העד: חובתו של חיים גורי

לשון הדיבור-שירה של חיים גורי, העשירה אך הלא מאולצת, הפכה ברבות השנים ללשונו של דור, דור שנולד בארץ, לחם את מלחמותיה ונפשו נפצעה מהן, שהיה ער לאימת מלחמת העולם השנייה ולהשתנותה הבלתי הפיכה של המדינה והחברה בארץ, ושנלחם, בד בבד עם חשבון הנפש, על מקומות התום, האהבה וההנאה הבלתי תלויה בדבר.

גורי הוא מייצג מובהק של הסיפור הזה, ושל השפעתו על מהלך חייו. במרחבי גופי הולכות ונפתחות יומם ולילה ועדות החקירה, גובים בי עדויות, הוא כותב בשירו "רעל". אולי יותר מכל אחד אחר ראה עצמו גורי בכתיבתו עד, מי שחובת הדיווח חלה עליו, מי שעומד בצמתים חשובים, רואה מראות, וחש את הצורך להעיד. זוהי לא רק עדות שבשירה – זו פעילות שחייו היו משוקעים בה: כשליח מחנות העקורים ב-47' הוא שמע עדויות רבות של ניצולי השואה, ב-61' סקר כעיתונאי של 'למרחב' את משפט אייכמן ורשמיו האישיים מן המשפט הזה כונסו בספר "מול תא הזכוכית". לכל אלה משקל משמעותי במעמדו הציבורי-תרבותי של גורי כמייצג דור וכבעל חובה. חובה זו היא אולי תוצאה של "פגם גנטי", כפי שכותב גורי, גם כמי שפונה לאמו ביום השנה למותה בכאב מלא אהבה: הנשמה שמשלך נתת בי, לפני שנים רבות, היתה עסקה רעה.

חיים גורי (צילום: משה שי, פלאש90)

עם זאת, יש איזה פער, רב, מתסכל ועשיר מאד, בין החובה הזו שחש גורי פעמים רבות, לבין אי-ההתמסרות הפואטית. השיר לא נענה תמיד, לא נגיש תמיד: אדברה ולא ירווח לי. / אין לי תקנה. / ניסיתי. לא הלך לי., הוא פותח באחד משיריו המגוללים את חיזוריו אחר עצמו הכמהים לדיבור-זיכרון ומסתיימים בשתיקה. גם הלשון נעה ונדה בין אותו עושר תרבותי רב-שכבתי לבין הרגע שבו היא כמו נכנעת לעצמה ומדברת דיבור פשוט, סלנגי-כמעט, מ"אדברה" ועד "לא הלך לי". העד, זה האמון על מסירת השיר-סיפור, פוגש בסוף השורה את השתקן המפנה לו עורף. שוב ושוב הוא מנסה – לשווא. 

ככל שגורי הזדקן נמתח החבל הזה בין המספר לשתקן, והדבר קשור בין השאר גם להיות המשורר מייצג של דור, מדבר בשם. הדיבור בשם הוא אחד הסדקים הגדולים שנפערו בארץ בעבור 60 שנות. אם ניתן היה פעם לדבר בשם, קרי לדבר – בעקיפין או במישרין – בלשון אנחנו – נפער סדק גדול, המפריך את האפשרות כמעט. עתה כששבים לדבר בלשון אנחנו – השיבה היא קורצת, אירונית. גורי, כמשורר שהוא גם רגיש במיוחד למציאות ההיסטורית-פוליטית המקיפה אותו, מביא את הסדק הזה לשירה: אתה עוד פה וקצת כבר שם. / שולח עוד סוכנים סמויים לחפור את הארץ המובטחת. / הנה הם באים אליך, / נושאי בשניים שתיקות ואבנים, הוא פותח בשירו המאוחר "הישרדות".

עצם התפישה הזו, של הישרדות, היא התפתחות מפוכחת ורוויית עצב של הדובר גורי, המצטייר בשירתו המוקדמת כמי שהשתהה אחר החיוּת, על שלל ייצוגיה. אך המעבר מחיות להישרדות אינה רק תוצר של זיקנה בגיל, בשנים – אלא גם תוצר של הארץ שאינה אותה ארץ: קצת משונה לי איך לא נשארת מאחור באחת התחנות. / פה מי שמאריך ימים חשוד במשהו, הוא לא היה דוגמה אישית. קשה להאמין שמילים חריפות אלו שייכות לאותו משורר שכתב בעקבות מלחמת השחרור בחריפות אחרת: ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה. במובן מסוים, הישרדות היא גם דרכו של גורי לומר לעצמו את מה שנתן זך למשל ניסח מתוך קשב למודרניזם (האנגלוסקסי בעיקר) כאני מתבונן בעצמי בתימהון. אלא שאם התימהון של זך הוא תימהון אקזיסטנציאלי, התימהון של גורי הוא תימהון של התפכחות כואבת למציאות משתנה.

עם זאת, טעות תהיה לקרוא את גורי רק במונחי השיר "הנה מוטלות גופותינו" הקאנוני. מי שקורא בספריו המוקדמים מוצא שם אדם שלא דיבר בסמלים, שלא דיבר בשם דור, אבל הדור הפך אותו למי שמדבר בשמו. הוא לכשעצמו דיבר בשקט, וברגישות-על לסביבה, וכבר בשירתו המוקדמת, למשל באחד מספריו המרכזיים שראה אור ב-1960, "שושנת רוחות", הוא צורף את דיוקנו שלו בדמות איש זקן, שאינו רחוק מאד מהישרדות: ... אבל האדמה שבה עתיד האיש להישאר, / אינה האדמה שמתוכה נולד. בין שתיהן זורם זמן רב נהר שחור. ההתפכחות, נדמה עכשיו, היתה שם, תמיד. אבל לוקח זמן, שנים רבות, עד שאפשר באמת להגיע עד אליה.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי