן לולו) 

 

נשים תמיד מהגרות אל השפה

 

בעיניי השפה היא מקום. למעשה, זהו ה-מקום במובנו האלוהי. מקום שהוא כל מקום, בכל מקום ואין חיצון לו. מקום, שכשם שאנו שוכנים בקרבו, כך הוא שוכן בקרבנו, ואף שהעין החומדת דימוי אינה יכולה לעשות לו פסל או כל תמונה, ואף שהמוח, שאינו נלאה מגדרותיו, אינו יכול להשיגו בשם, הנפש חשה בנוכחותו תמיד. באופן מודע יותר או פחות, כל אחד חש מתי הוא נח בשפה, מעורסל בחיקה, צף על שוליה או אחוז בה. כל אחת חשה מתי היא טובעת בתהומותיה, מתחככת בה בכאב או בעונג, נתונה בכבליה או מודרת ממנה בצער שאין שני לו.

 

כניסתי אל ברית המילים של השפה העברית, שפת אמי, התרחשה תוך חוויית הגירה ממושכת של הוריי לשפה האנגלית. גדלתי בכרך, מוקפת ריבוא לשונות ומבטאים. נראה שעובדה זו, ובפרט, החיץ המתמיד שחוויתי בין אנגלית כלשון החוץ, לשון החוק וההוראה, לעומת עברית כלשון הבית, לשון הפנים, שמאפשרת את המגע החושי והרגשי עם הדברים, נטעה בי מודעות יתרה להתמקמויות האפשריות השונות של כל אדם לנוכח השפה. אני זוכרת את אמי פונה אל זבניות הרחוב בדברים בהיסוס; פיה נפתח בצער אטי. אני זוכרת את הבושה שפשתה בי כילדה, כשבמהרה ניכרה במחוות גופן או בהבעת פניהן איזה רטט קל של הסתייגות, שסימן כי מבטאה הזר הכבד מדיר אותה מיד ובאופן אוטומטי מהשתייכות אל המובן מאליו.

 

ככותבת, אני מוּנעת מאוד מן העיסוק בשדה הכוחות הזה שמפעילה עלינו השפה. אל מול השכחה וההשכחה המתמדת שהשפה נבראה, כמו האלוהות, בצלמו של הגבר, אני מנסה להזכיר לעצמי תדיר שנשים הן תמיד מהגרות אל השפה, שכתיבה נשית נמצאת עדיין בשלביה ההתפתחותיים הינקותיים. זיהוי ההשלכות של עובדה זו קל יותר במישורי הפשט, של מיפוי ההיסטוריה הטקסטואלית, של עמידה על התנאים החומריים והכלכליים הנחוצים לכתיבה או של ניתוח משלבי הלשון והתחביר של השפה, שהם סקסיסטיים במובהק. אבל במישורים הפסיכולוגיים והאפסטימולוגיים, יש לכך השלכות עמוקות ביותר, שלדעתי עוד לא התחלנו אפילו לגרד את פני השטח שלהם. ברמה החווייתית והאינטואיטיבית, אני מגלה שככל שאני נחשפת ליותר טקסטים שנכתבו בידי נשים, כך קל לי יותר למצוא את קולי ככותבת, ומשתחררים אצלי פוטנציאלים רבים יותר של מישורי הכרה וחוויה. 

 

עַל הַשָּׁנִים בְּנוֹת קַיִן

וְאַתֶּן נָעוֹת וְנָדוֹת

עַל קִלְלַת בְּנוֹת קַיִן

עַל הָאוֹתוֹת אַתֶּן בּוֹכוֹת.

 

נְגוּעָה בַּסִּימָן

אֲנִי רוֹצֶה כָּעֵת לָבוֹא בַּסֵּפֶר

לרווח לָכֵן בְּאֶצְבְּעוֹת בְּשָׂרִי 

מָקוֹם

בֵּין הַשֵּׁמוֹת.

 השפה היא אתר של שחרור ושל דיכוי

 

מעבר לממד הפוליטי המתקיים דרך המפגש בין המקום שהוא שפה ובין נגזרותיו המגדריות, המעמדיות, הלאומיות והאתניות, ישנו הממד הדיאלקטי המובנה בתוכה. כמקום שהינו כל מקום, השפה היא תמיד אתר של שחרור ושל דיכוי, או כמו שכתב ביאליק במסתו הגאונית, מקום שתמיד אוצר בתוכו מתח מתמיד בין גילוי לכיסוי פוטנציאלי. במובן הזה, כתיבה, וכתיבת שירה בפרט, היא תמיד מהלך טרגי. יש פה ניסיון להיחלץ מן השפה, דרך השפה, לחשוף באמצעות השפה את מה שהשפה מסתירה, את מה שהיא מגבילה מלומר. לתת סימני דרך, על היעדר הדרך ולחרוג במעט מן המיפוי של השפה, שנושא בחובו תמיד את הפער הדק בין חדוות הגילוי של טריטוריה חדשה לתאוות כיבוש קולוניאלית.

 

משום כך, אזורי הספר של השפה הם אזורים שמרתקים אותי במיוחד, בהיותם לא רק אזורי הדרה ונידוי, אלא גם אזורים שמעניקים מבט פריבילגי על השפה. באופן ספציפי, יש בי ערגה להציץ הצצה חטופה במחוזות הגוף והחומר, שהשפה על פי רוב מכסה אותם. הסיפור על קין והאות שנטבע בו, למשל, הוא סיפור מהפנט בעיניי. יש פה איש שמשום שרצח את אחיו, נגזר עליו להיענש ביציאה מן הסדר הסמלי, מברית בני האדם, או במילים אחרות, להיות נע ונד. כדי למתן את עונשו, חוקק אלוהים אות בבשרו, כמגן ישיר מפני פוגעים שיפגוש בדרך. בעיניי, האות הזה אוצר בתוכו כפילות של ענישה וגירוש, אך גם של התגלות אל מצב ספי של השפה, מצב שבו היא קורסת כמעט אל ייצוג בתוך הגוף עצמו.

 

 

מִתֹּקֶף מַה

 

וְאַתְּ?

מִתֹּקֶף מַה אַתְּ מְדַבֶּרֶת?

שַׁאֲגַת עִבְרִית מבֵּין שִׁנַּיִךְ

בְּלֹא יודעות דבר אודות

תּוֹלְדוֹת הָרַעֲמָה

 

מִתֹּקֶף מָהַ אַתְּ?

פִּיךְ שׁוֹקֵק בִּמְאוֹדוֹ

בַּשֵּׁם אֵיזוֹ אֱמוּנָה?

שָׁמַיִךְ קֵרְחִים מִכְּסוּת הַכְּתָב

נְבִיאַיִךְ נָכְרִיִּים לָךְ

כְּשֵׁם הָאֲדָמָה.

 

המקום האמיתי או המדומיין של טרם שפה

 

בכתיבת שירה יש מבחינתי ניסיון להיחלץ מתוך השפה ולקרבה אל אזורי הספר האלו, שהם המקום האמיתי או המדומיין של טרם שפה. המהלך הזה מתאפשר בין היתר על ידי הדגשת המוזיקליות שלה, יציקת מרווחים בין מילים וצירופים, פירוקה והרכבתה מחדש, באופן שמקרב אותה אל חומריותה. דחיסותה של העברית ומיעוט השורשים בה עושים את המהלך הזה מעניין במיוחד. מצד אחד, יש פה הכובד העצום של מסורת, שעלול לחסום את האפשרות להתקרב אל השפה בחומריותה, לבלום בה נתיבים, ומאידך, יש פה נגישות, לעתים מפתיעה וכמעט בלתי אמצעית, אל המקור הראשוני והקמאי של השפה. בנעוריי העניקה לי סבתי ספר ששמו "ניבים יוצאים מהכלים", ובו יש ניסיון להתחקות אחר מקורן החקלאי של מילים עבריות שונות. הקסים אותי שם למשל מקורה של המילה דכדוך, שמוצאה בכלי מדוכה, שבו כותשים תבואה, כמטאפורה לכך שנפשו של אדם מדוכדך או מדוכא נטחנת עד דק. הרגע הזה שבו המילה הופכת מדבר מופשט לתמונה חומרית וממשית הוא רגע קסום שכל משוררת תרה אחריו תמיד.

 

מבחינתי, הרגעים המשמעותיים ביותר שבהם השפה נעצרת בנקודת המפגש שלה עם הגוף והחומר מתרחשים בזמן חלום. לפני זמן מה חלמתי שחברי הטוב, המשורר יעקב ביטון, משתתף בערב שירה שמתקיים ברחוב אלנבי. ביטון היה גרוב בגרביים בכל צבעי הקשת ונסע על סקטים במורד הרחוב. בהמשך התנגש בשפה באמצעות מטוס. ההתנגשות הזאת אפשרה לו בחלום להציג בפני הקהל את "שירת הדברים", שירה שנכתבת מעצמים שהיו בחדר, כמעין שפת קדמון. בלילה אחר, ערב לפני השתתפותי בערב שירה בבית הסופר, שבו נתבקשתי לענות על השאלה מהי שירה, חלמתי שביטון ואני עומדים על שפת השמים וחוטפים בידיים חשופות ציפורים מן השמים. כשהתעוררתי, הבנתי שזאת תהיה התשובה שאתן ביום למחרת למהי שירה.

 

דנה לובינסקי, משוררת ופסיכולוגית קלינית. ספרה "בלי ברית, בלי מילה" עתיד לראות אור בהוצאת עם עובד

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus