זה כעשר שנים אני מתעמלת בקבוצה, פעמיים בשבוע. המדריכה שלנו היא ירושלמית גזעית בת כ-40מודאגת ממצב העברית. בר-יוסף (צילום: מוטי קיקיון) שאומרת בֶּרְכַּיִם (ב' סגולה), לְכּוֹפֵף (כ' דגושה), לעבור לֶשְׁכִּיבָה (ל' סגולה וכ' דגושה), וכיוצא בזה. יום אחד ניגשתי אליה אחרי השיעור ואמרתי לה: מה את אומרת – צריך לומר לֶשְׁכִּיבָה או לִשְׁכִיבָה? היא שקעה במחשבות, ולבסוף אמרה: כנראה לִשְׁכִיבָה? אישרתי. היא אמרה שקשה לה להתרכז בתיקוני לשון כשהיא מלמדת, אבל היא תנסה. עבר חודש ושום דבר לא השתנה בעניין המעבר לשכיבה. ניגשתי אליה שוב ואמרתי: את זוכרת? לשכיבה? כן, כן, אבל זה לא יוצא לי, ובכלל אני דיסלקטית, אז קשה לי. אמרתי לה שביופי של הדיבור כדאי להשקיע כמו ביופי של הבגדים ושל התסרוקת ועודדתי אותה לא לוותר. זה לקח כשנתיים עד ששמעתי אותה אומרת "לִשְׁכִיבָה" (עם הטעמה על ההברה הראשונה). אמנם לא תמיד, אבל כשזה קורה, אני מרימה אגודל ממקומי על הרצפה, ושתינו מחייכות זו לזו חיוך של ניצחון. אנשים המדברים בלשון משובשת נראים לי כאילו שכחו להסתרק, ובשנים האחרונות (מאז שמלאו לי 60, ליתר דיוק) אני נוטה לתקן שגיאות לשון, אם הנסיבות נראות לי מתאימות, ובעדינות המרבית.
יפי לשון
הלשון מבחינתי זה ארגז גדול של חפצים שימושיים שאפשר לעשות מהם גם צעצועים וגם מכשירים רפואיים. כלומר, במילים אפשר להשתעשע וגם לנחם, לפייס, לרפא, להמריץ. אני משתוממת על ההתעלמות היחסית של אנשים כה רבים מהאוצר הזה, שלא עולה שום אגורה, אבל השימוש בו מייפה אותנו, מעשיר את חיינו ועושה את התקשורת בינינו לפעולה מתוחכמת יותר ואצילית יותר. אני מרגישה מאוד לא בנוח כשאנשים משתמשים במילים שלא במובנן הנכון או בגסות, ואני מדושנת עונג כשאני שומעת דיבור נכון, עשיר ומצוחצח. אני אוהבת מטאפורות בלתי צפויות, גם בדיבור וגם בטקסט כתוב. קראתי שיש אונה אחת במוחנו (כבר אינני זוכרת אם זו הימנית או השמאלית) שאחראית על תקשורת מטאפורית. אין לי ספק שמערכת החינוך העכשווית לכל אורכה מנוונת בשיטתיות את שריריה של האונה הזאת (אם יש לה שרירים) ומקפחת את הכושר המטאפורי שלנו ואת ההנאה שבהפעלתו. 113 שנים של פסיכולוגיה מבית מדרשו של פרויד לימדו אותנו שהדחף המיני והרצון לעוצמה מניעים את חיינו. המרקסיזם לימד אותנו שדחפים כלכליים מניעים את האדם ואת ההיסטוריה. הם לא לימדו אותנו איזו עוצמה יש לצורך ביופי. למדנו לייפות ולהעשיר את בתינו, את בגדינו, את מאכלינו, את מכוניותינו. הזנחנו את יפי הלשון. זוהי אחת הסיבות למקומה ההולך ומצטמצם של השירה הכתובה.
ידיעת לשון
התרגום הוא לכאורה התחום שבו אנו אמורים למצוא רובדי שפה גבוהים, שנעלמים מן הדיבור ומן הכתיבה. אני חוששת שהרושם הזה, לפחות בחלקו, הוא תוצאת העריכה הכבדה של תרגומים ושל הנטייה של עורכים לתקניות מוגזמת ולהפגנת ידע לשוני. הם יצרו את שפת ה"תרגומית", שלפעמים חודרת וחוזרת גם ליצירות מקור. לדעתי, תרגום צריך ליצור על הקורא רושם דומה ככל האפשר לרושם שיוצר המקור. אם המקור מובן לקורא, אין סיבה שהתרגום לא יהיה מובן לקורא. לכן, אני לא אוהבת תרגומים שמתהדרים בעברית מצועצעת יותר ממה שהמקור מבקש. אין שום הצדקה למצב שהלשון בתרגומים תהיה גבוהה או אזוטרית יותר מלשון הכתיבה הספרותית (שירה, סיפורת, מחזות) המקובלת בעברית (עד כמה שיש נורמה מקובלת). זה נובע לעתים מהשאיפה של המתרגם להתהדר בידיעת הלשון שלו, ושאיפה כזאת מזיקה ליצירה של מתרגמים וכן של סופרים. בתקופות שבהן הערך הספרותי נשען חזק על העשייה בלשון עולים לגדולה סופרים אמני לשון, אבל גדולתם אינה עמידה, לדעתי. שירים רבים שלי תורגמו לשפות שונות, וגם אני תרגמתי שירה ופרוזה מכמה שפות. לתרגם זאת עבודת יצירה נפלאה, אבל התרגום לעולם לא יכול להיות יפה כמו המקור. אז חשבתי: מה מרגיש השיר או הסיפור כשמתרגמים אותו כדי שאפשר יהיה להראות אותו לקוראי שפות אחרות? האם הוא לא נעלב? "113 שנים של פסיכולוגיה מבית מדרשו של פרויד לימדו אותנו שהדחף המיני והרצון לעוצמה מניעים את חיינו. המרקסיזם לימד אותנו שדחפים כלכליים מניעים את האדם ואת ההיסטוריה. הם לא לימדו אותנו איזו עוצמה יש לצורך ביופי. למדנו לייפות ולהעשיר את בתינו, את בגדינו, את מאכלינו, את מכוניותינו. הזנחנו את יפי הלשון. זוהי אחת הסיבות למקומה ההולך ומצטמצם של השירה הכתובה"
אני מודאגת ממצב העברית המדוברת והכתובה כשהיא שגויה או עילגת או דלה. אני נהנית מאוד כשאני שומעת דיבור וכתיבה מדויקים (זה לא קל בעברית, משום שהמילים אינן מנוקדות, ולעתים קרובות יש לנחש את הגייתן), המעידים על עושר לשוני. זה מאפיין אנשים קוראים, ועוד יותר – אנשים קוראי שירה. הרי השירה, ולא התרגום, היא המקום המובהק של רובדי לשון המוכרים ליודעי ח"ן! אבל גם בשירה אני לא אוהבת הצטעצעות לשונית שלא ברור מה תפקידה. השימוש האזוטרי בלשון (כמו אמצעים אמנותיים אחרים) בשירה אמור לבטא את המאמץ לומר דברים שהלשון הרגילה אינה מסוגלת לומר וליצור באמצעות הלשון תקשורת רגשית שהלשון הרגילה אינה מסוגלת ליצור. לשם כך, נחוצה לשון מיוחדת. רובדי השפה העברית הם אוצר בלום. הם נושאים איתם מטענים רגשיים כבדים, הם מאפשרים לבטא בעקיפין ניואנסים של משמעות, הם מזמינים את הקורא להתחבר לשורשים משותפים. זה פוטנציאל אדיר, אבל אינני אוהבת שמשתמשים בו ללא צורך וללא ענווה. בכתיבה, אני מנסה (לא תמיד בהצלחה) לשמור על ניקוד לא תקני של מילים המובאות בטקסט כציטוט של דובר (חיצוני או פנימי) שמדבר בישראלית מצויה. הרי אי אפשר לשים בפיהם של ילדים ושל אנשים פשוטים את העברית המקובלת על עורכי לשון! נדמה לי שבעניין זה חלה התקדמות בשנים האחרונות, והעורכים מרשים עברית לא תקנית במקום שזה משרת את שיקוף המציאות.
חמוטל בר-יוסף. משוררת. מתרגמת, חוקרת, מבקרת ספרות ומרצה באוניברסיטת בן-גוריון. פרסמה קובצי שירה רבים, ספרי עיון, סיפורים ותרגומי שירה ופרוזה מרוסית, צרפתית ואנגלית. שיריה תורגמו לשפות רבות. זכתה בין השאר בפרס אקו"ם (1987), פרס קרן ירושלים לשירה (1990), פרס הנשיא (2002), פרס ברנר (2005) ופרס עמיחי (2011)
