הבה נבנה לנו עיר ומגדל

בדומה לטראגדיה היוונית הקלאסית – הבריחה מהגורל היא בעצם הבאת הגורל הזה, משום שבמעשה הזה, שכולו היבריס של אימה, מגרדים את השמים. עינת יקיר על מגדל בבל

א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים אֲחָדִים.  ב וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.  ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.  ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם:  פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם.  ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.  ז הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם--אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.  ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר.  ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ. 

(בראשית יא)

 

כל הארץ – שפה אחת. אחדות. לכאורה. משום שהאחדות הזו מופרת, אולי כבר בפסוק הזה. "דברים אחדים" אפשר לקרוא כהמשכה של האחדות, אך גם כהפרה ראשונה שלה. דברים אחדים יכולים לעמוד גם כנגד השפה האחת, כאיזה קיום מקביל שבו יש דברים שאינם מתיישבים עם השפה האחת. העיקרון התקבולתי, שהוא תקבולתי רק לכאורה, ממשיך: האם שפה אחת ודברים אחדים הם היינו הך? האם "ויהי" הפותח את פסוק א' ו"ויהי" הפותח את פסוק ב' הם היינו הך? הנה, השפה עצמה, עוד בטרם בוצע בה מעשה הבלילה העלילתי של ה', יש בה יסוד של ריבוי, החותר, גם במישור הלשוני, כנגד האחדות. "ויהי" הראשון מציין זמן-נצח, המופרע פתאום, ביום אחד, בנקודת זמן אחת ממוקדת – "ויהי" השני. לארץ הזו, המקראית, יש ראשית של קֶּדֶם – מרחב לשוני המוחל על הכל, מרחב מעגלי שאין לו התחלה וסוף, ובתוך זה מבקע המספר נקודת התחלה, נקודת ראשית שנייה שניתן לסמן אותה – והיא רגע העזיבה של קדם, המסע מקדם, אל עבר מרחב חדש: בקעה בארץ שנער.

גם הלשון מתארגנת סביב זה: הלבנה היתה לאבן והחמר – לחומר, כלומר מתקיימת כאן תנועה הפוכה ממה שההיגיון מבקש. הגיוני היה שייכתב: "ותהי להם האבן ללבנה והחומר היה לחמר", אבל בנקודה הזו, שבה בעצם נוצרת ראשית חדשה, גם היסודות שהתגבשו כבר נעים לאחור אל ראשוניותם, מתארגנים מחדש.

 

עכשיו יש לבנות את המרחב הזה. יש לבנות עיר, לייצר טופוגרפיה חדשה. להקים מגדל. ממרחב רוחבי, שנח על הכל ואין לו ראשית ולא אחרית, נעה אותה ישות אנושית לא ברורה אל מרחב אנכי בצורת מגדל, המחבר בין אדמה ושמים. הזמן גם הוא מתארגן מהמעגלי אל הלינארי. עוד לפני הצהרת הכוונות הזו של "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים" הדבר התרחש – כבר מ"ויהי" של פסוק ב'. נקודת הזמן הזו, הממוקדת, פוערת מרחב שכולו פעולה: וימצאו, וישבו, ויאמרו. עכשיו הזמן מתועד בפעולה, מהווה הצטברות לינארית של מעשים. השפה נפרטת לפעולות מצטברות עד השיא – נולד סיפור. כדי שיהיה סיפור – על האחדות להישבר. ככל שהאחדות נשברת עוד – יש יותר סיפור.

 

המוטיבציה לכל הסיפור הזה קשורה לכאורה דווקא בפסוק א – בפחד מפני התפוצה, ברצון המקסימלי של אותה ישות אנושית מרובת איש ורעהו לשמר אחדות, לא לפוץ, לא להתפזר, לא להתבולל. בדומה לטראגדיה היוונית הקלאסית – הבריחה מהגורל היא בעצם הבאת הגורל הזה, משום שבמעשה הזה, שכולו היבריס של אימה, מגרדים את השמים. פלישה אל המרחב השמימי איננה רק מטאפורית, היא ממשית במובן שבו כוחו של אלוהים בלשונו. בעצם המעשה הזה של הישות האנושית יש חדירה אל הלשון הפרפורמטיבית הנתונה רק לאל ( וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר – בראשית א ג). לא די להם במגדל וראשו במשים: וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם, הם מצהירים. שם יכול להיות נרדף לאלוהים, אבל הוא יכול להיות, והוא גם, מימוש לשוני של בריאה בכללותה, וזה הדבר האיום שבו. היכולת לתת שם היא יכולת בריאה של האל והבריאה של כל דבר. אותם שנבראו אל תוך המקום שאלוהים יצר להם, מבקשים להם עכשיו אחיזה בדבר שמתוכו נוצרו – הם נוצרו מכוח לשונו, ועכשיו הם רוצים אותה עצמה. הם אינם יכולים לתפוס להם אחיזה בזה, לעשות להם שם.

 

אבל ה' חריף מהם. לכאורה הוא עונה להם בלשונם: וַיֵּרֶד יְהוָה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם. כשם שהם עלו – הוא יורד. פעולה מושבת בפעולה, וכנגד המגדל הוא משיב ב"ייבצר". המבצר, כמקבילה למגדל, מהדהד. אבל כפי שניתן היה לראות כבר התחלה, התקבולת היא חלקית בלבד. המגדל חותר למעלה, אל האנכי. המבצר במהותו חוסם את האופקי, את מה שבא ממולו. הם באו במגדל והוא משיב להם במבצר, ואם לא די בזה – ממשיך ומדבר בלשונם. עכשיו הוא מחקה אותם ממש:

 

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, [...]וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: 
וכנגד זה:
הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם--אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. 


לשון האל שבראה אור, שהפרידה בין מים למים, הופכת פארודית. היסוד הפרפורמטיבי מומר בעילגות האנושית. אותם שהתיימרו להגביה ולראות בשמים את השתקפות פניהם שלהם – מוצבת להם מראה עקומה, לשונית. השֵׁם, על כל יומרותיו, הופך לשָׁם. מקום של בלילה, של פיזור. לא עוד אחדות קוסמית ברוח שפה אחת. דברים רבים, באים עליהם עכשיו, מרחב לשוני נפרט לאינסוף. לא ניתן יהיה כבר למזג. גם על הפעולות בא הקץ – ויחדלו. הסיפור בא על סיומו. והם גורשו מן הלשון.

 

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי