דרמה בקנה מידה שאינו נראה לעין

לשונות

social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
29.7.13
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
דרמה בקנה מידה שאינו נראה לעין
כיצד נאמרו הדברים לפני שנכתבו בשירים? המשוררת חגית סבג עומדת על הממד החבוי בשירה דרך מילותיהם של ארבעה משוררים
khgyt_-_ttslvm
"אני מכירה בצורך להגביל את היופי". חגית סבג
הקיץ מנבא רעות
הַקַּיִץ מְנַבֵּא רָעוֹת. כָּל הָעוֹמֵד לִקְרָאת
הִצְטַהֲבוּת, וּלְבַסּוֹף הִתְרוֹקְנוּת הָעֵץ.
 
גֶּבֶר שׁוֹתֵק אֶל אִשָּׁה,
רְגִישׁוּתוֹ סְבִיב פַּעֲמוֹנֵי הָרוּחַ.
גַּם בְּמָקוֹם בּוֹ הֵם עַצְמָם
עוֹמְדִים – אוֹתָהּ עַצְבוּת, אוֹתָהּ כְּמִיהָה
לָהֶם.
 
הִיא קִצְרת רוּחַ לַבָּאוֹת,
הַפֶּקָאן בִּקְצֶה הַפַּרְדֵּס מְקוֹמֵם אוֹתָהּ;
כְּבָר הָיָה יָרֹק, אֶתְמוֹל
כְּבָר הָיָה. כָּל הָעוֹמֵד לִקְרָאת,
אַךְ הַקַּיִץ מְנַבֵּא רָעוֹת.

 

דליה רביקוביץ
בגינה שבביתי גדל לוע האריה, ולעולם יהיה זה לוע האריה של רביקוביץ ולא "לוע הארי" שבמגדיר הצמחים. והוא יהיה פעור וצהוב, ואצפה בו מהחלון תמיד, גם כשהוא מונח באדמה לרגליי. ידיעת השיר היא מעשה של אימוץ אינסטינקטיבי, מגע כימי בין קורא למילה, לצירוף, לקצב. השירה מייצרת מושגים הקיימים רק בעולמו של אחד. ההגדרות לקיץ, לאביב, לדיכאון, למשפחה, לאהבה – הן אישיות. הלקסיקון הפסיכיאטרי של השירה הוא פרטי. בשיר יש איש, או אישה ואיש, או עורב. הדרמה המתחוללת ביניהם היא בקנה מידה לא נראה לעין. הרחש הנוצר בקריאה איננו אוטובוס עובר או רוח חיצונית, זוהי אוושת התנועה בין הדמויות ובין המאורעות הנפשיים. ההתרחשות הנפשית היא הרוחשת, ויש לקרוא אותה בלחש, שלא להבהילהּ.
 
אורי ברשנטיין
שירים אפשר לקרוע מספריהם, הם קיימים כִּגְזִיר מתעופף ברוח. הם יימצאו בחלוף 100 שנה, גולמיים יימצאו ועירומים מֵהֶקְשֵר. תחיית מתים מתקיימת בכל קריאה – תקום הדרמה, הדמויות המקופלות בנייר תתעוררנה. שיריו של אורי ברנשטיין הם כאלה, והם האהובים עליי; אני מתבוננת בהם מבעד זכוכית מגדלת, כמו שבוחרים לעקוב אחרי מסע של נמלה אחת, נושאת גרגר לקן. את השירים של ברנשטיין אני משחזרת כתאורה. אור עששית, שמש מנמיכה, צֶלֶם מגיח, צללים, נגוהות, כתמים, אפלוליות. המילים קוצבות את האור. המשורר הוא "האיש שמביט בַּסירות מחלון" (שורה מהשיר "חלון בוונציה", בספרו של אורי ברנשטיין: "זמן של אחרים", 1996), הוא המתעכב בין ההפלגות. אני חושדת בהפלגות, בחיפזון הסַבָּלים בנמל, בהמולה, בחשיבות העצמית של המפליגים ושל יעדי ההפלגה. אני מבקשת לתאר את שולי הדברים, את עולמי הפרטי. אני מבקשת לומר אותם ברצינות ולהגיש אותם כשלדי שיר, בלי אינטונציה. כל מילה חמושה במשתיק קול, שתפקידו להדמים את הדרמה. לכן, מוטב לי לכתוב בין מחיצות – זגוגית חלון, קיר, חפצים, השתקפויות.
 
" ראוי היה לקבל שירים במעטפות אישיות, בהמשכים, שבר משפט בכל פעם. בסוד, לאט, בקצב של מכונת כתיבה ישנה, בציפייה. איש איש יפתח את המעטפה המתאימה לו. והמשורר, כמו מרגל עייף בארץ רחוקה, ימשיך לשלוח לארץ האם, מתוך חובת האמת " מאמצים בתוהו
א.
 
נִצַּלֽתִּי אֶת מֶזֶג-הָאֲוִיר, כְּדֶרֶך הָאָדָם,
לְהָבִיא אוֹתְךָ, לָכוּד בְּבָרָד, בִּנְפִילוֹת,
כְּמוֹ נְקִישוֹת עַל דֶּלֶת.
הָיְתָה סוּפָה.
עֲגוּרָנִים קָרְסוּ. הָרוּחַ, הָרוּחַ
לִכְסְנָה עֵשֶׂב בַּחֶרֶס. חָלַצְתִּי אֶת נַעֲלַי
וְחֶרֶשׁ, שֶׁלּא לְהַבְהִיל, נִגַּשְתִּי לַחַלּוֹן
בַּלַּיְלָה, בַּסּוּפָה, לְזַמֵּן אוֹתְךָ.
חָשַׁבְתִּי עַל הַסְּעָרָה, שָאַלְתִּי
מַה מְּרַפֵּד אוֹתְךָ בַּסְּעָרָה. מַה שֶׁמֶגֵן מֵרוּחַ
אֵינוֹ שׁוֹמֵר מִפְּנֵי בָּרָק, לֹא כָּל שֶׁכֵּן מִמִּמְטָרִים כְּבֵדִים.
חָשַׁבְתִּי, תֵּכֶף תָּבוֹא. הָיוּ בְּיָדַי אוֹתוֹת: הַסְּעָרָה,
הַתְּהוּדָה וּשְׁנֵינוּ
טִבְעִיִּים לְפֶתַע, כָּל זְמַן שֶׁסְּעָרָה מַרְטִיטָה אֶת הַוִּילוֹן.
יוֹתֵר מִשָּׁעָה הִתְבּוֹנַנְתִּי בַּחֶרֶס. חֶרֶשׁ נִכְנְסוּ
הֵדֵי הִסְתַּיְּגוּת, חִכִּיתִי לַיְלָה. הָאָפֺר הִתְפּוֹרֵר.
תַּחַת הַאִיּוּם הַיָּדוּעַ: עִצְּבוֹן, עָפָר – 
שָׁקַדְתִּי עַל הַחֶרֶס. וְגַם עַכְשָׁו,
בִּכְפָפוֹת גַּנָּנִים, אֲנִי גּוֹרַעַת בּוֹ סְדָקִים
לְשַׁוּוֹת לוֹ מַרְאֶה.
 
יצחק לאור
מהעבר השני – שירת האהבה של יצחק לאור: "...ומה עוד תספר לעצמך, איש שוכב מול חלון/לעת ערב, אש אוחזת בעצים ולילה גלמוד/מסרב לקחתך עמו?/הייתי ילד, אמי אהבה/אותי, אני צמא לאהבה, אני מוותר, מוכן/ללכת, רק עוד רגע" (השיר "עוד רגע", מתוך "ספר העדר", 2012). כיצד נאמרו דברים דוגמת אלה לפני שנאמרו כך? כיצד הורגשו, אם לא באמצעות השורות האלה עצמן? מהו הקסם שמפרק את צרור המילים הזה מהבנאליות שלו? ראוי היה לקבל שירים כאלה במעטפות אישיות, בהמשכים, שבר משפט בכל פעם. בסוד, לאט, בקצב של מכונת כתיבה ישנה, בציפייה. איש איש יפתח את המעטפה המתאימה לו. והמשורר, כמו מרגל עייף בארץ רחוקה, ימשיך לשלוח לארץ-האם, מתוך חובת האמת.
 
יהודה הלוי
אני מכירה בצורך להגביל את היופי, את הפתוס, את ההרמוניה, אבל יש לי רגישות מיוחדת, אפילו סלידה, לדרך שבה עושה זאת האירוניה. מעין מנגנון השמדה עצמית של השיר, שבו השיר מוחק את עצמו ומתקבלת עווית. מדוע לטלטל שיר בין אמירה למחיקה? או שכותבים או שמוחקים. דרישת המינימום היא להתחייב לאמירה, אפילו אם זו דרישה מגוחכת, אפילו אם ההתחייבות היא זמנית. אוזני מתירנית לאירוניה בז'אנרים אחרים – חוזים משפטיים, שיחות יום יום, מניפסטים פוליטיים – ובלבד שיהיו שירי אהבה שמורים ומוגנים מפניה.
 
אולי גם בגלל זה ההימשכות האינטואיטיבית ביותר שלי היא לשירתו של רבי יהודה הלוי. בלבי אני שרה את שיריו, והניגון טבעי וקל לי. זוהי קלות הדיבור בשפת אם, כאשר מילה יולדת מילה. בלי מאמץ. אני מתגעגעת לאפשרות הזאת, לדבר בשפה רכה, שפת דונג. להתפלל, להתחנן למישהו, להגיד בלי בושה "אלי ענני", לבטא אותיות גרוניות, לבטא דגשים חבויים במילה. יש מענה והמילים גמישות, וניתן למתוח אותן בהטיות מוזרות, והן נענות. אילו זה היה מקובל, הייתי מבקשת לדבר בה לאורך כל היום. 
 
היום הזה
הִתְעוֹרַרְתִּי מִשֵּׁנָה כְּמוֹ
מִטְּבִיעָה,
כָּךְ וְכָךְ יָמִים שֶׁלֹּא,
כָּךְ וְכָךְ יָמִים שֶׁבְּלִי.
אֲנִי יוֹדַעַת, הַכֹּל עוֹבֵר 
בְּמַקְהֵלַת הַנּוֹשְׁמִים,
אֲנִי יוֹדַעַת,
חוֹלֶפֶת גַּם הָעַיִן הַמַּשְׁגִּיחָה,
שֶׁהָיְתָה בַּעֲדִי אֶתְמוֹל,
הַיּוֹם חֲדֵלָה מְהַשְׁגָּחָתָהּ.
וּמַכְאוֹבֵי בִּדּוּד שׁוּב כָּאן, 
שׁוּב בְּנֵי בַּיִת,
לֹא אַהֲבָה. הַיּוֹם הַזֶּה
קָשֶׁה בִּמְיֻחָד,
אֲנִי מְקַנֵּאת בִּזְקֵנָה מְעַשֶּׁנֶת
עַל סַפְסָל בְּמִגְרָשׁ הַמִּשְׂחָקִים.
 
* חגית סבג, משוררת, עוסקת בחינוך מיוחד, מתרגלת יוגה ומורה ליוגה. שיריה פורסמו לראשונה בכתב העת "מטעם". כלת פרס מפתנים לשנת 2011. ספר שיריה "מחמת כיסופים" ראה אור באותה השנה בהוצאת ספריית פועלים.
מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus