כוח צביקה
לשונות
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
4.3.14
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

כוח צביקה

המורה של צביקה שטרנפלד אמרה עליו שהוא מכונת דיבור. מתברר שהיא צדקה

פולנית

 

לִפְנֵי שֶׁלָּמַדְתִּי לוֹמַר 'אַבָּא'

אָמַרְתִּי 'טָטָה',

וְשׁוּב אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים פּוֹלָנִית,

שֶׁהַשָּׁכֵן בַּמִּטָּה הַסְּמוּכָה לֹא יָבִין,

שֶׁאִשְׁתּוֹ לֹא תָּבִין,

מְכוֹפְפִים לְאָחוֹר

אֶת זְרוֹעוֹת הַזְּמַן

הַמִּתְעַקֵּשׁ לַחְנֹק קָדִימָה.

 

אֲנִי עוֹנֶה לוֹ שֶׁיֵּשֵׁב בַּמִּטָּה בְּפּוֹלָנִית,

כּוֹאֵב לוֹ בְּעִבְרִית,

מַאֲכִיל אוֹתוֹ עִבְרִית,

הוּא אֵינוֹ רוֹצֶה יוֹתֵר בְּפּוֹלָנִית,

רַגְלָיו כּוֹאֲבוֹת כְּפִי שֶׁלֹּא כָּאֲבוּ לוֹ מֵעוֹלָם בְּפּוֹלָנִית,

מֵעָיו מְצִיצִים בְּאֵלֶם,

וְכָל זֶה לֹא קָשׁוּר לַמַּחֲלָה

הַמְּלַהֶגֶת מֵדָּמוֹ וְעַצְמוֹתָיו.

 

עַל חָכְמוֹת יַלְדוּתִי הִתְעַנֵּג לִאֹרֶך שָׁנִים.

בְּשִׁבּוּשִׁים בּוֹגְרִים אֵינִי מְשַׁעֱשֵׁעַ:

אַתָּה צָרִיךְ מַגֶּבֶת שֶׁלֹּא לְהִתְלַכְלֵךְ ?

הַמָּרָק עוֹד חַם.

הַחוּמוּס בָּרִיא. חָשׁוּב. כְּדַאי.

תֹּאכַל.

הַקָּפֶה בָּאוֹטוֹמָט בַּקּוֹמָה הָעֶלְיוֹנָה טָעִים.

שֶׁאָבִיא מַשֶּׁהוּ אַחֵר, אַבָּא ?

רוֹצֶה שֶׁאָבִיא ?

 

 

עוד דיבור

כשהייתי ילד, מישהו אמר שפידל קסטרו יכול לנאום שמונה שעות בלי הפסקה. אני זוכר tsbyqh
להרחיב את הגבולות. שטרנפלד (צילום: דינה גונה)
שההישג לא נראה לי מדהים וציינתי שגם אני יכול. גם כיום אין לי ספק שאני יכול. אחת לכמה שנים אני פוגש באקראי חבר מכיתה א', והוא תמיד מקפיד להזכיר איך המורה אמרה ש'צביקה הוא מכונת דיבור'. בסופו של דבר, אני מתפרנס מדיבור: מרצה, מנחה קבוצות ומטפל.

כשלמדתי לשון עברית בתואר ראשון הבנתי כמה הדיבור הוא פעילות חושנית. הן הפונקציות הנוספות של הפה - אכילה והתנשקות. הייתי עסוק בשאלה מהם ההגאים החושניים יותר. למשל, הלמ"ד, שנוגעת בחך היא לאין ערוך חושנית מהחי"ת. את הדיבור אני זוכר מגיל שלוש: אני עומד בחצר ומתרגם מפולנית לעברית ולהפך, והשכנים מלאי התפעלות מהילד שעלה ארצה שנה קודם לכן וכבר מפליא בשפה העברית. אחר כך בגנון: אני פונה לגננת בפולנית, היא לא מבינה ואני עובר לעברית. לימים, משורר בן גילי, שלצערי איש כבר כמעט אינו מכיר וזוכר, שבה את לבי, בין השאר בשורות הבאות:

 

"ביום הולדתי הראשון בארץ הלכתי וקטפתי

לעצמי מילים עבריות כפי שקטפתי סברס ביד"

                                                      (מרדכי הרטל. מתוך 'לעומת זאת')

 

עוד סיפור

רק לאחר שהתחתנתי הסבה אשתי את תשומת לבי לכמה מקום תופסים בבית הוריי דיונים וויכוחים עזים על מילים בשפות שונות. סבתי היתה מורה ליידיש ולרוסית בפולין, אמי למדה בלשנות סלבית בפולין, אבי עלה ארצה, ובתוך שנתיים למד אנגלית מושלמת (עברית שוטפת ידע מבית הספר ומתנועת הנוער בפולין) - "ללא אנגלית לא מתקדמים כאן". כל אחד מהוריי ידע שש שפות, ז'בוטיסקי ידע 17, ואני, שהבטחתי לעצמי להשיג אותו, נכשלתי, וכיום אני דובר עשר בלבד (אבל עודני חי, והלשון נטויה). מאידך גיסא, בגילי, ז'בוטינסקי כבר לא היה בין החיים.


