מחוץ לרחם

לשונות

social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
4.8.13
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
מחוץ לרחם
יוסי סוכרי מתהלך בתחושה של אורח, דייר משנה, בלי קשר להישגים שהשיג בחייו. והוא השיג לא מעט. בשל תחושה זו, הפך לפילוסוף של הלשון ולסופר שבמעשה הספרותי מנסה לכונן בית

yvsy_svkry_tsylvm-mvty_qyqyvn
סוכרי. יחסית מפויס (צילום: מוטי קיקיון)
הולדתו של המקלט

המחוגים בשעון הקיר שבביתי לא נעו קדימה ולא נסוגו לאחור. הם גם לא נותרו על מקומם. הם טבעו בהדרגה בלוח השחור עד שנבלעו בו לחלוטין. מעולם לא דייקו יותר. הזמן היה אפל יותר מהאופל עצמו. חשוך יותר מעלטת צלמוות. ירדתי למקלט. רק בתוכו הצלחתי להסתתר משיניה החדות. התיישבתי בכורסת העור האדומה וניסיתי לשאוף כל מילימטר מעוקב מהאוויר. ככל שריאותיי התמלאו, כך נמלאתי גאווה גדולה יותר. באותן השניות לא לקחתי ממנה אפילו את האוויר שלה. המקלט היה מחוץ לתחום השיפוט שלה. מעמדו היה כשל שגרירות זרה. לא בקלות עיצבתי אותו כך. לא בקלות גוננתי עליו מפני הרוח שלה. על תקרתו תליתי דגלים של תנועות בינלאומיות בלתי תלויות. על הקומפקט דיסק שהכנסתי לתוכו אסרתי להשמיע שירי מלחמה. בספרים שקראתי בתוכו לא היו משפטים בעלי גוון לאומני.

(יוסי סוכרי. פתיחה של הרומן "מקלטור", הוצאת ידיעות אחרונות, 2005)

  

מלח הארץ

כשהייתי בן 12 בערך, שמתי לב שהעברית של סבתא שלי, שהיתה דוברת ערבית ואיטלקית, מדהימה. הבנתי שהיא לא רוצה שיסווגו אותה תחת הקטגוריה של עולה חדשה שאינה שולטת טוב בעברית. אני חושב שהיא ניסתה לרכוש את השפה בצורה מושלמת, להגיע לשליטה טוטלית בה. היא לא רצתה שיסווגו אותה כנחותה מהאשכנזים שנמצאים כאן, כי מבחינתה, ניסו לעשות את זה כל הזמן. בספר "אמיליה ומלח הארץ" אני מנסה לספר את הסיפור הזה.

 

מגיל צעיר מאוד קיבלתי מסבתי מסר שאנחנו צריכים להיות יותר טובים מהאשכנזים. הדרך שלנו להתנגד לדיכוי היא להיות יותר טובים מאלה שמדכאים אותנו, והיא באמת היתה יותר טובה מהם, חתרה למצוינות, ואחד ההיבטים של זה היה קשור בתשוקה הבלתי מרוסנת לשלוט בשפה. אני מרגיש שבמובנים מסוימים, אני ממשיך את המהלך שלה. כילד, תמיד הרגשתי ילד מזרחי שגדל עם אשכנזים, ילד שלא מספיק שיהיה טוב כמוהם, אלא חשוב שיהיה יותר טוב מהם – וזה דבר שרכשתי ממנה. זו עמדה אחרת לגמרי בעולם, וזה משליך גם על המעשה הספרותי שלי.

 

קרדום לחפור בו

במעשה הספרותי שלי יש מאמץ לכונן לעצמי בית, מקום, והלשון היא הבית. זו חתירה לכינון מקום שהמרחב הישראלי לא אפשר לי, והלשון היא קרדום לחפור בו יסודות לזה. את המאמץ הזה של הלא-שייך אני מרגיש עדיין, עד היום, אף על פי שנהייתי מפויס יותר. אנשים בני 25-28, דוקטורנטים לספרות ולסוציולוגיה, מיליטנטיים ממני בהרבה. הם רואים בי פייסן, כי לי יש כבר אספקטים של השלמה, אף על פי שברור לי שנולדתי מחוץ לרחם. יש כאן אנשים שהלכו בתחושה שהארץ שייכת להם, והם מתהלכים כאן עדיין. אני מתהלך בתחושה של אורח, דייר משנה, בלי קשר להישגים שהשגתי בחיי, והשגתי לא מעט. זו תחושה שאינה חולפת, פצע שאינו מגליד לעולם ואינו נרפא כליל. אין מזור אולטימטיבי – כל האנשים שהם בני גילי ועם היסטוריה דומה לשלי חוו את החוויה הזאת. " תמיד הרגשתי ילד מזרחי שגדל עם אשכנזים, ילד שלא מספיק שיהיה טוב כמוהם, אלא חשוב שיהיה יותר טוב מהם – וזה דבר שרכשתי מסבתי. זו עמדה אחרת לגמרי בעולם, וזה משליך גם על המעשה הספרותי שלי "

 

האוניברסיטה – לוח ערכים מחוק.

ואני בטחתי בה. כמו כל מכרי גם אני שיחקתי ברולטה הזאת. גם אני טוויתי את עתידי כמובן מאליו בתקווה שהוא יתרחש במדינה. מידי יום ביומו השקעתי שעות ארוכות בלימודים בהנחה שבבוא היום אשתלב כחוקר באחת מהאוניברסיטאות המרכזיות בישראל. ביקשתי לרחוץ בטוהרה של המתמטיקה. רציתי להיאחז בנוסחאות המלוטשות שלה. התאוותי לשוטט  במסדרונותיה המשורטטים של הפילוסופיה. כמהתי להיות דייר מוגן בבניינים הלוגים שלה. תליתי הרבה תקוות באוניברסיטה. חשבתי שתהיה התשתית להחלמתה של המדינה, שתוכל לגרור אותה אחריה. ואכן היא גררה אותה – למעמקים. כבר במהלך השנה הראשונה ללימודים הבחנתי כיצד במקום להיות לוח הערכים הענק של המדינה, שלא ניתן להחמיצו משום נקודת מבט, היא בעצם לועגת לה. האוניברסיטה לעגה למדינה על כך שהשחיתות שלה הייתה כה מסורבלת. באוניברסיטה השחיתות היא אלגנטית. תנועותיה מעודנות. היא מרחפת לה שם כמו פרימה בלרינה.

(מתוך "מקלטור")

 

אופציית יציאה

וזה השפיע כמובן על הלשון. עניין הלשון העברית צמח עם הכניעה שלי לשלוט באופן טוטלי באנגלית, כפי שסבתי שאפה לשלוט בעברית. למדתי פילוסופיה, קראתי אנגלית וגרמנית, עסקתי בפילוסופיה של הלשון והתמחיתי בלודוויג ויטגנשטיין. במשך כל השנים הללו פעלתי בכיוון דו מסלולי. רציתי להיות אזרח אינטגרטיבי של הוויה ישראלית חברתית, עם אופציית יציאה. לכן העמקתי את העברית שלי וכן את השפות הזרות, השפות של הפילוסופים. כך שהכול קשור ברצון הזה של לכונן מרחב לא קונקרטי שיהיה לי סוג מסוים של בית ומקום. משום שגם עם המקום ההיסטוריה שלי מסוכסכת. אני בן לניצולי שואה – שואת יהודי צפון אפריקה, והשנה אני עתיד להוציא ספר שייקרא בנגזי- ברגן-בלזן – הרומן הראשון בעולם שעוסק בשואת יהודי לוב.

 

הלם קרב

אנחנו חיים בתוך מרחב מאצ'ואיסטי, גברי, מיליטנטי, פטריארכלי. זה קשור ליסודות פשיסטיים שנטמעו כאן עמוק. כשאלימות נכנסת לתוך השפה, היא מקבלת לגיטימציה או טיהור או הפקעה מהמשמעות הנוראה שלה, כך שהיחס העיקרי שלי לשפה הוא דריכות של הלום קרב. אין לי נוסטלגיה או התרפקות. יש אנשים שמתרפקים על השפה, וזה נראה לי זר; אני לא יכול לקרוא את זה. מנגד, יש דברים שמקוממים אותי. למשל, כל מיני ביטויים שמבזים את האישה במרחב הלגיטימי לכאורה של השפה. למשל המילה "כוסית". אספקטים כאלה, שמבזים את הנשים, נכנסו לשפה והתנחלו בה. גם קללות כמו שרמוטה, זונה, או רוסייה כקללה – זה מכעיס אותי מאוד. והספרות שלי, שהיא אולטרה פמיניסטית, נלחמת גם בזה. " יש כאן אנשים שהלכו בתחושה שהארץ שייכת להם, והם מתהלכים כאן עדיין. אני מתהלך בתחושה של אורח, דייר משנה, בלי קשר להישגים שהשגתי בחיי, והשגתי לא מעט. זו תחושה שאינה חולפת "

 

לא צחקתי. אוסטרליה הייתה גם עבורי, באותו הרגע למושבת עונשין. לא יכולתי לשאת את העובדה שזר מדבר כך על מנהיגיה של ישראל. לא יכולתי לשאת את העובדה שהאוסטרלי הזה משווה ביניהם לבין אבות אבותיו. חשתי כאילו מישהו שולל באבחה אחת מהורי החורגים את רישיון ההורות  שלהם. יתר על כן, ככול שצחוקו של כריס עורר את צחוקם של הלקוחות האחרים, כך הלך הקשר ביני לבין ההורים הללו ושינה צביון ומהורים חורגים הם הפכו אט אט להורי הביולוגים. לא התעורר בי שום געגוע למקלט.

(מתוך "מקלטור")

 

* יוסי סוכרי, סופר, מרצה למחשבה של המאה ה-20, פובליציסט. ספריו: "התרסקות" (1990), "אמיליה ומלח הארץ" (בבל, 2002); "מקלטור" (ידיעות אחרונות 2005), "לא תקין רומנטית" (חרגול, 2009). חלקם תורגמו לשפות שונות. השנה יראה אור ספרו החדש "בנגזי- ברגן בלזן" בספריה לעם של הוצאת עם עובד.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus