קולמוס הנפש

כנראה נרדם, כי פתאום התעורר לקול משב רוח עזה. על השמשות זלגו רצועות דקות של רטיבות, והוא אמר לעצמו, כנראה היה גשם, איך זה לא שמעתי את הגשם, כנראה ישנתי קצת. השעה היתה מאוחרת. הרוח נשבה, והוא נשכב על גבו והקשיב לרוח. כעבור רגע קם וניגש לחלון ונעמד והביט בבתים מוכי הרוחות. השמים נעלמו לאט-לאט והיה שחור בחוץ. הפנסים התנדנדו כאילו נשברו, והוא ראה שהעצים בגן נעים ומתרוצץ ביניהם משהו כמו עיניים ירוקות מתרוצצות של חתולים, והוא אמר לעצמו, בג'ונגלים נשרפים יערות-הגשם ורק גזעים בודדים נשארים, והוא חייך לעצמו, איפה ג'ונגל, מה ג'ונגל, מה פתאום אני חושב על ג'ונגל, ואז הבליחה רצועת אור בין העצים והיה נדמה לו שמישהו הולך שם עם פנס ביד, וכשהרים את הפנס נראו השיחים הפורחים כמו ציפורים צבעוניות גדולות בתוך החשיכה, ואחר כך היה שקט וסיעת עורבים המריאה בקצה הגן ושטה לאיטה בדממה אל עובי הגן, ובבת אחת התחיל הגשם ניתך בעוצמה, הולם בבית ומכה בחלון, והוא עמד שם, מתבונן איך הגשם ניגר באלכסון על החלון. היה שוב שחור בחוץ, והוא לא ראה אפילו את הגשם, אבל שמע אותו נשפך מן המרזב. הוא ניגש חרש ליעלי, שמע אותה נושמת אבל שמע שוב את הגשם, ורכון עליה היה נדמה לו שהשמשה התנפצה ומשהו משתקף בשברים והוא לא ידע מה, ופתאום ראה איש מסתכל אל תוך החדר. יואל, יואל, יש גשם, יורד גשם, אמר בבהלה, אבל לא שמעו את האיש ושמעו רק את הגשם, והוא אמר, יואל, אתה עומד בגשם, אתה רטוב כולך, והיה נדמה לו שהאיש פיו נפער והוא צועק, אבל לא שומעים מה. ברק קרע את החשיכה, קווים רחוקים התחברו זה לזה והיו לקו אחד, וצללי הבתים נראו כאילו נכחדו הבניינים מזמן ונשארו רק הצללים, אבל האיש בחלון עוד עמד ופניו שטופים. הוא בוכה, אמר לעצמו, הוא עומד ברחוב ובוכה, אמר לעצמו, אחר כך אמר, זה הגשם, ודמעות עלו בעיניו, והוא ראה את יואל נותן בו מבט ארוך של ציפייה ומתרחק אל הרחוב הסגרירי הריק, ואחר כך הולך ונעלם דרך הרחובות הריקים.

יהודית הנדל, מתוך: "טירופו של רופא הנפש", 2002

בדרך מינורית, שקטה לכאורה ומפליאה בדריכותה, צרה יהודית הנדל כדור, שגם כשהוא הולך ומתעבה וצובר שכבות כמו כדור שלג, הוא שומר כל הזמן על איזו גרעיניות, לכאורה פשוטה, לכאורה טריוויאלית, ובעצם – החידה הגדולה של החיים, של הקיום, בדבר קיומה של הנפש. סביב החידה הזו אנו סבים בספירלה, מעשירים, מעמיקים, מנסים להשיב.

יהודית הנדל היא סופרת שמקיימת בה בעת את שתי התנועות של הקו הישר הסיפורי והספירלה בהרמוניה עשירה, הרמוניה שפועמת בתוכה דיסהרמוניה. אין כאן ניסיון לנמק, אלא ניסיון להאיר, בכאב, ברגישות, בעוצמה, על החידה הזו. 

איך התחיל הכל?

כאב יוצר סיפור, כתם בהיר וריק שיש לכתוב, אבל אצל הנדל יש היכולת להניח אותו על השולחן, כמעט מיד, ללא השהיה, ללא ייפוי, ולהפוך את הטקסט לגלגול רגיש, עשיר, ממצה, של אותו הכתם. החוויה הזו שבה וחוזרת, בסיפוריה הקצרים כמו ברומנים, ובכללם ברומן האחרון הזה שכתבה, "טירופו של רופא הנפש".

אנו ניצבים מול הכדור העצום, המתגבש מרגע לרגע, המתעבה, זוכרים שפעם היה גרעין. אלא שהתהליך הזה של הזיכרון, העובר בעד כל השכבות שנאספו בדרך, הופך פתאום גם את עצם ההכרה הוודאית, החותכת, בדבר קיומו של גרעין, לסימן שאלה. פתאום עולה השאלה איך התחיל הכל? מאיפה התחיל הכל? מתי צבר הגן את עוביו? ואולי היה שם כל הזמן?

הנדל יוצרת דמויות שהעומק הנפשי שלהן הופך להיות סיפור. אלא שכוחה הגדול כמספרת מתבטא לאו דווקא בזה כמו במיפוי עולמן הנפשי בעולם הממשי. נפש הדמויות של הנדל היא גם נפש של מקום ממשי בעולם הסיפור, עד כי לא ניתן להפריד – נפש הדמויות ב"החמסין האחרון" (במקור: "החצר של מומו הגדולה") היא כנפש החצר של הרומן הזה שהכל יוצאים אליה; נפש הדמויות ב"הר הטועים" היא גם נפש בית העלמין הצבאי שבו הם נאספים באורח קבע, נפשו של רופא הנפש אלחנן היא נפש הגן (דובנוב) שהוא משקיף אליו לאורך הרומן כולו.

הגרעין ב"טירופו של רופא הנפש" כרוך במוות – מותו של יואל, חברו הטוב. וגם כאן, הגרעין הזה זוכה לתנועה ספירלית מוטרפת, עד כדי סערה. והסערה בחוץ, כמו בפנים, ואין רגע מחולל: היא פורצת מיד ובכל מקום. אלא שהסיטואציה לכשעצמה היא רק שלב אחד בטריפת המרחבים. בכוחה הספרותי מייצרת הנדל מעברים מושלמים ומחלטים בין המרחב הפנימי למרחב החיצוני במעשה לשוני מוקפד. לשון זו, המתווכת בתחכום רב כאיפוק אינפורמטיבי, חותרת כל הזמן תחת זה לכתוב את הנפש התועה, ולו על ידי המרה של מילה אחת בזו שהיה מצופה שתופיע: על השמשות זלגו רצועות דקות של רטיבות, היא אומרת.

נשוב אל המילה "זלגו", ונראה כמה היא באה מתחום אחר – אותו תחום פנימי כואב. במילה אחת, המרחב הפנימי זולג אל המרחב החיצוני ולהפך – הגבולות נטרפים. כעבור רגע קם וניגש לחלון ונעמד והביט בבתים מוכי הרוחות. שוב נחדר המרחב החיצוני בזה הפנימי במילה "מוכי".

אלא שלא די גם בכך, שכן הסחרור העמוק, המפעים, יקרה כאשר נגלה כי גם בתוך המרחבים עצמם, יש עוד ועוד ועוד: העצים בגן נעים ומתרוצץ ביניהם משהו כמו עיניים ירוקות מתרוצצות של חתולים; השיחים הפורחים נראים כמו ציפורים צבעוניות גדולות בתוך החשיכה. את המבט אפשר לטרוף עוד ועוד בלשון. במטאפורה, ובהמרה של מילים, יש הטירוף הזה של התחומים שהיא גם הביטוי הלשוני העמוק ביותר שניתן לתת לתהום שאין לה שם. ברגע הזה מבינה הנדל באינטואיציה חריפה את ההמרה, ההזרה או להבדיל – את המרחק המטפורי הספירלי המדמה עוד ועוד ועוד, כדרך היחידה לשרטט במילים את הבלתי נחדר. כך, גם צירופים הנתפשים לכאורה ברגע הראשון במשמעות פשוטה, הופכים לצירופים הרי משמעות ועומק. עובי הגן.

הנדל, בכוח גדול, הולכת אל החולשה, שכן אין דבר הטומן יותר מלכודות מכתיבתה של הנפש. אבל דווקא ביצירתה מרחב חיצוני לה, היא מצליחה לפרק את הנפש אל היסודות הקרועים, היא פותחת את המקום ומאפשרת את הלגיטימציה המלאה, ההכרחית. הנדל מלמדת אותנו על הזנתם העמוקה של המרחב הפנימי-חיצוני (או הפרטי-ציבורי, למשל ב"הר הטועים"), בבחינת קווים רחוקים התחברו זה לזה והיו לקו אחד.

והיכולת הזו לא מכפיפה בכלום את היכולת לספר סיפור פשוט, להפך, היא יוצרת את האפשרות האמיתית לספר אותו.