ובערב על המדשאה בקרית מוצקין אני יושב עם בני גילי (תשע-עשר) וממציא סיפורים. הילד הלא ספורטיבי, השמנמן, כובש מעמד חברתי הודות למילים. אז לא היתה טלוויזיה. החברים מפצירים שאספר עוד סיפור. לימים גיליתי שאבי, במחנה הסטליניסטי ברוסיה, זכה להגנה ולמזון הודות לסיפורים שהיה מספר, ובהמשך ממציא ומספר לעבריינים במחנה.


בגיל חמש או שש אני חולה, ואמי קוראת פושקין ברוסית ומתרגמת לי לפולנית. התמונות הקסומות של רוסלאן ולודמילה מתמזגות בצבען של המילים. השפה הכתובה, הקסם שבגילוי עולמות חדשים והשתלטות על מילים חדשות. ההנאה לרכוש עוד ועוד מילים, להרחיב את הגבולות, לכבוש עוד טקסטים באמצעות המילים. לא לשווא אני כועס כיום על הורדת רמת השפה בספרי הילדים. אני מרגיש שהקסם נגזל מהם. קסמן של מילים שכרגע לא הכרת וכעת הן שלך. כקשרי אהבה.

 

את שואלת

 

אַתְּ שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי מַה זּוֹ נֶאֱמָנוּת,

וַאֲנִי מַצְבִּיעַ עַל הַסַּפָּר הַקָּשִׁישׁ,

עַל הַקְּלִיֶנְטִים שֶׁלּוֹ שֶׁהִקְרִיחוּ,

שֶׁאֵין שַׂעֲרָה עַל רֹאשָׁם,

הַשָּׁבִים אֵלָיו שׁוּב וְשׁוּב,

מִתְמַסְּרִים לְתַעֲרוֹ.

 

אֲנִי מַרְאֶה לָךְ חִיּוּךְ

שֶׁנָּטַשׁ זֶה כְּבָר וְהִפְלִיג לַמֶּרְחַקִּים.

הוּא שָׁב,

הַשִּׁנַּיִם הַתּוֹתָבוֹת אֵינָן מַכִּירוֹת בּוֹ,

אֲבָל קֶמֶט בְּזָוִית הַשְּׂפָתַיִם

מְאַמֵּץ אוֹתוֹ וּמְחַיֵּךְ.

 

נֶאֱמָנוּת, זוֹ הָאֲדָמָה הַמִּתְיַצֶּבֶת יוֹמְיוֹם

תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,

מְקַוָּה שֶׁיִּהְיֶה אַחֶרֶת,

שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִדְבָּרִיּוֹת

 

עוד תרגום

בכיתה ד', שיעור חיבור, מרשים לי לכתוב שיר במקום חיבור. ומאז ועד היום אני כותב, מתענג על דיוקן של המילים, על הקשרים שלהן זו עם זו, על הקריצות שהן קורצות ועל המתח שביניהן. אני עסוק בשאלות כגון השימוש בסמיכות המקרבת מילים, אך לפעמים בכוח. הפער בין אינטימיות למחנק וכפייה. עד היום השימוש הנכון בסמיכות הוא אחד האמצעים להבחין בין משורר/ת איכותי/ת או לא.
 

    • " בצעירותי היתה בי שחצנות. הייתי סבור שאין מה לתרגם אחרים. "שיתרגמו אותי". כיום קשה לי אפילו לתאר כמה אושר מעניק תרגום שירה משפה לשפה. הזחילה בין מוקשים בשדות הסמנטיים, הפתרונות היצירתיים, היכולת לחוש את האחר. אף שהיכולת לחוש את האחר היא חלק מההנאה בקריאה בכלל "

בצעירותי היתה בי שחצנות. הייתי סבור שאין מה לתרגם אחרים; "שיתרגמו אותי". כיום קשה לי אפילו לתאר כמה אושר מעניק תרגום שירה משפה לשפה. הזחילה בין מוקשים בשדות הסמנטיים, הפתרונות היצירתיים, היכולת לחוש את האחר. אף שהיכולת לחוש את האחר היא חלק מההנאה בקריאה בכלל.

השפה היא בין השאר אמצעי לעבור את המגבלות החושיות, מגבלות הזמן והמקום. השפה הכתובה היא ניצחון על מגבלות אלה אצל עצמנו והיא משאירה גם אפשרות לחזור אל הטקסט והחוויה. לא מזמן קיבלתי עבודה של סטודנטית אשר כתבה כמה היא כמהה לחצות גבולות, אבל:

אני אישה.

אני אישה ערבייה.

אני אישה ערבייה נשואה.

אני אישה ערבייה נשואה +X ילדים.

כך כתבה. והנה, בעצם החשיפה, הודות למילה הכתובה, היא חצתה את גבולות עצמה וגילתה.

 

עוד מילה


השפה מאפשרת חציית מגוון גבולות ומגבלות. אני אוהב את יופיין של הנשים, ולכן אני לא אוהב קעקוע (דולפין קטן על קרסול ענוג עוד איכשהו עובר). אני אוהב את השפה ולא אוהב כשמקעקעים אותה.

יש חן לשבירה רק אם הודות לה מושלם החסר; אם משהו יפה נבנה או מוארת זווית אחרת. אני אוהב מילים ונהנה אפילו להיות קצת פרובוקטיבי (פנה אלי גבר אחד / עם איבר אחד:/ "דוקטור, יש לי בעיה של עודף פוריות, / כשאני גומר להן בפה הן נכנסות להריון, אין אמצעי מניעה העומדים בפני / ..... " . מתוך ספרי "פליטים של זמן"). אך כשמילה מזעזעת נהיית לשגרה, אני מתקומם. כועס על האטימות לשפה. לכן אני לא אוהב את הביטוי הקדום "נקבה"' לאישה או "כוּסית"'. האחרון ממש מחריד אותי. צמצום היישות הנשית כולה לאיבר מין אינו משעשע. הוא מפחית מערך האישה. עדיף בדיחות שואה.  

בילדותי הפחידו אותי שכמות המילים שיש לאדם עם לידתו מוגבלת. מי שמדבר הרבה עלול לבזבז הכול. לא אמרו דבר על כתיבה. מאז אני מדבר ומדבר, כותב וכותב, והן טרם אזלו. וקסמן, קסמה של השפה, של הדיבור, בעינו עומד.

 

הצעה

 

הִצַּעְתְּ:

"בּוֹא נָבִיא לְעוֹלָם מִלָּה,

אוֹת שֶׁלִּי,

אוֹת שֶׁלְּךָ,

שֶׁטֶּרֶם נִבְרְאָה,

וּמַשְׁמָעוּתָהּ גְּדוֹלָה מֵאַהֲבָה”.

 

נִשְׁמָתִי נֶעֱצֶרֶת.

מָלְאוּ לִי חָמֵשׁ.

דֶּשֶׁא צוֹבֵט בִּירֵכַי,

וְכַפּוֹת הָרַגְלַיִם סוֹפְרוֹת כּוֹכָבִים.

 

אֲנִי סַפָּן יְוָנִי קָדוּם.

עוֹלָמִי שָׁטוּחַ.

פִּיל מְצֻמְרָר מַרְעִיד אוֹתוֹ,

לִפְעָמִים צָב מִתְעַטֵּשׁ.

 

אַתְּ מְעַגֶּלֶת אֶת הָעוֹלָם,

מְסוֹבֶבֶת אוֹתוֹ סְבִיב הַשֶּׁמֶשׁ.

הוּא יֶלֶד מַקִּיף אֶת הַחֲצָאִית שֶׁל אִמּוֹ.

 

סְבִיב לְשׁוֹנִי הֲגָאִים נָעִים.

בּוֹאִי נָבִיא לְעוֹלָם

הֲגָאִים שֶׁאֵין בּוֹ.

 
צביקה שטרנפלד, משורר, פסיכולוג. עוסק ומרצה בנושאי בין-תרבותיות והגירה, בהנחיית קבוצות ובייעוץ משפחתי וזוגי. הוציא שמונה ספרי שירה. פרסם תרגומי שירה מאנגלית, מגרמנית, מצרפתית, מפולנית, מרומנית ומאמהרית. ספר הביכורים "שירים שקטים ברשת ג' – יומן מילואים" (ירון גולן, 1989) עובד למחול על ידי להקת המחול הקיבוצית.

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus