החול והאבק

הגעתי לחדר של שניידר. גם בו היה חלון, אבל אי אפשר היה לראות מבעדו דבר. הזכוכית היתה מכוסה בקרטון שחור. ניסיתי לפתוח את החלון מבחוץ, אך לא הצלחתי. נקשתי בו בחוזקה אך הוא נשאר סגור ואטום. התכופפתי, הסתכלתי בחלל שהיה בין רצפת הצריף לאדמה. בין עמודי הבטון הקצרים היו פזורים גפרורים כבויים, בדלי סיגריות, בקבוקים ריקים ועיתוני ערב ישנים. נטלתי עיתון אחד ודפדפתי בו. גרגירי חול ניגרו ארצה מבין דפיו הצהובים. בדף האחרון היה גזור קטע. אבק לח, שמנוני, דבק לידי. השלכתי את העיתון והלכתי למקלחת. קילוח המים פסק. המקלחת היתה ריקה. סכיני גילוח משומשים היו מונחים על המדף שמתחת למראה. רחצתי את ידי, שטפתי את פני ויצאתי החוצה. הרוח הקרה הצליפה בי וייבשה את עורי.

ישעיהו קורן, מתוך: "חליפת השבת של שניידר", בספר: "יונים לא עפות בלילה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989

כמו הרוח, החול, באים הדברים אל המספר. באים יותר ויותר. במסווה נרטיב פשוט, נמשך, חושף הסופר ישעיהו קורן פסיפס שסופו מפתיע. שתי תנועות פועלות בסיפור הזה: האחת ליניארית, קרי מקדמת את גיבור הסיפור שעה לשעה, יום ליום, בציר העבודה המונוטוני-משמים כמעט שהוא פועל בו (כפועל שחור העובד על דוברה בים המלח ועוסק באיטום סכר). אך מנגד – קיימים החול והאבק בסיפור הזה, והם זרויים בכל, באים מכל מקום, ו"משבשים" כל ניסיון לנרטיב חד, ברור, פשוט.

טבעם של חול ואבק שהם מצטברים ומתפזרים באופן בלתי צפוי, באופן שלא ניתן לצפות אותו או להתוות לו דרך. אין מדובר בפעולה ליניארית שבאה ממקום מסוים והולכת אל מקום אחר. החול והאבק הם תוצר של רוח, וזו משנה כיוונה כל הזמן. כך, על התמונה הסיפורית הזו, שטומנת בחובה אופי בלשי ממש של התקדמות וגילוי, על הערפל הזה שהגיבור מנסה להפיג, באים-הולכים החול והאבק בתנועה מתמדת של הצטברות-התפזרות, והדבר שמעורר השתאות ומתח עצומים ממש קשור בניסיון לעקוב אחר זה, "לנצל" כל רגע של התבהרות, כל מגע ממשי, שבו הדברים נעשים/מסופרים שלא מבעד לאופי הממסך.

קסמו של קורן הוא ביכולתו לספר סיפור פשוט. משהו מן ה-STORY-TELLER מחד, הממקם כמעט תמיד את סיפוריו במרחבים פתוחים, שם מתרחשות באמת הטרנספורמציות שאנו כמהים אליהן כל כך, אך מנגד – ההוויה שהוא מקים אינה פנטסטית – היא ריאליסטית מאד. זהו לא ריאליזם של אורבאניות מרכזית/שולית, או ריאליזם סוציאליסטי-יישובי. המרחב של קורן הוא מרחב מדברי-נוודי כזה, המעלה לא אחת אסוציאציה של הדרום האמריקני, מה עוד שלגיבוריו עצמם יש אותה פשטות דוברת-כל, ישירה, פצועה, שצמחה בין השאר מגיבוריה הפוסט-וייטנאמיים של הספרות האמריקנית (ועוד לפני כן, עם גיבוריו של ארנסט המינגוויי, למשל). אך את הסיפור הפשוט-לכאורה, הריאליסטי-לכאורה, מעיב קורן בעצמו בחוכמה ספרותית רבה, במיסוך עמוק. המיסוך הזה, הקשור תמיד בנפש חסרה, שאין לה ביטוי ממשי, אך נאספת כחלקי פסיפס בתוך הסיפור, בא לידי ביטוי במרחב גיאוגרפי שיש לזכור שלרוב הגיבור שולח עצמו אליו. מה היחסים בין האדם למרחב? האם הוא נשלח מטעם? האם בחר לבוא לשם? קורן מייצר מצב-ביניים מטושטש של פעולה משותפת, ממש כשם שהמלך ליר "נקלע" לסערה – כך גיבוריו של קורן "נקלעים" אל מרחב חולי שכולו ערפל. שייקספיר מעוניין במצב הקוטבי של האדם, וקורן כאמור, שעבר גם בפילטר הספרותי האנגלו-אמריקני, מאפק את המצב הזה, עם כי הוא פועל מתוך הוויית-קצה דומה.

מה מהותו של המיסוך הזה? זהו לא רק מיסוך שבמרחב – אין מדובר רק בגרגירי חול הניגרים מדפיו הצהובים של עיתון או בזכוכית מכוסה. אלא בביטוי של הסכנה המתקיימת שם כל הזמן, בעצם המיסוך. זהו מרחב שבו סכיני גילוח משומשים היו מונחים על המדף שמתחת למראה. היד המטפורית כבר נשלחת אליהם מתוך זה, מתוך הטשטוש. יש משהו מתעתע בפואטיקה של קורן – כיצד דבר יכול להיות בהיר כל כך, מונח כל כך לפניך, ובד בבד להיות כמו כתם מטושטש של מעשה שלא-נעשה שכמו-ייעשה-עוד-רגע ? כיצד קורה שהראש מדמיין את סכיני הגילוח פועלים את פעולתם? בקטלוג ה"פצוע" הזה, עיתון שנגזר ממנו קטע ורוח מצליפה הופכים למרחב שכולו סכנה. דווקא בתוך החול הבהיר, הצהוב, בתוך האור היומי, מונחים כל חומרי המרחב כעדות אילמת לאימה, והיא מתממשת בסופו של דבר, בדרכה שלה.

אך חוכמתו של קורן, כאמור, נעוצה בהפנמה של הטשטוש החולי הזה אל נפשן של דמויות. כל גיבוריו של קורן בסיפור הזה, כפי שמדווח המספר, הם אנשים "שלא אהבו שישאלו אותם שאלות, ובתמורה גם הם לא שאלו דבר". כך, בתוך זה פוער קורן מרחב שכולו שאלה.

החול נכנס אל נשמתן של הדמויות, וכמו סותם את הידיעה לגביהן. אין לדעת אם מגישת הקפה במקום של ניקול היא ניקול, גם כאשר היא מתגלה בשמה האחר. עדיין יש אפשרות שהיא-היא ניקול, משום שאין לדעת אם השם הזה היה קיים פעם באופן ממשי; אין לדעת למי שייכת הילדה הקטנה המסתובבת שם, בין האנשים; אין לדעת מיהו שניידר; אין לדעת מה טיבה של דליה, שהמספר מציץ למקטע ממכתבה הנכתם בהמשך ברטיבות, או מצלצל אליה לשווא; אין לדעת מיהו המספר, ובשם מה הגיע, ובשם מה פועל. בתוך עלילה פשוטה, גם כשהיא חותרת אל מימוש של אימה קיימת – יש מהות סמיכה שלא נפרעת. גם כאשר מסתיים הסיפור של קורן, יש תחושה, שאם ננער אותו הוא ימשיך ויגיר גרגירי חול מבין דפיו הצהובים – כמה שלא ננער אותו הוא יגיר גרגירים, משום שבין הלשון הישירה, הפשוטה, הנגישה כל כך, המפזרת בכל סימני תהפוכה, לבין מהות פנימית – אין נגישות של ממש, מלבד החול הזה, והאבק, המקיימים את הסיפור הזה תמיד.