מדרש שם

לשונות

social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
21.8.14
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
מדרש שם
המשורר נמרוד מתן סבור שהמאורע הלשוני הראשון בחייו של אדם הוא מתן שמו הפרטי. לעינת יקיר הוא מסביר איך שמו עיצב את יחסו ללשון

* *

מִדֵּי בֹּקֶר הֵקַצְתִּי

בְּמִטַּת יַלְדוּתִי

מִן הַהַאֲפָלָה אֶליָמִים אֲרֻכִּים וְיָפִים בִּירוּשָׁלַיִם

בְּמִסְעֶדֶת רִמּוֹן בְּתַלְפִּיּוֹת וּבַמֶּנְזָה בְּגִבְעַת רָם עִם הַפְּסֵיפָס מַטִּיל הָאֵימָה בַּפָּסָאז'

אֶל הַדִּבּוּר שֶׁאֵין לוֹ סוֹף (מַעְגָּלִים מַעְגָּלִים

מְשֻׁבָּצִים אֲבָנִים יְקָרוֹת)

מַכָּרִים הָיוּ מַפְתִּיעִים אוֹתִי וְאֶת אִמִּי בַּדְּרָכִים

וּמַחְמִיאִים לָהּ

עַל דִּבּוּרִי הָרָהוּט

כְּתֻכִּי

עַד שֶׁיּוֹםטוֹב אֶחָד שָׁב אָבִי סוֹף סוֹף אֶרֶךְ שֵׂעָר

וְזָקָן מֵאַפְרִיקָה אֶל הַמֵּצַר

וַיַּרְא כִּי טוֹב

כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים וְהוֹלִיד לִי אָחוֹת

תִּינֹקֶת מְגֻדֶּלֶת וְהִנֵּה הִיא כְּבָר מְדַבֶּרֶת

וְאָבִי בִּלְשׁוֹנָהּ - בַּבָּה

כְּמִנְהַג הָעֲרָבִים

אִמִּי - מִימִי

וַאֲנִי בּוֹמְבּוֹ - קוֹף אָדָם.

 

(מתוך השיר "אמי")

 

גוף ראשון רבים וגוף ראשון יחיד


המאורע הלשוני הראשון בחייו של אדם הוא מתן שמו הפרטי, וכפי שאדם לעולם אינו זוכר כיצד למד את שפת אמו, שכן, נדמה שללמוד לדבר פירושו גם לרכוש את היכולת לזכור, כך אין אדם זוכר את הדקות, השעות – או לעתים הימים – שבהם היה עדיין בלי שם ואף לא את האירוע הפרה-היסטורי של מתן שמו. מתן השם הוא הכניסה ללשון, הכניסה להיסטוריה. השם הפרטי הוא המקום שממנו לומדים לשון, הוא המקום שביחס אליו מתעצב יחסו של אדם אל לשונו, שהיא תמיד לשון רבים, לשונם של רבים שהיו לפניו ורבים שיהיו אחריו, "ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים" (בראשית כ"ב 17), כלומר לשון היסטורית.
 

יחסִי אל הלשון התעצב אפוא מתוך המקום המצוין על ידי שמי, השם נמרוד. כמו שמות מקראיים אחרים, גם צורת השם נמרוד היא פועל בעתיד, אלא שבשונה מרבים מהם, גופו הוא גוף ראשון רבים. השם נזכר בסוף פרשת נח בספר בראשית, בפסוקים המוסרים את שושלות בני נח, שורדי המבול – שושלות שמהן התחילה ההיסטוריה. הקטעים האהובים עליי ביותר בתנ"ך הם אלה שבהם נמנות שושלות – קטעים המורכבים בעיקר משמות פרטיים ושהשמות מדגימים בהם את יכולתם המופלאה, שאבדה עם ההיסטוריה, לדחוס אל תוכם מובן שביאורו והתבהרותו אפשריים רק בעתיד. השם הפרטי מופיע בפסוקים אלה כפוטנציאל הצופן בתוכו את כל העתיד לקרות לנושא השם, את כל שיכול לקרות לו, ולאו דווקא יקרה בפועל, כיוון שהחיים – והסיפור המוסר אותם (ובכלל זה הסיפור המקראי, רווי הפעלים בדרך כלל) – תמיד מוגבל, ביחס לפוטנציאל מרקיע השחקים של השם.

תכונה זו של שמות פרטייים, המודגמת בשיא עוצמתה בנוסח המקראי, הלכה כאמור ואבדה לאורך ההיסטוריה. השמות הלכו ואיבדו את מובנם ונעשו נטולי תוכן, שרירותיים – נקודות, ולא מקומות. במובן מקורי, הדגם המובהק של שם פרטי הוא פועל בעתיד, שכן, את היותו פוטנציאל דחוס של פעולה אפשר לתאר גם כך: השם הפרטי הוא תחילת פעולה (עדיין לא הפעולה עצמה); הוא הזמנה לפעולה עתידית, או נבואתה. יתרה מזו, השם הפרטי המובהק יהיה פועל ברבים, שכן הפעולות של היחיד, שתיזכרנה ותעשינה ממשיות, היסטוריות, הן אלה שנושא השם שהחל בהן ייעשה "לגוי גדול" (בראשית י"ב 2) שאת סיפורו הפרטי ינצרו ויספרו רבים. מאפיין נוסף של השם הפרטי המובהק הוא הגוף הראשון שממקם את נושא השם ואת שושלתו לעתיד בעמדת המדברים, המספרים, של ההיסטוריה – של פעולותיהם העתידיות, ובכללן, פעולת מתן השם לצאצאיהם.

 

אָבִי בָּא מֵהָעֲבוֹדָה

וְסִפֵּר כִּי הֻזְמַן לְפָּרִיז לִנְסִיעַת עֲבוֹדָה

עַל חֶשְׁבּוֹן הַמְּדִינָה הִזְדַּמְּנוּת טוֹבָה
לָטוּס שׁוּב כָּל הַמִּשְׁפָּחָה כְּמוֹ

בְּ-1973 כְּשֶׁשַּׁבְנוּ

אָבִי לַמִּלְחָמָה וַאֲנִי וְאִמִּי לַהַאֲפָלָה.

בְּגַנֵּי לוּקְסֶמְבּוּרְג עַל הַדֶּשֶׁא בְּצַד תְּעָלָה

יָשַׁבְנוּ בְּצֵל גָּדֵר חַיָּה אֲנִי מִכָּאן וְאִמִּי וַאֲחוֹתִי מִשָּׁם

אָכַלְנוּ אֱגוֹזִים מְסֻכָּרִים וְשִׂחַקְנוּ קְלָפִים

עָרַכְנוּ אוֹתָם טוּרִים טוּרִים וְהָפַכְנוּ אֶת פְּנֵיהֶם מִן הַחֲשֵׁכָה

כְּאִלּוּ הָיוּ מִלִּים בְּסֵפֶר הַסּוֹד

עַד שֶׁבָּא אָבִי מִן הַבֻּרְסָה שֶׁל פָּרִיז

בִּבְּלֵיְיזֶר וַעֲנִיבָה כְּחֻלָּה אֲדֻמָּה חֲדָשָׁה

וּבְפִיו סִפּוּרִים עַל הַצָּרְפָתִים וְעַל הַצָּרְפָתִית שֶׁלָּמַד מֵאִמּוֹ

אַדֶל מַמָּן שֶׁנִּשְׁלְחָה מִטְּבֶרְיָה לְבֵית הַסֵּפֶר שֶׁל אַלְיַאנְס בְּוֶרְסַאי:

הֵם קָרְאוּ לִי מִסְיֶה מַמָּה! מִסְיֶה מַמָּה! צָחַקְנוּ כֻּלָּם בָּרָמָה

אֲנִי וְאִמִּי מִכָּאן אָבִי וַאֲחוֹתִי מִשָּׁם וְהוּא

מְלַמֵּד אוֹתָהּ אֶת מִשְׂחַק הַמִּלִּים

 

מתוך השיר "תעלה ורמה"

 

אברהם ונמרוד  " בין הולדתו של נמרוד ובין כניסתו אל ההיסטוריה, כלומר בין "וכוש ילד את נמרוד" ובין "הוא החל להיות גבור בארץ" לא עומד דבר (אף לא ו"ו החיבור). נמרוד הוא גילום מושלם של הרעיון שלפיו ההולדה ומתן השם אינן נפרדות ושבשם כבר גלומה במלואה ההיסטוריה העתידית הפוטנציאלת של נושא השם. שד"ל ואחרים אף מייחסים לנמרוד את בניית מגדל בבל: עד כדי כך "פוטנציאלי" הוא השם נמרוד, עד כי גם הדגם המובהק והאוניברסלי ביותר של "מימוש" היסטורי של חיים אנושיים, מגדל בבל, כבר גלום בו "


הנוסח המקראי אינו מותיר לרוב כל מרווח בין רגע ההולדה ובין רגע מתן השם. אלא שבמקרים ספורים, הוא מוסר פרטים מעטים נוספים מלבד השם: המקום היחסי של נושאו בתוך השושלת ומניין שנותיו. המקרה של נמרוד – נכדו של חם – הוא אחד המקרים יוצאי הדופן האלה:
 

וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי יְהוָה עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְהוָה. וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר.
(בראשית, י' 8-10)


רש"י מאמץ את דברי מדרש בראשית-רבה וקובע את זמנו של נמרוד בתקופת ילדותו של אברהם בחרן. מדרשים שונים מוסיפים וכורכים את הציווי האלוהי "לך לך", ברדיפת אברם הצעיר על ידי המלך נמרוד, שאת פסלי אליליו העז אברם לנתץ.


הניגוד המהותי בין דמויותיהם של אברהם ונמרוד ניכר גם בנוסח ההצגה של נמרוד ובין נוסח הפסוק הפותח את פרשת לך לך. נמרוד "החל להיות גבור בארץ", ואילו אברם הצטוווה "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב 1). וכך, גם שמותיהם, או ליתר דיוק – תולדות מתן שמותיהם – מציגים שני קטבים מנוגדים ביחס למקומו של השם הפרטי בחייו של אדם, מרגע הולדתו, חסר שם, ועד להיותו חלק מן ההיסטוריה – שראוי להיזכר ולהיות מסופר על ידי רבים.

בין הולדתו של נמרוד ובין כניסתו אל ההיסטוריה, כלומר בין "וכוש ילד את נמרוד" ובין "הוא החל להיות גבור בארץ" לא עומד דבר (אף לא ו"ו החיבור). נמרוד הוא גילום מושלם של הרעיון שלפיו ההולדה ומתן השם אינן נפרדות ושבשם כבר גלומה במלואה ההיסטוריה העתידית הפוטנציאלת של נושא השם. שד"ל ואחרים אף מייחסים לנמרוד את בניית מגדל בבל: עד כדי כך "פוטנציאלי" הוא השם נמרוד, עד כי גם הדגם המובהק והאוניברסלי ביותר של "מימוש" היסטורי של חיים אנושיים, מגדל בבל, כבר גלום בו.


אברם לעומתו הצטווה, כאמור, "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", כלומר, לנתק בין ההולדה על ידי האב ובין מתן השם, לפעור ביניהם מרווח ולכונן כך דגם אחר של מתן שם ושל ייסוד היסטוריה של עם, של רבים. הניסוח "לך לך" מדגיש באופן פואטי כמעט את היותו לא-שם-פרטי, כלומר, פועל מובהק, מוכפל; הוא ציווי לפעולה נוספת, עודפת על מתן השם, כדי להיעשות "לגוי גדול", להיעשות לרבים, שיש להם היסטוריה, ארץ ולשון. ואכן, מסעו של אברם לארץ כנען מגיע לשיא מימושו בשינוי שמו הפרטי, מאברם לאברהם: זהו רגע מתן שם שבינו ובין ההולדה פעור מרווח של פעולה ושמציין את הפיכתו של אברם מיחיד לרבים, מאדם לעם, כלומר, במובן מה – את הפיכתו למה שהיה נמרוד מכוח הולדתו בלבד. רגע זה של מתן השם אברהם מופיע בתוך חיי אברם, כאשר הוא מצוי כבר בתוך היסטוריה של "ארץ" אחרת, ארץ אביו מולידו, כחזרה של הרגע הפרה-היסטורי של מתן השם אברם ובשל ההליכה מארץ אחת לארץ אחרת, שאינה מוזכרת כאן בשמה הפרטי, אלא באמצעות תיאור "הארץ אשר אראך".


אם נמרוד הוא הגילום הארצי, הסיבתי, של הציווי ללכת – שכן מפניו ברח אברם, מה"ארץ" שבה מלך, אל "הארץ שאראה לך" וכיוון שהוא "החל להיות גבור בארץ" מבלי שהצטווה, אלא מכוח הולדתו ומתן שמו בלבד – כלומר הוא המניע לכניסת אברם אל ההיסטוריה ולהפיכתו לעם - הרי שהשם נמרוד הוא נבואת הפיכת אברם לאברהם: הוא נבואת עיבורו של השם אברם.

 

ישמעאל ויצחק


הפרשנים חלוקים על מובן גבורתו של נמרוד: אם היא סימן למרדנותו כנגד יהוה (כטענת רש"י למשל) או שפירושה "בונה מזבחות ומעלה אותם החיות עולה לשם" (כפי שמציע אבן-עזרא). המחלוקת הפרשנית הזאת חושפת שני היבטים של השם נמרוד, ככל שהוא מגלם פוטנציאל של פעולה עתידית, היסטורית, המקבילים לשני מאפייניו של נמרוד עצמו – גיבור/מלך וצייד: כמנהג המלכים מגלם שמו דיבור בלשון רבים, וכמנהג הציידים הדרוכים לקראת פעולה, הוא לוכד בתוכו נוסח הפעולה העתידית, "נמרוד", חיית טרף, נמר.

הציווי האלוהי "לך לך", הייתי רוצה לחשוב, מתגלם במנוסה מפני נמר הכלוא בתוך תחילת הפעולה של היחיד המתממש לכלל רבים – יחיד שעתידו מגולם בשמו הפרטי כפוטנציאל – ומן המנוסה הזאת התעבר אברם והיה לאברהם, כלומר, היה לעם והוליד את בניו ישמעאל ויצחק, ששמותיהם, כשמו של נמרוד, הם פעלים בעתיד. אלא שהשמות ישמעאל ויצחק מציגים דגם אחר, חדש, של מתן שם. הם נוצרים מתוך דיאלוג של אדם עם האלוהות – דיאלוג א-היסטורי בהגדרתו – ומרחב הפעולה העתידית שהם מגלמים הוא מרחב פעולה אלוהי: נושא השם הוא כאן בעל פוטנציאל פעולה שהוא אינו מחוללה היחיד. ישמעאל הוא המומנט הראשון בחידוש הזה, שכן שמו של האל מופיע בתוך שמו, ואילו יצחק הוא המומנט השני, המפותח יותר, שכן ככל ש"יצחק" מנבא פעולה עתידית, הוא אינו קובע מראש מי יהיה מחוללה.

על בניו של נמרוד – ואם כלל היו לו בנים – לא נכתב דבר, כך שבכלכלת ההולדה ומתן השמות של הנוסח המקראי,  נמרוד לא העניק מעולם שם. ידו של אברהם היתה, מנקודת מבטה של ההיסטוריה, על העליונה.

 

ממן ומתן

אלא שכשהייתי בן שש בערך – בן גילו של אברם המתגרה במלך נמרוד בחרן – הוחלף שם משפחתי. המאורע הלשוני הראשון שאני זוכר בבירור הוא השינוי הזה, שכן עוד הספקתי לחתום "נמרוד ממן" – לחבר את המ"מים של "ממן" לכלל סלסול אחד ארוך, חסר פשר. הליך שינוי השם שונה מזה שקראתי לו קודם עיבור – הוספת האות ה' לשמו של אברם. כאן (כמו במקרה של שרי, שהיתה לשרה) הוחלפה אות באות, והמלמול חסר המובן העברי, ממן, היה לשם עצם – כמקובל במקרים רבים של עברות שמות משפחה בישראל תוך הפניית עורף ליכולת המופלאה של העברית לעברת מעצמה שמות זרים ולעשותם לעבריים בלי כל החלפה או שינוי; בלי מאמץ. כריכת הספר "על פי" מאת נמרוד מתן
כריכת הספר



אני מנסה להבין את השינוי הזה כקריאה לפעולה, כגילום מעשי, ישראלי, של נבואת השם נמרוד ביחס לאברם הנמלט  – לך לך – שגם אותו אפשר לשמוע כמעין מלמול. מהי הפעולה שנקראתי אליה ברגע ההוא? החלפת שם המשפחה היא שחזור – בתוך ההיסטוריה, בתוך הלשון, בתוך הזיכרון – של הרגע הפרה-היסטורי והקדם לשוני של מתן השם. זוהי כמעט המחזה גרוטסקית של אירוע מתן השם, ולכן – אולי – "מתן". התנאים ההיסטוריים, הלשוניים, שבהם מתקיימת ההחלפה הזאת מאפשרים לי, נושא השם, להפנות מבט – בתיווך הזיכרון שכבר רכשתי לעצמי – דווקא אל השם שהוחלף ונזנח: אני נקרא לפעולת פרשנות, מתן מובן לשם ההוא, הנושן, ממן, אך בלי לזנוח את שמי הפרטי, שנותר בלי שינוי כעוגן, נקודת מוצא, לפרשנות: נמרוד ממן, כלומר, נמרוד מ.. מן...– המלמול נפסק רגע לפני שמתנסח מה שממנו נובע נמרוד, מה שנמרוד בא ממנו.

 

בֵּירוּת

לְסָבִי יוֹסֵף מַמָּן הָיְתָה בֵּירוּת

כְּעִיר בִּירָה   

הָיְתָה זַחְלֶה כְּבַיִת.
כְּשֶׁהָיָה פַּעַם בְּחוּ"ל חָלָה          

מִגַּעְגּוּעַ. שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ: מָה אַתָּה רוֹצֶה?

אָמַר: לַבָּנֶה.

הֶחְזִירוּ אוֹתוֹ לַכַּרְמֶל.

אָבִי מֵאָז שִׁנָּה אֶת שְׁמוֹ נָתַן לִי אֶת שְׁמִי הַמְּשֻׁנֶּה.  

וַאֲנִי לוֹקֵחַ וַאֲנִי מְסָרֵב וַאֲנִי מוֹסֵר
 

נמרוד מתן, משורר, מלמד פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ובמדרשה לאמנות. ספר שיריו "על פי" ראה  אור השנה בסדרת השירה "כבר" בהוצאת מוסד ביאליק.

 
הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus