בוא תגיד שאמרת

לשונות

social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
14.1.14
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
בוא תגיד שאמרת
בעיני המשורר אמיר אור, לסכם חוויה במילים "היה עשר" איננו רק עניין של רדידות השפה, אלא של יכולות הדמיון והמחשבה

cover
עטיפת הספר החדש (צילום ועיצוב העטיפה: תמיר רדלמסר) 
שועל

אִם אָמְנָם

הַחַיִּים כְּמָשָׁל, אֱלֹהִים כְּאֶסוֹפּוֹס, וְהַשּׁוּעָל

מְהַלֵּל אֶת גְּבִינָתָהּ שֶׁל הַשָּׂפָה -

הַשָּׂפָה מִתְפַּתָּה וְשָׁרָה: "גְּבִינָה".

בְּפֶה מָלֵא אוֹכֵל הוּא שִׁירָה.

כָּךְ נוֹלָד שׁוּעָלָהּ

שֶׁל הַשָּׂפָה. וְהַשָּׂפָה?

הַשָּׂפָה שֶׁטֶּרֶם אָמְרָה "אֱלֹהִים", וְלֹא

"אֶסוֹפּוֹס", "חַיִּים", "מָשָׁל" -

לָמְדָה לְדַבֵּר:

"פִּתָּה", "אָכַל", וּבְכֵן: "שׁוּעָל".

 

הדיבור הוא מאגי

 

לילה אחד שמעתי בחלום את השמות: גֹּמֶר, מֶשֶך ותירָס. הם נאמרו בתשובה למשהו, ולמרות שאין בהן שום הסבר או חיווי, הן היו תשובה מלאה, מספקת עד תום. משמעותם של השמות היתה גלומה בצליליהם, והצלילים היו טמירים, מלאי עוצמה. אחרי זמן מה נזכרתי שהשמות מופיעים ברשימת בני יפת בספר בראשית, ופתחתי את הספר. אבל עכשיו השמות נחו שם ללא צליליהם, כמו תיבות תהודה ריקות, דהויות משמעות. השמות היו רק אותיות-אותיות, תווים ללא ניגון שמיתריהם לא רעדו עוד על פני העולם.

 

הבנתי אז שדימוי או רעיון שעולה בי לא יהפוך לשיר בלי מסה קריטית של "תחושת משמעות". תחושת המשמעות היא זאת שתובעת ממני את הדיבור, והדיבור השירי הוא לפני הכול דיבור מאגי, דיבור ששומע את עצמו עד קצה גבול היכולת. הדיבור המאגי איננו כלי מעביר, אלא תכלית עצמו: הצליל נושא את הפשר, ועוצמתו של הרעיון באה לפני תוכנו. זהו דיבור שאינו מבקש להבין או להסביר, אלא לברוא.  

 

המילים הן געגוע

 

כשהייתי בכיתה א', עדיין ביקשתי בקיוסק אפיפית, וכשפצעתי אצבע, ביקשתי מאחות בית הספר אספלנית. מאוחר יותר גיליתי את קסמי הוואפלה והפלסטר, אבל זה אולי היה מאוחר מדי. השפה שלמדתי בבית היתה יותר מדיבור: היא היתה אידיאל, כלומר, געגוע.

 

אבל במובן עמוק יותר, מילים הן באמת געגוע. מילים שאני אוחז בהן, אוחזות בי; הן מותירות אותי נפרד מן העולם, וכך הן "שלי". מבעדן, העולם נוגע בנו רק בהבזקים של יופי, ובכל זאת, נוכחותו כה מוחלטת, כה מדבירה, עד שבנגיעות כאלה הוא מרעיל אותנו בגעגוע.

 

מילים שאני כותב אינן מאכלסות אותי. הן מבצבצות מגופי כמו אגלי זיעה. מילים כאלה בוקעות מתוכי כמו גוזלים מביצה, ואני מאכיל אותן בנפש חפצה: עוד מעט ויעופו. למרות שמתישהו הן הופיעו בדעתי, אני לא יכול למצוא אותן שוב. הן אינן מציצות מתוך הכתוב, אינן מקננות בראש, והעולם עצמו הרי חף ממילים. משפחות-משפחות הן באות מאי שם, קורמות נוצות וקול, ואז פורשות כנף הביתה. בהרף נצח אחד, הרגע הזוהר נפתח ונסגר. אני מבקש לאחוז בהן, אבל הן פורחות מתוך עצמן, ואינן אלא עקבות. היה או לא היה? אז, חסר אונים, אני מתגעגע אליהן. " מילים שאני אוחז בהן, אוחזות בי; הן מותירות אותי נפרד מן העולם, וכך הן "שלי". מבעדן, העולם נוגע בנו רק בהבזקים של יופי, ובכל זאת, נוכחותו כה מוחלטת, כה מדבירה, עד שבנגיעות כאלה הוא מרעיל אותנו בגעגוע "

 

הן אינן שייכות לאיש.

 
כשמילים הן "שלך", אתה מאבד אותן עוד לפני שבאו לעולם. אתה חש את החיים ומתרגם אותם למילים, אבל המילים רחוקות מן העולם. הן חותכות את העולם, ומסתירות אותו. כשהמילים הן שלך, הן נותרות רק מילים, תמורה עלובה לחיים עצמם. החיים, לעומת זאת, לעולם אינם "שלך"; הם מרחב אינסופי לקיום אינסופי.
 
המילים אינן שלי, ועדיין הן ממני: המילים שלבשו עולם עדיין נושאות את הצופן הגנטי שהעניק להן פנים, את רישומו של הפה שהגה אותן: הנה עקבותיי, מגעי, מבטי, קולותיי. ככה היתה המילה למילים, ככה לבשה המילה בשר. בטן, ידיים, עיניים, אמא, אבא, עולם.

 

פָּנִים שֶׁנִּגְמְלוּ מִלִּהְיוֹת פֶּה

 

מַה לִּי וְלוֹ, לַשִּׁיר הַזֶּה - עַכְשָׁו, כְּשֶׁמַּבָּטִי שׁוֹהֶה

עוֹד רֶגַע אַחֲרֵי, אוֹ בֵּין לְבֵין, כְּשֶׁהַמִּלִּים עֲדַיִן

 

לֹא נִפְרְדוּ מִן הָעוֹלָם; וְרַק תְּשׁוּקָה עוֹמֶדֶת

בֵּין רֵאשִׁיתוֹ לְבֵין סוֹפוֹ, בֵּין מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ

 

לְבֵין מַה שֶּׁאֵין. כִּי אֵין לַשִּׁיר הַזֶּה נוֹשֵׂא, מַמָּשׁ כְּמוֹ

לְךָ, אוֹ לִי.

 

כִּי אֵין לַשִּׁיר הַזֶּה נוֹשֵׂא, אֶלָּא נָשׂוּא בִּלְבַד,

וְכָל הַשְּׁאָר - נִשְׁאָר בְּלִי לִהְיוֹת יֶשְׁנוֹ יוֹתֵר

 

מִכֶּתֶם אוֹר אַחֲרֵי מַבָּט לַשֶּׁמֶשׁ. רַק הַתְּנוּעָה

הִיא הַנּוֹשֵׂא פֹּה; הַשִּׁיר מֻנָּח עָלֶיהָ. וּשְׁאָר דְּבָרִים

 

כְּמוֹ נִמְשָׁכִים מֵרִשּׁוּמֵי חָלָל, שֶׁהִסְתַּמְּנוּ, כִּמְדֻמֶּה,

בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל מְעוֹפָהּ: מִכָּאן זֶה עֵץ, מִכָּאן וָהָלְאָה

 

רֵיחַ עֵץ, מִכָּאן וָמַטָּה - הַשָּׁרָשִׁים אֵינָם עָפָר. עַד כָּאן

עָלֶה (מִשְׁטָח יָרֹק חָצוּי, שׁוּלָיו מְשֻׁנָּנִים, פְּגוּמִים

 

בְּכֶתֶם חוּם אוֹ שְׁנַיִם). עַכְשָׁו עוֹד קַו: זוֹ הַפְּטוֹטֶרֶת,

וְעוֹד מְעַט - עָנָף. בִּפְנִים יֵשׁ מַיִם, וּבַחוּץ יֵשׁ מַיִם

 

שֶׁשְּׁמָם אֲגַם אוֹ גֶּשֶׁם. בַּחוּץ יֵשׁ אוֹר, קוֹרְאִים לוֹ יוֹם;

בִּפְנִים זֶה מַשֶּׁהוּ אַחֵר, שֶׁעִנְיָנוֹ פוֹטוֹסִינְתֶזָה, וּמֵאָחוֹר -

 

זֶה צֵל. וְזֶה נִפְלָא, כִּי אָז אֶפְשָׁר לוֹמַר: "הִנֵּה אַלּוֹן",

"הִנֵּה שְׁכֶנְתִּי, מִיכַל". וְגַם יוֹתֵר:

 

"שָׁלוֹם, הִתְגַּעְגַּעְתִּי", "אֵיפֹה

הָיִיתָ כָּל הַזְּמַן?", "לֵךְ לַעֲזָאזֵל!" אֲבָל שׁוּם עֵץ

 

אֵינוֹ גָּדֵל פָּחוֹת מִן הָעוֹלָם וְלֹא נוֹבֵל אֶלָּא כָּמוֹהוּ,

אוֹ גַּם רָשׁוּם כְּ"עֵץ" בְּתוֹךְ הָאִינְוֶנְטָר "עוֹלָם".

 

אָז בּוֹא נִשְׁמֹר מֶרְחָק כְּמוֹ מֶרְחָק: הַיָּד שֶׁבֵּין אֲנִי לְבֵין אַתָּה

הִיא זִכָּרוֹן וְשִׁכְחָה שֶׁל מִישֶׁהוּ שֶׁאֵין לוֹ חוּץ.

 
השפה היא ממלכה מנטלית
 
כל שפה היא פילוסופיה, פסיכולוגיה, היסטוריה וסוציולוגיה. שפה היא ממלכה מנטלית.
 

לומר 'שלוש שקל' איננו העשרה של העברית, אבל גם אין בו חירשות מופלגת למרקמה ולהגיונה הפנימי. הרבה יותר חירשים בעיניי הדיבור השטוח, החף מכל דקות הבחנה או ההתבטלות הפרובינציאלית שמדברת קריאולית-עברית ("קניתי תחתון בֶּסְט אוף דה בֶּסט!"). לא מדובר כאן רק בעניין של אופנה וטעם, ואפילו לא של חוט שדרה תרבותי. הבעיה של העברית העכשווית היא בהיותה דיבור שאינו שומע עוד את עצמו לעומק, שאינו חושב את עצמו לעומק. דלות מבע, פרובינציאליות לשונית וקהות של קשב מתקיימות כולן באותם מים רדודים של גסות חשיבה.

 
אור מקריא משירו, מתוך הפרויקט "סופרים קוראים"

כשאנחנו משתמשים בעברית במילה לועזית כמו "אבסטרקטי", אנחנו מסמנים את עצם המושג באופן אבסטרקטי. אבל כשאנחנו אומרים "מופשט" אנחנו פושטים מעל הממשות את רשמי החושים. המושג המופשט הוא תוצר של הפשטת תכונה מ"לבושה" החומרי. לעברית אפילו התואר "מופשט" הוא דימוי מוחש: הוא אינו סתם סימון, אלא תמונת מחשבה. 


כשאנחנו אומרים "היפוקריט" אנחנו מתייגים אדם שמקיים שתי מערכות מוסר ומציג לזולתו מצגת שווא צדקנית; אבל המילה כשלעצמה היא רק מונח טכני נטול כל עומק מלבד עצם הצבעתו על התוכן שהוא מסמן. לעומת זאת, כשאנחנו אומרים "צבוע", אנחנו מנכיחים את ההסוואה הזאת בתמונה מוחשית. הצבוע הוא מי שפניו צבועים ומוסווים, מי שתוכו וחוּצו אינם שווים.

 

כשאנחנו אומרים על מאכל שהוא "ערב לחך", אנחנו מנכיחים בשפה את חוויית הטעם שבפה, אבל כשאנחנו אומרים ש"האוכל עשר" אנחנו רק נותנים ציונים לעולם: אנחנו רחוקים מן החוויה, ואיננו מבטאים אותה.

 

שפה היא מחשבה, ומחשבה יכולה להיות סימון מילולי מופשט, כלומר מנותק מתחושה ומרגש, או להפך – הנכחה של חוויה והעשרתה של החוויה בתובנות ורגשות.

 

כשאנחנו מציינים משהו ב"חבל על הזמן", אנחנו אומרים למעשה ש"הוא מעבר לכל תיאור", ובזה פוטרים את עצמנו מהבנה מעמיקה יותר של מהות הדבר, של ייחודו – ושל חווייתנו אותו. במקום הבנה כזו, אנחנו מכניסים את הדבר – ואת מחשבתנו – לערימה מתגבהת של ערבוביית מושגים בלתי מובחנת.

 

הוויכוחים על שפת דיבור ו"שפה רזה" בספרות אינם עוד ויכוחים על שפה פשוטה לעומת שפת מליצה, אלא על עומק המחשבה הראוי לאדם. המליצה היא מליצה כשהיא למעשה דלה, כלומר, נבובה מחוויה וממחשבה – בדיוק כמו "האוכל עשר", 'אבסטרקטי' או "חבל על הזמן". עושר הדיבור הוא עושר תפיסה, דמיון וחוויית מציאות – אותו נכס בלתי מתכלה שמבטיח עצמאות חשיבה והתנסות.

 

חשוב לי להבחין כאן: שפה עשירה אינה בהכרח שפה גבוהה. העגה 'על הפָּנים' היא מטאפורה רעננה שמציירת לעינינו תמונת נפילה מופלגת. "שמתי גז" הוא ציור כובש של תמונת ההסתלקות.

 

עם זאת, גם ביטוי עשיר עשוי לעמוד בשירותה של דלות מחשבתית. שפה דלה היא מעטה של הסכמה המכסה על עצמיותנו. הדלות הזאת היא הדלות שבטשטוש ההבדל וההבחנה. "נכסי צאן ברזל" אינם מובנים לנו כתמונת מחשבה יותר מ"אבסטרקטי" או "אדמירל", שהאטימולוגיה שלהן נסתרת בדרך כלל מעין הדובר. 

 

אבל העניין חורג מרדידות השפה עצמה ומגיע לשאלות של יכולת דמיון, של ניסוח ושל תיעוד מנטלי פנימי. איך נתאר חוויה כלשהי? אפשר לסכם כל התנסות בהסכמה ש"היה עשר" או להפך, ש"היה על הפנים"; אבל בדיוק דרך קצרנות מסוג זה אנחנו מונעים מעצמנו תפיסה והבעה עשירות יותר ומצמצמים את התקשורת בינינו להסכמות עילגות ושטחיות. בקצרנות אידיומטית כזו אנחנו מונעים מעצמנו את סוג הראייה שבו אנחנו כן מבחינים בדקויות של תובנה וחוויה ומונעים מעצמנו את הבהירות ביחס למה שהקנה להתנסותנו משמעות מלכתחילה.

 

מתי השפה באמת מידלדלת? כשהיא נעשית חיצונית, כשתחושתנו אותה מתקהה, כשאיננו טועמים בה את הממשות שאנחנו מביעים בה. השפה הפנימית של העברית לא תסבול במיוחד מכך שלא נבחין בין זכר לנקבה דקדוקיים,  מכך שנאמר "עבוּר" במקום "בעבוּר", או נאמר "לָמה ש" במקום "מפְּני ש". אין ב"טעויות" כאלה שום חידוש, והעברית כבר ידעה התפתחויות מסוג זה ואף דרמטיות מאלה. " כשאנחנו אומרים על מאכל שהוא 'ערב לחך' אנחנו מנכיחים בשפה את חוויית הטעם שבפה, אבל כשאנחנו אומרים ש'האוכל עשר' אנחנו רק נותנים ציונים לעולם: אנחנו רחוקים מן החוויה, ואיננו מבטאים אותה "

 

המרקם הפגיע והרגיש באמת של הדיבור הוא מידת הרגישות שיש לנו אל תמונות המחשבה שהעברית מציעה ומידת רגישותנו לזיקות העומדות ביניהן. במילים אחרות – חיותה של השפה היא בעוצמת החוויה שהיא יוצרת ומעבירה בעולמם של דוברי אותה שפה. שפה שעדיין רואים אותה, ממששים אותה, שומעים, אוכלים ומריחים אותה היא שפה חיה באמת, שפה שיש בה שירה.

 

השפה אומרת

הַשָּׂפָה אוֹמֶרֶת: לִפְנֵי הַשָּׂפָה

עוֹמֶדֶת שָׂפָה. שָׂפָה הִיא עֲקֵבוֹת

עֲקֻבִּים מִשָּׁם.

הַשָּׂפָה אוֹמֶרֶת: שְׁמַע עַכְשָׁו.

אַתָּה מַקְשִׁיב: הָיָה פֹּה

            הֵד.

 

קַח אֶת הַשְּׁתִיקָה וְנַסֵּה לִשְׁתֹּק.

קַח אֶת הַמִּלִּים וְנַסֵּה לְדַבֵּר;

מֵעֵבֶר לַשָּׂפָה הַשָּׂפָה הִיא פֶּצַע

שֶׁמִּמֶּנּוּ נִגָּר וְנִגָּר הָעוֹלָם.

הַשָּׂפָה אוֹמֶרֶת: יֵשׁ, אֵין, יֵשׁ

אֵין. הַשָּׂפָה אוֹמֶרֶת: אֲנִי.

הַשָּׂפָה אוֹמֶרֶת: בּוֹא נְדַבֵּר אוֹתְךָ,

בּוֹא נְמַשֵּׁשׁ אוֹתְךָ, בּוֹא תַּגִּיד

שֶׁאָמַרְתָּ.

 

השקה למבחר השירים החדש של אמיר אור – "שלל" – תיערך בבית ביאליק, ב-23 בינואר, בשעה 20:00. בהשתתפות: אורי הולנדר, חדוה הרכבי, רפי וייכרט, נורית זרחי, הלית ישורון, ענת לוין, נעם פרתום ופרופ' רות קרטון בלום.

 

*אמיר אור, משורר, עורך, מתרגם. פרסם עשרה ספרי שירה בארץ, ו-13 בחו"ל. זוכה פרס ראש הממשלה, פרס ברנשטיין, מלגת פולברייט ליוצרים, ספר הכבוד של הפלֶיאדות ופרס אֶאוּנֶמי לשירה. על תרגומיו מן השירה היוונית הקלאסית זכה בפרס שר התרבות. אור עורך את סדרת "כתוב" לשירה חדשה ומלמד כתיבה יוצרת. "שלל", כרך של מבחר שירתו, רואה אור בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus