כתוב מראש

"שלום לאדוני," הטעים מי שנראה צעיר ממני אך במעט, וכנראה היה מנהל המשמרת. הוא יצא יחד איתה, על חזו התנוססה התגית המוזהבת YARIV, באותיות גדולות בלבד. לבש חולצה בצבע שמנת, שׂערו היה גזוז ואת לחייו עיטרו זיפים מהוקצעים למראה אבל אני, שלא הייתי תייר, ידעתי שפירוש הדבר הוא שיריב התעצל או לא הספיק להתגלח. חתם את פנייתו במחיאת כף, וידיו הצטרפו ונעו זו כנגד זו בחצי סיבוב, במעין מחוות יעילות שמזכירה גם תפילה. "בָּמֶה אפשר לעזור?"

רקעתי ברצפה חלושות במחאה כבושה, שוחק את חוטמה של נעלי המחודדת. החוויתי בתנועת ראש כמעט אלימה לעבר כרטיס האשראי שלי ויריב, שאת הפער בין גילו למעמדו אפשר להסביר רק בכך שהוא בטח נחשב כאן, כמו שאומרים, תותח, רכן והקליד משהו במחשב. כעבור שניות ספורות הוא הודיע לי שאני יכול להיכנס, אבל זה כבר היה מאוחר מדי; החוט נפרם, דעתי כבר היתה מוסחת, או שאולי ההפך הוא הנכון והסחת הדעת שממנה כה נהניתי עד לאותו רגע פקעה:

כל שפה יכולה לקחת את דובריה רק עד גבול מסוים, ורשמיות אומרת-הוד, שמבטאת כבוד לטקס ונוסכת בו כוונה, איננה אפשרית עבורנו. העברית לא יכולה שלא להותיר קריצה של גיחוך בין איש השירות לטקסט שעליו לבצע, וזה בדיוק מה שקרה עכשיו. מרגע שפתח אותו מנהל-משמרת את פיו שוב לא הייתי אדם צעיר בבית הנתיבות שמזומנת לו הרפתקה; באבחת "בָּמֶה" אחת גזר מעלי יריב את שרוולַי וגירש אותי חזרה אל הרשמיות המכובסת והמאוסה של היום-יום: אל נציגי השירות הטורדניים בטלפון, שאומרים "אדוני" רק בכעס, מתוך טרוניה, כשאתה מאיים עליהם בתביעה; אל הנימוס חשוק-השיניים בתכתובת עם רשויות המס, שחוסר היכולת להבין את לשונן, הפסד צורב במגרש שלך, מסב אובדן של אלפי שקלים בשנה, הפסד צורב במגרש שלהן. אל חיי.

מתוך "שפת תהום", רומן בכתובים

סלוגן

כשהייתי בכיתה ו' או ז', בשבט הצופים שלי נערכה תחרות סיסמאות, והסלוגן המנצח עמד להופיע על הכובעים של כל השבט למחנה הקיץ. הסיסמה שהצעתי זכתה, וזה הזיכרון הפעיל הראשון שיש לי מחדוות ההמצאה שטמונה בשפה ומהפידבקים שהיא יכולה לעורר.

בפולקלור המשפחתי, האנקדוטה המרכזית בהקשר הזה היא שבערך באותו הגיל ניגשתי אל אבא שלי והכרזתי בבהירות שאני יודע מה אעשה כשאהיה גדול: "אני אתפרנס מהמילה כתובה". לא ידעתי לפרט למה הכוונה בניסוח הגמיש והחלקלק הזה, אבל מאז, בכל ההתלבטויות והצמתים הוא מזכיר לי שאבוד לי, שאני כבר מזמן החלטתי.
לשרת אדון. פיין (צילום: מוטי קיקיון)

אורגניזם

בעיניי, אין דבר צלול או מחיה יותר משימוש יצירתי והרמוני בשפה, בכל משלב ובכל הקשר. פיסת כתיבה טובה מרגיעה אותי ומנחמת, ובכלל, היכולת לייצר דברים שקיימים אך ורק במישור המופשט הזה – מההבדל בין "פליאה" ל"תמיהה" ועד לאקרוסטיכון – היא בין המתנות הגדולות ביותר שלנו כבני אדם.

באופן קונקרטי יותר, האני מאמין הלשוני שלי הוא ששפה היא אורגניזם חי, שקיומו מאפשר, ובכך למעשה מחייב, חידוש מתמיד. לכן, כסופר וכמתרגם אני חושב על השפה על פי האפיון שהיא נושאת והאפקט שהיא מעוררת בי, ובתקווה שגם באחרים. זו לא הרמת ידיים רלטביסטית בכל הנוגע לאיכות ולמדרג, להפך, זו הכרה בקשב המוגבר שמתחייב לשפה כברומטר רגיש של משחק טעמים דינמי מאוד. אם אחליט למשל ש"בגלל ש" או "זה מרגיש לי" מפריעים לי, זה לא במישרין - כי הראשון לא מקובל בלשון חז"ל והשני שאול מאנגלית - אלא כי התחושה באוזן פחות מתאימה לאווירה שאני מנסה לייצר.

הומו

מעבר לענייני סגנון, הנושא מציב שאלה ערכית מעניינת, למשל בתחום הנפיץ למדי של קללות בעידן הפוליטיקלי-קורקט. אני בהחלט מאמין שהמילים שאנו משתמשים בהן משפיעות על עיצוב המציאות. כך למשל כילד וכמתגבר, המילה "הומו" היתה מאוד מקובלת ככינוי גנאי לנוכח פחדנות או אפילו הססנות, וגם היום אין לה באמת חלופה טבעית ונגישה בעברית יומיומית (ובמציאות הישראלית גברים הרבה פעמים זקוקים לחלופה כזו, בלי קשר לגילם ולעיסוקם).

אבל לנוכח הנעשה בשדה החברתי, שבו הומואים עדיין נאבקים בשנאה, ברור למדי שזו בחירה בעייתית, כך שאני נמנע ממנה, אף שהיא לא בהכרח מעידה על עמדה מוצקה. ואולם בכתיבה העיקרון המכריע הוא בכל זאת מימטי. בסיפורי "משוחרר", שנתן לקובץ את שמו, מופיע המשפט הבא:

"נראה היה לה שהיא לא רזה מספיק, לא כוסית מספיק, ובמיוחד שנאה את עור זרועותיה: לא חלק ומתוח וענוג כמו אצל רוב הבנות בכיתה אלא רפוי, רופס מעט, מהיר-גירוי, נצבע נחיל נקודות אדומות בכל מגע".

בכל שלבי הכתיבה התלבטתי לגבי ה"כוסית", מילה בעייתית משהו, אם חושבים על המקור שלה – שלכאורה כבר נוטרל והולבן – ובאמת, מה שווה העמדה הנאצלת אם ברגע האמת איננה מיושמת (והמילה עוד מופיעה בקול המספר, ולא בציטוט או בדיאלוג). אבל הספרות מבחינתי זוכה לפטורים ערכיים מסוימים, כי היא לפני הכול משרתת של אדון מסוים מאוד, והוא העולם הנפשי והלשוני שהיא בוראת. במקרה הזה, קול המספר משקף את התודעה של הדמות, תיכוניסטית מעט דחויה שמראהּ החיצוני מייסר אותה, ולכתוב כאן "חתיכה", "שאפה", "פצצה", "נראית טוב" וכך הלאה יהיה זר להלך הרוח שניסיתי להעביר.

"צריך"

בכתיבה ספרותית מפריע לי שימוש לא מושכל בלשון, כלומר, כזה שאין בו איזו קריצה שבאופן כלשהו תאותת לי, כקורא, שיש בעל בית; שהמילים האלה אינן תיבות ניטרליות שמצביעות אך ורק החוצה, אל העולם. לספרות כזאת, בלי שום מודעות או תגובה להיותה מדיום לשוני, אין שום זכות קיום ביחס לקולנוע או לתיאטרון; אין לה מוֹתר, כמו שאומר מוריס בלנשו. 

• " האני מאמין הלשוני שלי הוא ששפה היא אורגניזם חי, שקיומו מאפשר, ובכך למעשה מחייב, חידוש מתמיד. לכן כסופר וכמתרגם, אני חושב על השפה על פי האפיון שהיא נושאת והאפקט שהיא מעוררת בי, ובתקווה שגם באחרים. זו לא הרמת ידיים רלטביסטית בכל הנוגע לאיכות ולמדרג, להפך, זו הכרה בקשב המוגבר שמתחייב לשפה כברומטר רגיש של משחק טעמים דינמי מאוד "

למעשה, הדבר היחיד שגרוע יותר מהיעדר מודעות לשימוש בשפה הוא מודעות נורמטיבית ומעורפלת ש"צריך": צריך לכתוב גבוה כי זה ספר ("הוא פער את הדלת באון וחצה את האסקופה"), צריך לכתוב נמוך כי זאת דמות עממית וכך הלאה. בכתיבה כזאת, כמו בכל קלישאה, יש מעט מאוד סיכוי לחשוף רגע של אמת.

דיבור הוא ממלכה שונה, ואין לי לגביה סייגים. גם צורות ביטוי שצורמות לי לא באמת מפריעות לי, כי התשובה לשאלה "מה תקין" אלסטית ומשתנה. העובדה שהאקדמיה נוטה להתאים את עצמה לרחוב, וטוב שכך, הופכת כל שיקול כזה לאישי. אופני הדיבור השונים – המאוסים והאהובים, המצועצעים ורבי ההמצאה, הארכאיים והלומי הטכנולוגיה – הם כולם חומרים פוטנציאליים לערבב בטיח שלי בכתיבה, והכוונה היא לא רק לדיאלוג אמין, אלא גם לאפשרויות האירוניה של מספר כל יודע זה או אחר. אז מה יש לי להתקומם או להיחרד מבחירות לשוניות כאלה?

ב.

כשהגענו לדואומו יפעה נפרדה ממני, וקבענו שניפגש בצהריים בבזיליקה. ראיתי שהיא מניחה את התיק ומתיישבת באחד מבתי הקפה, לשולחן הצופה אל הכיפה הכבירה. לרגע רציתי לשאול למה היא לא הולכת למקדונלדס. יפעה חיככה ידיים ואילו אני המשכתי הלאה עם זרם התנועה המעגלי, אך כשנבלעתי בהמון וּוידאתי שהיא לא מבחינה בי, במקום לצאת בויה רומא אל הלאבורטוריו המשכתי עם ההולכים ובחסות מגדל הפעמון הגדול חמקתי מהפיאצה.

כן, היה לי צורך להיות לבד ולחשוב על מה שקורה. המצב מול יפעה, מול פירנצה, התחיל לעלות על גדותיו – נחוץ היה לי פסק זמן. המילה שעולה בדעתי, אגב, איננה באמת "מול" אלא מקבילתה האיטלקית attraverso. אני אף פעם לא יודע אם צריך להשתמש בה או ב-presso הדומה מאוד, אבל היא נשמעת לי חזקה יותר, ששה יותר אלי קרב, בגלל משחק העיצורים והתנועות ב-T כפולה וסיומת חדה בעיצור פוצץ, אָטְטְרַבֶרְצוֹ, כפי שנחקקה בזכרוני כששמעתי אותה לראשונה מפי מלצרית רומאית. בכל אופן, פוצץ או לא פוצץ הרגשתי רע לנוכח העובדה שאפסיד שיעור איטלקית, עוד שיעור איטלקית, אבל ידעתי שאין ברירה: ממילא עד שלא אסדיר עם עצמי את העניינים לא אוכל להתרכז בלימודי השפה, ועל כן, למעשה, כפי שאמרתי לעצמי באותם רגעים בדרך לסנטה קרוצ'ה, אפשר לומר שפעלתי בשיא היעילות.

מתוך "שפת תהום"