דודה של שום-איש
לשונות
social
facebook whatsup email tweeter
23.1.11
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

דודה של שום-איש

בספר "נסים ונפלאות" לא מהססת המשוררת לאה גולדברג לחשוף באומץ ובכנות בפני הילדים את האמת המרה: אדם לא כותב מתוך שפע, אלא מתוך בדידות ומצוקה

"'הבט היטב, נפלאות, הבט וראה', אמרתי. הנה זו עירי האהובה, לבנת הבתים - הנה זה הים הכחול והגדול השׂם לה גבול. ידיים נבונות בנו את העיר הזאת, נפלאות. רחובותיה ישרים, בתיה חמודים, כולם יפים ומום אין בהם, גם עצי פרי ועצי נוי למיניהם נטע האדם ליד ביתו, גם פרחים שתל בגינתו. רואה אתה, נפלאות, הנה הרימון פורח בשכונה, שם למטה, ופרחיו גדולים ואדומים, יום יבוא ויהיו פירותיו נאים ומתוקים. ושמא יודע אתה, נפלאות, למה שונים כל כך בעיר הזאת חייהם של בני אדם? הנה לגברת מה-בכך יש עוזי ולדודה יוכבד יש יעקב'לה ומרים, ואני דודה של שום-איש ואין לי איש. הנה מרים, עוזי ויעקב'לה, הכל ניתן להם, בסתיו, בחורף ובאביב הם לומדים בגן ובבית הספר, ובקיץ רוחצים בים הכחול הזה ומשחקים כאוות נפשם, האוכל בא על שולחנם בשעתו ומיטה חמה ונוחה מוצעת להם בלילה, ואילו נסים, נסים שחור העיניים מתרוצץ ברחובות ומוכר את שרוכיו, ולחמו צר ואמו חולה ואחיו הקטן עזוב לנפשו, ויחיה מכה אותו! הטוב הדבר בעיניך, נפלאות?'".

 

כך מתארת המספרת לאה גולדברג בפני נפלאות, הקוף שמצאה, את העולם - עולם שיש בו יופי ויש בו עצב; עולם שבו כל תל אביב ואנשיה וילדיה עומדים מול הילד נסים. בספר "נסים ונפלאות" יסלול נסים מחדש את דרכו אליהם. בספר הזה ייעשה תיקון קטן בחיים של ילד שהוא בבחינת עולם ומלואו. והדרך אל הצירוף בין יחידה אחת שלו, נסים, לשנייה, נפלאות, היא דרך של פלא ונס.

 

חבלת שרשרת


אלא שאם נתבונן שוב בפסקה התמימה הזו נמצא פתאום, כבמעין הרף-דיבור, גם את המספרת עצמה: "הנה לגברת מה-בכך יש עוזי ולדודה יוכבד יש יעקב'לה ומרים, ואני דודה של שום-איש ואין לי איש". פתאום, בקריאה חוזרת, נקשר גורלה של המספרת בגורלם של נסים ונפלאות כצלע שלישית של המשולש - היא, שאין לה משפחה, והם, שמשפחתם לא-משפחה. כאשר שואלת המספרת את הקוף, "הטוב הדבר הזה בעיניך, נפלאות?" - על מי בעצם היא שואלת?

לאה גולדברג חושפת את עולמו של נסים כעולם של "חבלת שרשרת": "מתרוצץ ברחובות ומוכר את שרוכיו, ולחמו צר ואמו חולה ואחיו הקטן עזוב לנפשו, ויחיה מכה אותו!" אלא שאל עולם זה אנו מתוודעים לאחר שהוצב בפנינו בפתיחה "עולם חבלת השרשרת" של המספרת עצמה. כך, למשל, היא מציגה את עצמה בפסקה הפותחת את הפרק הראשון: "אני האישה ששתי שיניה הקדמיות חסרות, כמו בפיו של עוזי". ובפסקה הבאה: "הילדים בחצר מכירים אותי. את שמי אין הם יודעים, אך קוראים לי 'דודה של שום-איש'". ובפסקה הבאה: "גם השכנים הגדולים, הוריהם של הילדים והדודים והדודות שלהם, גם הם מכירים אותי. ועל שום מה מכירים אותי הגדולים? על שום שיש לי תמיד נזלת. ומניין יודעים שיש לי נזלת? על שום שאני מתעטשת. והם אומרים - כשאני מתעטשת, רועד כל הבית וכל הישנים מתעוררים ואינם יודעים מה היה פה: רעידת אדמה או פצצה". ואם לא די בכך, מתואר מיד מאורע נוסף: מעוצמת אחד העיטושים של המספרת נפל עציץ מן המרפסת שלה בדיוק לרגלי הילדה מרים, שהלכה ברחוב, ואדמת העציץ הכתימה את שמלתה הלבנה. המעשה הזה, המעורר את חמתה של מרים, מוביל אותה לחבר שיר על המספרת: "אל האף נכנס יתוש/ מן האף יצא עיטוש,/ ונפל עציץ עם ברוש/ לכולנו על הראש". השיר, המושר בפי כל הילדים, גורם למספרת לעוגמת נפש והיא מבקרת אותו: "אינני רוצה לדבר על תוכן השיר. הרי רואים אתם בעצמכם כי תוכנו שקר וכזב. ראשית לא היה כלל יתוש - היתה, פשוט, נזלת; שנית העציץ לא נפל על הראש, אלא על המדרכה הצרה שמתחת לחלוני, וה'ברוש' הרי זה רק סתם לשם חרוז - וכי מי זה מגדל ברושים בביתו? - והיתה זאת מלכת-הלילה, מלכת הצברים. אבל נניח לו לתוכן אותו השיר. דעתי היא שעצם העניין של שירי הסתה ושיסוי אינו עניין יפה ביותר. ומרים איננה צודקת".

לאה גולדברג2 מאושר לעמ

שורש ההזדקקות


אם יש דבר יוצא דופן ממש בכתיבתה של לאה גולדברג לילדים, הרי זהו העדר ההבחנה בין העולמות הספרותיים האדירים שבראה: הם נולדו מאותו שולחן. הכאב הרב שראתה בקיום הבוגר עולה בכנות גדולה גם בקיום הצעיר, והוא בא מאותו מקום, מאותו שורש. עם השנים הוא צובר מורכבות, רבדים ואופק, אבל אין לו פנים אחרות. היכולת לראות מבוגרים וילדים כאחד ניכרת בזיקה העצמית שהיא מייצרת תחת הדיבור הפשוט, השקט, אל מושא הסיפור, בכך שהיא שוזרת בו את עצמה כל הזמן. לא טוב הדבר להיות באין משפחה, לא טוב לעמוד לביקורת, לבוז. כדי להרגיש טוב אתה זקוק לחסד מבטו של האחר, וגולדברג, יוצרת חכמה ורגישה מאין כמותה, יודעת את שורש ההזדקקות.

 

ניסים ונפלאות גולדברג, באומץ רב, לא מדירה את הפרסונה הספרותית שלה בכתיבתה לילדים. כמו בשירתה הלירית, גם כאן, בפרוזה, היא פותחת את הדלת ומכניסה פנימה - כדי לראות מה? שתי שיניים קדמיות חסרות, אף מנוזל, בדידות, סרבול, בושה, מועקה. ומתי? מיד, ברגע שנפתחה הדלת.

 

"נסים ונפלאות" אינו סיפור הכתוב בגוף שלישי על הילד נסים והקוף נפלאות, המתווכים על ידי דמות ערפילית שוחרת טוב. זהו סיפור בגוף ראשון של המספרת, בדמותה, שנולד מתוך מצוקה. המספרת ספוגת עלבון, עלבון קיומי של בדידות ועלבון פואטי, וחוויית הנידוי והבדידות מבחירה-מכורח בוראות סיפור. לא הילד ולא הקוף בוראים אותו: הם באים אחר כך, מתוך כך.

 

העמדה של המספרת ככלי שבור היא דבר נדיר למדי בספרות ילדים. זהו המקום שבו יכול היוצר - ובמיוחד המשורר הלירי, המדבר את עצמו ונחשף ללא הרף - להניח לפרסונה מרובת הפנים הקשות ולבדות עולם שכולו טוב. אלא שגם כאן בוחרת גולדברג לדבוק בעמדה זו, ובכנות רבה היא מוליכה מהחסר והעודף הפיזיים (השיניים החסרות מול האף המנוזל ללא הרף) אל החסר והעודף הרגשיים (מדודה של שום-איש, שגם חברתה עזבה את הדירה והותירה אותה שוממת, ועד הרגע שבו היא דודה של כולם: "והנה החלו בביתי חיים חדשים. אליהו ונסים התגוררו בחדרי השני, נפלאות במסדרון, במטבח, על המרפסת. אליהו התיידד עם יעקב'לה, נסים עם מרים, ועוזי... היה נטפל פעם לאלה ופעם לאלה"). כך היא מוליכה אותנו מרטוריקה של חסר אל רטוריקה של מילוי.

 

חצי נחמה


אלא שהאומץ הגדול באמת של גולדברג, והוא מצוי בכלל יצירתה, הוא דווקא ידיעת הגבול שבמילוי הזה. גם בכתיבתה לילדים יש לה היושרה לסמן אותו ולומר: עד כאן האושר מגיע; להצביע על המדיום המילולי כאתר נחמה מסוים, אך לא מלא, של הקיום:

"חזרתי הביתה ובלבי שמחה, שמחה רבה מאד וצער מעט - רק טיפ-טיפה. מעולם לא נראה לי חדרי ריק כל כך, מעולם לא נראו לי עציצי הצברים שלי עלובים כל כך, מיותרים עד כדי כך, מעולם לא הרגשתי במידה כזאת שאני 'הדודה של שום-איש'. ישבתי אל שולחן הכתיבה, הרכבתי את משקפי, גיליון נייר לבן פרוש לפני. אך הפעם לא ציירתי מפלצות על הנייר הלבן. כתבתי בראש הגיליון את המילים: 'נסים ונפלאות', אולי, חשבתי בלבי, אולי כדאי לספר להרבה-הרבה ילדים את קורותיהם של שני ידידי, של נסים ונפלאות, הרי כאשר אני מספרת סיפור לילדים הם יודעים וגם אני יודעת, שאני הנני הדודה שלהם. לא, איך אמר נסים? - לא דודה, אלא החברה של כולם".

 

כמה כנות וכאב יש בגולדברג להניח כך את המילה "מפלצות", ולא לכתוב פחות מזה. אבל יותר מכך, האומץ גלום בחשיפת המוטיבציה הפשוטה לכאורה, אך זו שטורחים להסתיר אותה בדרך כלל. אדם לא כותב מתוך שפע, כך אומרת גולדברג גם לילדים, שיש לה לכאורה את האפשרות והיכולת לתעתע בהם. לא שפע יש כאן אלא מצוקה, אלא בדידות. אדם כותב משהו כדי להתיידד. והפנייה הזו, החשופה כל כך, לעבר האחר היא המתנה הגדולה ביותר שאפשר לקבל וללמוד ממנה.

 

הספר נסגר במילים האלה, "החברה של כולם", ובמילים האלה הדלת נפתחת: הנה, לפנינו, אישה מבוגרת, עם שתי שיניים קדמיות חסרות ואף מנוזל; דודה של שום-איש, שעציץ נופל ממרפסתה אך קולה יודע לברוא בצל אלה נסים ונפלאות.

עינת יקיר היא סופרת

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus