לבד עם המילים

לבן

 

מדורת הערות מרצדת. בחלונות עומד הבית ההוא,

שם צהריים תמיד והיד מוכתמת דם חרובים. הוא מנסה

ללכת, מחדר לחדר אותה שורה, זו שעת האיברים

הקרים, אניצי הכסף בשיער, כאב הגב, המילים שנאמרו,

ניפוץ דלת הכניסה. הוא קורא עכשיו את שירי הילדות,

מביא לפה סוכר: ממלא את הכוס הריקה. חושב על החופים,

על הגוף הנערי בצל ירח מלא, על הגוף הנערי

המתפתל במיטות זמניות, על הנרות שהניחה אז בארמבול,

זו שלא שכבה עם אף אחד כבר חמש שנים. על זו

בריו שלקחה כסף אבל התעקשה להישאר. הוא

יוצא החוצה, מה לו עכשיו ולפלא, לרגע, לפנסים,

לרחמי האורות הזעירים. מה לו עכשיו ולמבלים שצועקים

את שמם בבזבוז האנשים הצעירים, מה לו ולעוקרים והנוטעים

לאנשי המשמרת, לנשואים הטריים. יושב וקם

כמו מטוטלת, שומע את נביחות הזמן, את המים הגואים

את זו שהולכת לקראתו, לבנה ולבנה. עכשיו הוא

שר לעצמו המלאך השומר על הנערים, שר לעצמו

המלאך השומר על הנערים, בשם אבותיי אברהם ויצחק

ויעקב. הלילה קרוב לאור, הוא כבר לא יישאר לזה,

נשכב עטוף שמיכות, מוצא את התקרה, סוגר על עצמו זרועות

בחיבוק הנורא. מניין באתי ולהיכן אני הולך, זה מעפעף

ונשמט: השנים, הלב, הפה הרעב. ראו את גופו העקום

כסימן שאלה את חסדי המזגן את דממת הצד השני של המיטה.

 

הרחובות והסמטאותיחס כפול ללשון. יונתן ברג

אחת הפעמים הראשונות שחשתי את כובד הפה היתה בילדות, כשפניתי לילדה מהיישוב בבקשת חברות. שמה היה שירה. היה לה שיער חום ותנועת גוף אטית ומהורהרת, אצילית. גדלתי ביישוב דתי. המרחק בנינו היה רב, וכשלתי שוב ושוב בדיבור. גימגמתי, חשתי כיצד כל מילה נחלצת בקושי ועומדת כבדה בינינו, מחזיקה בתוכה כל כך הרבה חשש, תקווה ותחושת אובדן. היא הביטה בי בתמיהה, מבוהלת ונפחדת, אבל אני, סמוק ולוהט, הוספתי לדבר; הפעלתי  בפעם הראשונה את הקוטב המתחנן והנוסק. נגעתי לאט במילים יפה, קרבה, חום. אולי גנבתי ציטוט מספרי הילדים שקראתי בשקיקה ובקצב גובר. מול החשכה שהלכה והתגברה סביבנו ניסיתי שוב ושוב להצית את האש בינינו, והיא, שוב ושוב סירבה בקול חלש ומתנצל, מפוחדת מהלהט ומהקרבה הפתאומית, הלא מוכרת, עם בן גילה. פעמים רבות נדמה לי שאותה שעה מתוקה ומלאת תמימות מתאימה לתיאור כתיבת השירה: אתה צועד מול העולם, מנסה להחזיר אליו את יופיו, את ההתרגשות שאוחזת בך מול הרחובות והסמטאות וחלקות החול ותנועת המים והעונות, מול הניסיונות האנושיים לפלס דרך בסבך ההיסטוריה ותנאי הקיום, אבל העולם, פעמים רבות, הודף אותך, מובך ונרתע מהכנות ומההתערטלות, ממשיך הרחק ממך, כמו שירה, ומותיר אותך עומד גדוש בהתרגשות, במילים, לבד.

• " נדמה לי שהשפה, במקום העמוק ביותר שלה, ברגעים שבה היא נאמנה לעצמה ולדובר, נמצאת בדיוק בנקודת הפיצול הזו - מחזיקה בין ידיה הן את הכוח הנבואי שלה והן את הפגיעות והעירום הנפשי שמתגלם בה "

 

הגן ובית המדרש

היחס שלי ללשון הוא כפול: מצד אחד, גן משחקים עמוס במתקנים צבעוניים, מקום משועשע מאוד, מפתיע תמיד, שהתנועה בו מהירה ונועזת, ותרגילי האווירודינמיקה שהוא מזמן מרשים לי לזוז באופן לא צפוי ומתחדש, כלומר, רגע אני יכול להלך, נניח, במרחב ההגות האנושית, לקרוא את צ'סלב מילוש על כניעת האינטלקטואלים בפולין לתכתיבי המשטר, ומילה בודדת, פרגמנט, הרהור - נניח, חופש, אומץ - לפתע מציבים אותי בנוף ההימלאיה, בכפר קטן ומבודד ששהיתי בו למען לימוד ואימון רוחני, והזינוק הזה, בין כניעה לחופש מוחלט, בין ניתוח היסטורי-הגותי, עמוס אזכורים והדהודים בתרבות המערב ובין הישיבה השקטה מול הנחל, הלחם והתה בחלב, הסגפנות המתוקה של חדר קטן ומבודד, אילמות מרצון, צעדות ארוכות בטבע, ומשם, נניח, בגלל המילה הודיה, או הלל, להופעה של לאונרד כהן בדבלין 2008, כשהוא שר הללויה וכורע על ברכיו ומצביע על העוני והרעב, על המטוסים ועל הרכבות, על הנוסעים ועל הנמלטים, על הישנים לבד, על המדברים לעצמם, וכל זה קורן. אבל מצד שני, הלשון בעיני היא בית מדרש חמור, שבו מתאספים לאט דמויות לוהטות אישונים, חדורות להט, והן מתייחסות לשפה באופן אדוק ורציני, נותנות לו את הכוח האלכימאי, הדתי, הרליגיוזי. ובעיני אין הפרד שיושב שם הרב קוק עם הטוב והקבלה האינסופית שלו והרבי מקוצק עם הזעם והפניית העורף וקרישנמורטי, המכחיד כל הסבר בהסבר והמילים של ישוע ההופך את דוכני השחיתות ודוד המלך המנגן בחצות. וכל זה באיזשהו אופן, ברגע מסוים, נטול הומור וויתור, אלא חדור תחושת הכרח ופריצה. כל מילה נבחרת בקפידה ומצטרפת למילים האחרות בדרך לבקע את העצלות ואת הפחד האנושי ולהציב את הנוף העצום שנקרא אנושות, אלוהות, קיום. אלו שעות לא פשוטות, כמו קרום הגנה שנבקע. אי אפשר לעבור בחטף, להרכין ראש; התביעות מגיעות באופן ברור: לשם מה? להיכן זה הולך? קיימת את מצוות האדם? כך יש שעה שהלשון מערסלת אותי בתנועה הצוחקת שלה, ושעה שהכול על מאזניים.

• מכחיד כל הסבר בהסבר. קרישנמורטי

 

נוף קדומים

דברים רבים השפיעו על היחס שלי לשפה. המרכזיים בהם הם השתיקות וההאזנה להקראות של כמה משוררים. השתיקות לא כהתחכמות. אותם רגעים שמשהו נעצר, וברור לנו הפער בין הדבר עצמו - העולם, בן השיח, הנושא שעליו אנחנו מצביעים – ובין יכולת השפה לתאר אותו, להכיל אותו, לתת לו פנים ודמות. שתיקה בתוך חלל שהומה דווקא מניסיון להגיד משהו, אבל הוא קורס ואיננו יכול, נותר בתדהמה ובשתיקה. למשל, אצלי, פעמים רבות זה מתרחש מול אבל, שכול, מוות. אתה עומד מול האדם שחולצתו קרועה, שבשרו צבוט בצער נורא, ויש לך את המילים המנחמות, את המשפט המקרב שניסחת, אבל השתיקה עומדת, ועל גבה דוהרת ההכרה באובדן, ואפשר לפעמים שיהיו שם המילים כולן, אינספור ניסיונות להושיט יד, לגעת, אבל בתוך דממה. או למשל, מה שמתרחש אצל רבים מאיתנו מול נוף קדומים פתוח ורחב, נטול רהב מעשי אדם. משהו מזנק בפנים. ודאי שאם יש משהו, אנו רוצים לחלוק, אבל אי אפשר, אי אפשר; זה נשמט כגרגר מול ההמשך הארוך, נראה בטל, פשוט, לא מידתי. אבל דווקא השתיקות מניבות לאחר מכן, כשהן שוקעות, את המשפטים הנכונים, שהמתינו לנו. האלמנט  השני: הקראות של שירים, למשל על ידי יוסיף ברודסקי הרוסי או רוברט בליי האמריקאי או נתן זך. הדבר שכה הרשים אותי היה התנועה התמידית, הבו זמנית בהקראות הללו, בין אומץ המונע על ידי כריזמה והכרה בכוח המוזיקה והמתח הרוחני שמצוי במילים ובין איזו כניעה והתפרקות מכל הגנה, המובילות לרעד בקול הקרוב לבכי. נדמה לי שהשפה, במקום העמוק ביותר שלה, ברגעים שבה היא נאמנה לעצמה ולדובר, נמצאת בדיוק בנקודת הפיצול הזאת - מחזיקה בין ידיה הן את הכוח הנבואי שלה והן את הפגיעות והעירום הנפשי שמתגלם בה.

 

בסוף מערב

דבר מעניין התרחש בשנה האחרונה. אני לומד כבר כמה שנים עם חבר - למדנו את פרשות השבוע במשך שנתיים ולאחר מכן המשכנו הלאה, בתקווה לעבור, שבוע-שבוע, על כל התנ''ך. כעת, כשאנו בספרי הנביאים, ובעיקר בישעיהו ,אני נדהם מכמות המילים היחידיות שיש שם, כלומר, מילים שמופיעות פעם אחת בודדת. מדובר כמעט בכל פרק. אני גוער בעצמי שוב ושוב שאיני מביא פנקס כדי לרשום אותן, לאסוף אותן ולהחיות אותן שנית בתוך השירה שלי, מילים נפלאות, אבל יותר מכול, אני נדהם מן הפער הזה בין ההיעלמות המוחלטת שלהן מהדיבור ומהמילון העברי, המשמש לתקשורת, ובין העובדה שהטקסט מניח אותן בסוג של נצח. כלומר, אני קורא בהן ממרחק השנים, מתעמק, מנסה לפענח, והן שוב מעניקות את המטען הסמנטי שלהן, את אופן ההיווצרות שלהן ואת הסביבה הלשונית והתודעתית שבתוכה התרחשו. לכל זה אפשר להוסיף את הקצב האקסטטי הנפלא של פסוקי הנבואה, את תנופת הדימויים והמחשבה על החד פעמיות המצויה בדיבור מול קהל, בתוכחה או בתמיכה. אני תמיד חושב באותם רגעים על גורלה של השפה, של שורות השיר שאני כותב; האם הן יצלחו את הזמן, האם יש בהן אותה תכונה בלתי מוסברת ההופכת דבר מה לנצחי? איזו הצלחה לגעת בלב הדברים, לתאר רגע או הוויה עכשווית באופן שהוא כה מבורר, כה מתמסר, שהוא נכון לזמנים כולם, לבני האדם שיבואו ובוודאי יביאו עמם מחשבות ונופים שלא שיערנו. באותו רגע אני חושב למשל על "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב" או " אל תשלח ידך אל הנער", על המשפטים העתיקים שמגיעים אלי ואין בהם חלודה ואבק, אלא נוכחות בוהקת.

 

לראות את הנמר (על שיגעון וקדושה)

 

יש רגע שחולף מבעד לעונות, חודשים

מופיעים זה אחר זה, הרעד

מכפיל עצמו, הואדי העמוק

מואר כולו, מגיח בתוכנו.

 

סביב לאותה מדורה פרטית, הרוקדים

ממתינים לגשם, האשכולות

מגיעים לשיא ונכנעים

לכובד, צינת הירח עוברת על העור

 

הבהירות מפלחת את ההמשך,

אתה אוחז בפיצול השביר הזה,

בדאייה, בזוג הכנפיים

האוחזות בכל,

 

המלמול גואה, אותה תנועת גוף

מבולבלת ההופכת לא רצונית,

אפשר שיהיה זה

פניו של זה שהגיע, מכניע את הרעש,

 

ואפשר שתוותר שם, מוקף קור

אין סופי, נטוע בכמיהה.

 

 

 

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 6