בפרדס, ביער, בלב

לשונות

social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
24.9.13
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
בפרדס, ביער, בלב
"שירה זה באמת משהו שאפשר לעשות לבד, אבל אני אישית מעדיף לעשות אותו יחד. ככה התפילות שמכניסים למרכז המעגל מעצימות זו את זו ואפשר לעלות". המשורר הצעיר אבנר עמית שובר את המונופול של הבדידות על השירה

  bnr_myt__tsylvm-mvty_qyqyvn
אבנר עמית. ותודה לצמחים (צילום: מוטי קיקיון)
הקלטה 162*

           

הָיִיתִי רוֹצָה שֵנָעָנֵה זוֹ לָזוֹ

כְּמוֹ הָגוּף עוֹנֵה לָעֵץ

בִּפְרִיחָה

 

הָיִיתִי רוֹצָה שֵנָעָנֵה זוֹ לָזוֹ

כְּמוֹ הָרוּחַ לָעָלִים

בִּלְטִיפָה

 

הָיִיתִי רוֹצָה

שֵנֵהֵנֵה זוֹ לָזוֹ

הָיִיתִי רוֹצָה

 

בפרדס

 

החומרים והצמחים הם מורים גדולים לשירה. זכור לי אירוע של גילוי לשוני חזק שהתבטא בעיקר בחוויה של התפרקות השפה לחומרי היסוד שלה ושל איזו ראייה מאוד צלולה שלה כיישות נפרדת וריקה. גם עכשיו נעלמות לי המילים סביב זה. זו היתה מעין השהיה ומדידה של הלשון – התבוננות חיצונית ובלתי תלויה בה, ממרומי קיום מופלא – נטול הפרדות דיכוטומיות. חוויתי סוג של התרחקות מעולם המובן והמשמעות, שבו לכל מסמן יש את המסומן שלו וכל הקשרים מאוד ברורים; עברתי אל מרחב ענני, דשאי, שבו כל סימן קשור לכל סימן אחר ברשת סבוכה ואינסופית של גבעולים תת קרקעיים. זה היה גילוי מרגש, שהוציא ממני באותו רגע פרץ כתיבה בלתי נשלט; כי ראיתי. החוויה הזאת שינתה במידה רבה את היחס שלי לשירה, ולַעולם. הגבעולים עוברים בבשר. בגוף השר.

 

בפעם אחרת גיליתי את המילה "פרי". ישבתי במטע תפוזים, הסתכלתי על אחד התפוזים, ובעצם, דרך ההתבוננות במסמן "פרי", הבנתי לראשונה בחיי אמת בסיסית בנוגע לטבע – את האופן שבו פרח עובר הפריה והופך לפרי. אחר כך קראתי בוויקיפדיה. זה נכון! בטח למדנו על הגלגול הזה בבית ספר יסודי; אבל בכל אופן, זה לא היה לי ברור, עד שמצאתי את זה בלשון, כלומר, בפרדס. ההבנה של התהליך האורגני הזה, דרך התבוננות במסמן "פרי", היתה גם היא רגע חשוב של מפגש עם האפשרות הזאת של השפה – עם המקום שבו השפה והממשוּת נוגעות זו בזו. זה בדרך כלל מדגדג.

 

ביער

 

באחרונה אני מרגיש בסביבה שלי משהו שאפשר להתייחס אליו כאל המשך של מה שהתחיל שם במטע התפוזים לפני כמה שנים טובות, וזו הפרקטיקה של שירה יספורינית: פרקטיקה אזוטרית מקומית של שירה-בלא-מילים. את המושג "יָּסְפּוּרִינִית" תבעה הציירת והשמאנית דנה לין, ובעזרתו היא באה לתאר פרקטיקה של שירה בשפה-לא-שפה. זו למעשה דרך לשיר, לאלתר שירה, בדרך כלל בקבוצה, בלי דגש על המובן ועל המשמעות, וגם בלי שלילה של המובן והמשמעות. הדגש הוא מוזיקלי וחווייתי. זו מוזיקה שחומריה לשוניים לחלוטין, אך החומר הזה אינו נתון למשטר המשמעות המילולית, ובו בזמן הוא נושא עמו משמעות רבה – המשמעות החומרית של השפה: האופן שבו היא פוגשת את הגוף שלי – בנשימה, בחלל הפה, בחזה, בבטן ובריאות - והאופן שבו היא פוגשת את אוזניך, את גופך, את עורך. כל צירוף הברות ועיצורים, בקול, מהדהד ומחולל רגש מסוים, צבע, מרקם. " הדבר שהכי מעניין אותי בשירה, ובכלל, הוא האלמנט הדיאלוגי והאפשרות של יצירה משותפת, שיוצאת מהדף אל החיים. שירה שהיא מפגש ומגע. נראה לי שזה דבר חשוב דווקא בשדה הנרקיסים הזה, הקוצני של השירה, שאני חלק ממנו "

 

מתברר שכשמשחררים את שריר הלשון מכבלי המשמעות ו"ביקורת האיכות", ובו בזמן פותחים את האוזניים בחמלה ובאהבה לקולות האחרים במעגל, יכול להיווצר מרחב שירי מרובה ונזיל שהאופק שלו הוא, להבנתי, חוויה קבוצתית של מיסוס גבולות בין התודעות והגופים השונים, הנפרדים-לכאורה, וזרימה חופשית של אנרגיה יצירתית. סשנים כאלה של יספורינית קרו בתכיפות לאורך השנה האחרונה, ביערות ובערים. שירה זה באמת טקס שאפשר לעשות אותו לבד. אני אישית מעדיף לעשות אותו יחד. ככה התפילות שמכניסים למרכז המעגל מעצימות זו את זו, ואפשר לעלות.

 

סשן יספורינית ביער קדושי זגלמביה עם מיכל גולדשטיין, דנה לין ויעקב ביטון, נובמבר 2012

 

בהליכה על קשת | קרן שפי ואבנר עמית

 

בֵּהָלִיכָה מֵהִירָה כְּלָפֵּי

שָמָיִים מִינֵרָלִיים תָּחָת שֵמֵש צָר

 

בָּתְלָמִים כְּרוּב זָהוֹנִצְנֵץ

פְּרִיחָה שֵמֵבָשֵֹרֵת הָלִימוֹן

 

אָבָק בָּאוֹר

לֵאָט לֵאָט            לֵב שֵל גֵּבֵר         שָר

 

שֵמֵש חוֹרֵף

                        שְדֵה בָּר

 

מֵעוֹפֵק עָד עוֹפֵק

                        מוּכָן לִבְכּ

 

נְשִימָה נְשִימָה אָל תֵוָתְרִי

אִם תִרְאִי בָּדֵרֵך בֵּאֵר רֵיקָה


בלב
 

הדבר שהכי מעניין אותי בשירה, ובכלל, הוא האלמנט הדיאלוגי והאפשרות של יצירה משותפת, שיוצאת מהדף אל החיים. שירה שהיא מפגש ומגע. נראה לי שזה דבר חשוב דווקא בשדה הנרקיסים הזה, הקוצני, של השירה, שאני חלק ממנו. אבל זה דורש אימון והתנסות. וסבלנות. אנחנו חיים בעולם שנוטה לדכא את המומנטים האלה של הנפש. לכן צריך להתאמן ולהתאגד ולהגשים את החיבור עם האחר/ת, ודרכו עם עצמנו, ואז עם ג'ה, זו תנועה ספיראלית. יש לי מזל גדול. אני חולק את הלב הזה עם האחיות והאחים שלי והולך את הדרך הזו לצדן, בשמחה.

 

שיר אהבה לכל מי שכתב/ה איתי

 

עָל הָחוֹם

עָל הָכְנָסָת הָאוֹרְחִים

עָל הָמָחוֹל

עָל הָפְּרָחִים

 

"האו לדור בלי שם", אבנר עמית ונעם פרתום

  

* השירים נוקדו על ידי אבנר, על פי שיטת "נִיקוּד לָיִיט"

  

אבנר עמית, משורר ופעיל חברתי, פרסם שירה בכתבי עת ספרותיים, ובהם "מטעם" ו"גרילה תרבות". עורך אתר השירה "שתף", המוגדר כ"בית ליצירה שיתופית".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus