גם על הלחם

...חתר חתירה בקערה והעלה מסופה עוגה אחת. ואף על פי שכל-עצמה לא היתה נראית דבר של חפץ ואין העין נתלית בה, היה סתרה מרובה מגלויה ומלאה טעם וברכת טוב ואין כיוצא בין כל חברותיה. הניחה ר' זוּנדלה לפני ר' ישעיה בנו ואמר:
-אַ, נוּ, סֶרדצֶה, טעם-נא מזו ואמור מהי לפניך.

חזר וחתר חתירה אחת והעלה אחרת והציץ בה והפכה לכאן ולכאן ונסתכל בה מכל צד, כביכול כאילו לא היה יודע מה טיבה.

מיד בירכו והטילו לפיהם, והיו יושבים להם לועסים לעיסות-לעיסות ועיניהם נתונות זה בשל זה ומנענעים ראשיהם בדממה.

–  נו?... – קרץ לו ר' זונדלה עינו ואמר מתוך העוגה שבפיו.
–  המ... – נענע ראשו ר' ישעיה זקנו והחזיר לו מתוך שאין בית בליעתו פנוי.
מתוך כך נתרצו זה לזה ונעשה שלום ביניהם. ולא זו בלבד, אלא עמדה לו לר' ישעיה זכותה של אותה עוגה והרהר חרטה בלבו בשביל שאמר לשון-הרע על הרב.

חיים הזז, מתוך: "דורות ראשונים"

אין דבר מנחם ממזון, אין דבר מפייס ממזון. ועוד מתוק, ועוד עוגה. הפיוס והנחמה מוצאים להם נתיב אל הלשון, דרך הלשון. לאחר שאדם טעם דבר מה מתוק, מנחם – גם לשונו מפויסת, מתוקה יותר, אין הוא מסוגל עוד למצבו ה"טרום-לשוני", משהו במערך כולו משתנה, זז.

אב ובנו. האב מצדד ברב החדש ר' בּרישל, שבא לעיירה א?טשֶרֶטניה; הבן חותר תחתיו. על האב למצוא דרך אל הבן, שכן הכפשתו של הבן את הרב ברישל מכעיסה אותו. שלא כבן, החותר יותר ויותר אל קוטב הפסילה, בוחר הרב את קוטב האישוש. אבל הוא חסר משהו כדי להוכיח את צדקתו. הלשון כשלעצמה חסרה – יש לשוב אל הגוף כדי להשיג משהו בלשון, כדי לעצור אצל הבן את אותה "לשון-הרע".

אם יש דבר העומד כיום במיוחד לזכותו של הסופר חיים הזז, הרי הוא ההבנה המטפורית והממשית של הגופניות במעשה הסיפור, כמובן לא רק במשמעות של אכילה, אלא של הקיום בכללותו. המשקל הסגולי שהוא מעניק כסופר לקטעים ממשיים של הקיום בתוך הסיפור מעורר השתאות. ולא בכדי. קיימת שם הבנה של הממד הפיזי כממד קריטי. לא על הלחם לבדו יחיה האדם, מסכים הזז, שכן בכל סיפוריו יש חיפוש מתמיד אחר מה שמעבר ללחם, אבל – גם על הלחם יחיה האדם. לכן הוא יסבול בהעדרו, יתור אחריו, לא יתעלם ממנו – לא ימחוק.

שפופרות וחביונות

במרחק השנים הרבות של יצירתו, מעניינת כיום דווקא העצירה וההשתאות על "אזורי הלחם" של הזז כאזורים של פיתוי ותמורה, ממשית ומטפורית:

כיוון שלגם ר' זונדלה שתיים ושלוש לגימות, תלה את עיניו על העוגות והיה תוהה בהן. היו שם עוגות כמה מינים משונים אלו מאלו בטעם ובמראה ובריח. מהן טעונות ומעשיהן לחים ומהן ריקניות ומעשיהן יבשים, מהן כרוכות כריכות-כריכות והן ממולאות פרגים בין חוליה לחברתה ומהן מגולגלות ובסיס להן למטה וכמעשה "אצבע משולשת" להן למעלה, מהן לבושות שריון קליפה נוצצת ככפור בחמה ומהן לבושות כמין פוּרפוּרין ועטרה בראשן. וזולת זה הרבה שהן נראות כתבנית טבעות, גלגלים בעלי שיניים, אצבעות קולטות ואצבעות מורכבות זו על זו, שפופרות וחביונות, צורת חמה וצורת לבנה וכוכבים. הצד השווה שבהן שכולן מרמזות היו לו לר' זוּנדלה שישגיח עליהן ומתאוות ליכנס בפיו בשביל שייהנה מהן. אולם ר' זונדלה, שעסקן בדברים הוא, לא השגיח בהן.

עד אשר השגיח.

מה יש לנו כאן? לשון האנשה, המתוּוכת בעיקר דרך סינקדוכות גופניות (אצבעות, שיניים, ראש) או להבדיל באמצעות תכונות אנושיות (מעשיהן, לבושות, מרמזות, מתאוות); מטפוריות לשונית ההולכת וצוברת תאוצה מכריכה ושריון וקליפה ועטרה, שבכולם הלשון מתפקדת כמעטפת, כמה שחופן פנימה ושניתן לקלפו ועד חמה ולבנה וכוכבים, הפונים החוצה, ונושאים הוד; תנודות משלביות חזקות בין שפופרות וחביונות לפורפורין לאצבע משולשת.

עם כל אלה, השפה נמלאת נפח, עומק, רבדים. היא אפשרית ככזו אחרי שתיים-שלוש לגימות, ותהייה. היא אפשרית לכן לר' זונדלה, שיש לו שהות להרהר בעוגות, לאחר שהיה עיוור אליהן. הרגע שבו הוא מכיר בממד הזה, הגופני, של היקום, של הלשון, הוא גם הרגע שבו נמצא לו המוצא אל הבן, ואל מוצא פיו.

במובן מסוים, הזז אומר לנו פה משהו על עצמו ועל הכתיבה ועל הבחירה, התמוהה לכאורה, להשתהות באזורים שאין להם תקפות עלילתית. להפך, הוא אומר לנו. כל אותם אזורים, הנראים לכאורה כעודפות, הם אלה שמתוכם נולדת העלילה. יש בהם משהו מפתה כל כך, שהוא כמו מלמד גם את העלילה לפתות. ר' זונדלה מפתה את ר' ישעיה רגע אחד לאחר שהתפתה בעצמו. אזורי הפיתוי של הלשון, אלה המלאים, המשתהים, המתעכבים בתיאורים ונעים בין משלבים, הם גם אלה, אומר הזז, שמלמדים אותנו משהו על החיים, שמניעים את החיים, כי הם-הם החיים.

פעמים רבות יש אצל הזז דינמיקה של תנועה ארוכה ועמידה ארוכה, תנועה ארוכה, ועמידה ארוכה. לכאורה – בכל עמידה התנועה נפסקת. בעצם – אין לה לתנועה מניע אחר להמשיך ולנוע מאשר אותה עמידת השתהות רגעית או ארוכה, שהיא גם לשונית. כאילו עוצר הזז ומפנה את המבט פנימה, אל הגוף עצמו, כדי להמשיך וללכת. בין הוויכוח של הבן והאב על מהותו של רבי חדש, לבין הפיוס האפשרי ביניהם, חייבת העין לראות דווקא את מלוא עושרו של הגוף. ברגע הזה נפתחת גם השפה אל גווניה המקיימים אותה וההופכים אותה לעשירה ולמורכבת, וזהו אולי ביטויו המטפורי של הזז את הירושה התרבותית-לשונית שמוריש ר' זונדלה לבנו – ירושה של רבדים ועומק, אבל כדי לדעת אותה הוא חייב לעבור בעוגה הזו הוא טועם לרגע, "ונפקחו עיניו"...

–  נו?... – קרץ לו ר' זונדלה עינו ואמר מתוך העוגה שבפיו.
–  המ... – ניענע ראשו ר' ישעיה זקנו והחזיר לו מתוך שאין בית בליעתו פנוי.

בית הבליעה של ר' ישעיה לא פנוי, משום שהוא לומד עכשיו לשון אחרת, הוא מוציא מתוכו לשון-הרע האוטומטית שידע לומר לפני כן – הוא מסגל לעצמו לשון חדשה, זו שתהיה ראויה לדמותו של ר' ברישל.

במובן מסוים, הפעולה שפועלת עליו העוגה מזכירה (להבדיל אלפי הבדלות) את עוגיית המדלין המפורסמת של מרסל פרוסט, הפותחת את הזמן האבוד בתוכו ופורטת אותו לאלפים. לאחר שהוא טובל אותה בתה וטועם, קמה לפניו כל עיר ילדותו על כל מה שידע שם:

וברגע שעמדתי על טעמה של פיסת המדלין הטבולה בחליטת התרזה, שהייתה דודתי מגישה לי (אף שלא ידעתי אז ועוד רבה היתה הדרך להבין מדוע עשני זיכרון זה מאושר עד כדי כך), בהרף עין קם הבית הישן והאפור, הצופה לרחוב, ובו החדר, וכתפאורת תיאטרון בא והתחבר אל הביתן הקטן שנשקף אל הגינה, שנבנה בירכתיה למען הורי (אותו מקטע גדום שרק הוא שב ונגלה לי עד כה); ועם הבית, העיר, מבוקר עד ערב ובכל מזג אוויר שהוא – הכיכר שאליה שלחו אותי לפני ארוחת הצהריים, הרחובות שבהם התרוצצתי בשליחויות, שבילי עפר שבהם עברנו כשהימים היו יפים. וכמו באותו משחק שהיפנים משתעשעים בו, ומשרים פיסות נייר קטנות ושקופות בקערית חרסינה מלאה מים, ומשרק הן מוטבלות במים, מיד הן מתרדדות, מתעקלות, מצטבעות, נבדלות זו מזו, נעשות פרחים, בתים, דמויות מוצקות ומזוהות – כך כעת בכל פרחי גננו ופרחי הפארק של מר סוואן, והנימפיאות שבוויון, ואנשיה הטובים של העיירה ובתיהם הקטנים והכנסייה וכל קומברה וסביבותיה, כל זה לובש צורה וממשות, קם וניעור, עיר וגנים, מספל התה שלי.

(מתוך: "בעקבות הזמן האבוד – קומברה", מרסל פרוסט, מצרפתית: הלית ישורון)

גיבורו של פרוסט רואה עכשיו משהו במרחב, ומתרגם אותו לסיפור. הוא מאכלס את המיטה שהוא שוכב בה בגיאוגרפיה שלמה של זיכרון. ישעיה של הזז רואה משהו במרחב הלשוני. הלשון לומדת את הנפח שלה, את המרחב שלה. על הכיסא שהוא יושב בו, לפני אביו, הוא מאכלס את הלשון במרחביה האינסופיים, העמוקים, הרב-רובדיים. הוא לומד לדבר אחרת.