אין לי ארץ אחרת
לשונות
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
25.2.14
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

אין לי ארץ אחרת

"אני אוהב את העברית. בעיניי היא קודם כל מולדת. המקום שנולדתי בו, ובו אני חי את חיי. והיא קשורה גם למרחב הפיזי של ארץ ישראל". אילן שיינפלד חוזר למקורות

אֶרֶץ הָאוֹבוֹת

 

עָמֹק בַּלַּיְלָה הוּא מְצַיֵּר עוֹלָם

מוּל כַּן רֵיקָן,

עוֹלֶה לְעֵת הַתַּדְמִיּוּת וּפַג אֶל שִׁכְחָה.

 

"וַדַּאי לִי שֶׁהָלַכְתָּ", אֲנִי אוֹמֵר

בְּשֶׁקֶט לַהֲוָיָתוֹ הָרוֹעֶדֶת

בִּקְצֵה עַיִן. "אֲבָל אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ לַגּוּף שֶׁלְּךָ."

 

מְחַיֵּךְ בִּשְׂפָתָיו הַקְּמוּצוֹת חִיּוּךְ

עָצוּב הוּא מִתְבּוֹנֵן בִּי,

מַבְטִיחַ כִּי יָשׁוּב. כִּי עוֹד יָשׁוּב.

 

מַתְוֶה תְּנוּעוֹת כְּבִשְׂפַת אִלְּמִים, אֲנִי

לוֹמֵד לְהִדָּבֵר עִם הַנּוֹדֵד

בַּמִּפְסָק הַדַּק בֵּין עוֹלָמוֹת, בְּאֶרֶץ הָאוֹבוֹת.

 

13.1.87

 

התלמיד

בגיל 13, לקראת בר המצווה, שאלוני הוריי במה אחפוץ כמתנה למאורע. ביקשתי מהם את כל htsylvm_shl_dy_lvtsr_shyrym
לכל נשמה לשון משלה.  שיינפלד (צלום: עדי נס)
כרכי המילון העברי של אבן שושן. אל מול תדהמתם הסברתי להם שעד כה ישנו בבית רק כרך עב כרס, המילון של יהודה גור, שמלבד היותו מיושן, אימא משתמשת בו כדי לשימו על ראשי, שאלך ישר. הם נחרדו עוד יותר כשגילו שאני יושב וקורא אותו, את המילון, על כל כרכיו. מאז המצאתי לי משחק – לפתוח באקראי כפולת עמודים ולקרוא את כל המילים המופיעות בה. ברבות השנים הפכתי את המשחק הזה לתרגיל כתיבה לתלמידיי.

בגיל 14, כשהתחלתי לכתוב, פניתי לספרנית התיכון שלמדתי בו שרה בר מור ז"ל - תיכון רוטברג ברמת השרון. אמרתי לה שבכוונתי להיות לסופר ושאלתיה אם יש בידיה ספר המלמד כיצד לעשות כן. למזלי, היא ענתה שכן והפקידה בידיי את עבודת הדוקטורט של פרופ' דוב לנדאו "יסודות הריתמוס בשירה העברית". בעבודה זו, שראתה אור אחרי כן כספר, ניתח דוב לנדאו את כל שיטות החרוז, המשקל, המצלול והבית בשירה העברית לדורותיה. ואני ישבתי, בגיל זה ותרגלתי את כל מה שלימד.

קריאת המילון, ואחריו עוד מילונים, כזה של אליעזר בן יהודה ואחרים, והתרגול של יסודות הריתמוס הם העומדים יותר מכל בבסיס כתיבתי. 

לבד מזאת, עוד בילדותי נהג אבי ליטול אותי עמו לבית הכנסת, להעמידני לידו, לפתוח סידור או מחזור תפילה ולומר לי "קרא, אילן. איזו שירה יפה כתבו לפני אלפי שנים בעברית". כך סיגל עליי את התפילה הדמומה ואת האהבה לכתבי קודש עבריים ולכתבים עבריים עתיקים בפרט. אחרי כן נתווספו על אלה כל מה שלמדתי מעם מוריי לספרות ולקבלה, לחסידות ולמיסטיקה יהודית, ובהם פרופ' בן שלמה, ד"ר מיכל אורון, פרופ' ישראל לוין, ד"ר טובה רוזן מוקד ורבים אחרים. לכל אלה אני חב את אהבת העברית שלי וגם את ריבודה.

 

העורך והמורה


אני אוהב את העברית. בעיניי היא קודם כל מולדת. המקום שנולדתי בו ובו אני חי את חיי. והיא קשורה גם למרחב הפיזי של ארץ ישראל. זו גם הסיבה שאינני יכול לראות את עצמי חי בארץ אחרת, אף על פי שלעתים השתוקקתי לזה.

טקסט, כל טקסט, הוא מבחינתי קודם כול מתווה מוזיקלי, רצף של תנועות ועיצורים, מילים ומשפטים, רשת תחבירית משוכללת, שנועדו למימושם על ידי תודעתו של קורא. לכן אני מוציא מתחת ידיי טקסטים לעתים רק אחרי עשרות גרסאות ושנים של עבודה. אנשים תמהים מדוע עוברות שנים בין ספר אחד למשנהו אצלי. הסיבה לכך היא ההכרח שאני חש לזקק את הטקסט, לטהרו מכל סיג, להפכו להכי צלול שאני יכול. וזה אורך זמן.

עובדה זו באה לידי ביטוי גם כשאני עורך טקסטים של אחרים. לעתים קרובות אני משנה כליל את זרימת המידע בספר כולו, בפרקיו או בפסקאותיו, לא רק משום הצורך להשתית אותו על תבנית של משמעות והיגיון פנימי, אלא גם בשל המוזיקה הפנימית של הטקסט. יש לי אוזן רגישה ביותר, ואינני יכול לשאת זיוף, ולו קל שבקלים, ברתמוס של הלשון.

לכן, אם יש מה שמצער אותי הוא לגלות טעויות הגהה שלי או של אחרים אחרי הדפסת ספריי. ולמגינת לבי, תמיד יש כאלה. בעיניי הן פגימה בהרמוניה של הטקסט.

עם זאת, כמורה, לעולם אינני מתקן את הטקסטים של תלמידיי. מזמן החלטתי על הפרדה גמורה בין כישוריי כעורך ותיק ובין כישוריי כמורה, מן הטעם הפשוט: כמורה, עליי לפתח את תלמידיי, להביאם לכתיבה רבה; לא לצמצם אותם. ותפקידו של עורך לעתים קרובות מתנגש בזה. רק אחרי שכתבו גרסה ראשונה שלמה של ספר, והם פונים אליי כעורך, אני עובד על הטקסט שלהם בהתאם.

 

 

הִתְגַּלּוּת

 

הִתְגַּלּוּת בָּאָה, הִתְגַּלּוּת כָּבָה.

כְּמוֹ אוֹר. כְּמוֹ מַיִם. כְּמוֹ אַהֲבָה.

 

הַחַי הוֹלֵךְ וָמֵת. הַמֵּת הוֹלֵךְ וָחַי.

הַרְבֵּה תַּהְפּוּכוֹת יָדַעְתִּי בְּחַיַּי.

 

סֵדֶר הַדְּבָרִים רַק הוּא אֵינוֹ עוֹבֵר.

מַה שֶׁהָיָה יִהְיֶה. מַה שֶׁיִּהְיֶה חוֹזֵר.

 

הַכֹּל כְּמוֹ מִקֹּדֶם. מוּנָע בְּאַהֲבָה.

הִתְגַּלּוּת הוֹלֶכֶת. הִתְגַּלּוּת קְרֵבָה.

 

כ"א בתמוז התשמ"ז

 

הכותב

כיוון שאני כותב שירה וסיפורת, דרמה ועיון, פוסטים ונאומים, מאמרים וחוות דעת, יש לי כר לעשות בו שימוש ברובדי שפה שונים. כשלעצמי, בשירה ובסיפורת יש לי נטייה לשימוש ברובדי לשון גבוהים. בשירה זו עברית מקראית, חז"לית; ברומנים זו עברית חסידית. אבל בסיפורים הקצרים זו עברית מודרנית מתוקננת, ובפוסטים, במחזות ובתסריטים זו שפת דיבור. אי אפשר לכתוב סיפורים קצרים על ההווה הישראלי בחסידית, וגם לא דיאלוגים אמינים במחזה או בתסריט על ההווה, בלשון הגבוהה, שהיא טבעית לי כנשימה. גם בכתיבתי לילדים אני מתלבט הרבה באיזו לשון לכתוב, ולעתים אורכות שנים עד שאני מסיים את עריכתו ואת גיבושו של ספר לילדים, בדיוק מן הסיבות האלה.

אני מאוד אוהב את שפת הדיבור. יש בה חיות ומקצבים שאינם מצויים בעברית המתוקננת. אבל מעצם טבעה, לשון הדיבור מכילה רובדים של ארעי, כמו סלנג, או מונחים מקצועיים, קללות או קונוטציות לשוניות, צירופי לשון וקלישאות, העתידים להיעלם מן העולם. לכן אני ממליץ לתלמידיי להיזהר בשימוש בשפה המדוברת, בעיקר ברובדיה הנדיפים, ומשתדל לסלק רבדים אלה מטקסטים שאני עורך בתחום הספרות היפה.  

 

הִדָּבְרוּת דֶּרֶךְ זֶכֶר

 

הָרַדְיוֹ מְנַגֵּן הַרְמוֹנְיוֹת שְׁקוּפוֹת

שֶׁל שִׁירֵי גַּעְגּוּעִים. הָאֲוִיר נִמְלָא

 

תָּוֵי אֲהָבוֹת לֵילִיּוֹת. פְּסַנְתֵּרִים

מְתוּקִים. וַאֲנִי עַל הַכֻּרְסָא הַמִּתְנַדְנֶדֶת,

 

רוֹאֶה אוֹתְךָ נִשְׁעָן עַל מַשְׁקוֹף הַדֶּלֶת,

מְנַהֵל אִתְּךָ דִּבּוּבִים אִלְּמִים, מֶחֱווֹת

 

הִדָּבְרוּת דֶּרֶךְ זֶכֶר. רוֹאֶה אֵיךְ מַרְאֶה

פָּנֶיךָ מִתְבַּהֵר כְּכָל שֶׁחוֹלְפִים יָמִים.

 

לוּ הִנַּחְתִּי, הַאִם בֶּאֱמֶת הָיִיתָ הוֹלֵךְ.

לוּ הִרְפֵּיתִי, הַאִם הָיוּ פָּנֶיךָ מִשְׁתַּכְּחִים.

 

אֲנִי מַאֲזִין לָרַדְיוֹ, מְעַשֵּׁן, מִשְׁתַּעֵל. מָלֵא

בְּךָ וּמָלֵא בַּאֲחִיזָתִי אוֹתְךָ. הַכֻּרְסָא מִתְנַדְנֶדֶת

 

בַּאֲוִיר מָלֵא הַרְמוֹנְיוֹת שְׁקוּפוֹת,

וְהָרַדְיוֹ מְנַגֵּן שִׁירֵי גַּעְגּוּעִים.

 

ח' באדר התשמ"ז

 

משרת הציבור


חורה לי כשאני שומע טענה שלפיה העברית אינה שפה עשירה דיה, או שהיא חסרה מושגים רבים. זו אינה האמת. האמת היא שרוב הטוענים טענות ממין אלה פשוט אינם יודעים על בוריה את העברית.

אבל היו פעמים שנפגעתי בשל רמת העברית שלי. לדאבון לבי, הגיעו לאוזניי שמועות, בעבר, שיש אנשים הרואים בי אדם יהיר. כיוון שהיוהרה רחוקה ממני מאוד, דובבתי את שליחי המצווה שהודיעוני על כך, ואז התברר לי שהיו מי שתפסו אותי כיהיר בשל רמת העברית שאני מדבר בה בחיי היום יום. הם פשוט לא הבינו את דבריי והסיקו מזה יוהרה שאינה מנת חלקי. 

  • " טקסט, כל טקסט, הוא בעיניי קודם כול מתווה מוזיקלי, רצף של תנועות ועיצורים, מילים ומשפטים, רשת תחבירית משוכללת, שנועדו למימושם על ידי תודעתו של קורא. לכן אני מוציא מתחת ידיי טקסטים לעתים רק אחרי עשרות גרסאות ושנים של עבודה. אנשים תמהים מדוע עוברות שנים בין ספר אחד למשנהו אצלי. הסיבה לכך היא ההכרח שאני חש לזקק את הטקסט, לטהרו מכל סיג, להפכו להכי צלול שאני יכול "

 

אני אוהב מאוד בני אדם, מאמין גדול בשוויון ערך האדם ובזה שכל נשמה יש לה את עולמה ואת לשונה, וגם את סגנונה האישי בכתיבה. לכן, אני משתדל מאוד לא לערוך ולא לתקן, לא להעיר על שיבושי לשון ולא על שיבושי תחביר וכתיב לאיש, ודאי שלא בזמן שהוא לומד אצלי וכותב את הגרסה הראשונה לספרו. למדתי שאיש אינו משוחרר מפליטות קולמוס, אף לא עורך וכותב ותיק כמוני, ואני שב ומסביר לתלמידיי, שתמיד, בסופו של כל תהליך כתיבה, ישנו עורך לשוני העובר על הטקסט ומתקננו. לכן, מוטב שיסירו מעליהם כל דאגה ללשונם, לתחבירם, לכתיב שלהם ולסגנונם, ופשוט יכתבו. כי הסגנון הוא מזיגה של תכני נפש ייחודיים עם הלשון הפנימית של הנפש, ובעיקר – עם המוזיקה הפנימית, שמכתיבה לכל אדם רתמוס גופו, קצב נשימותיו, הולם הדם בעורקיו.

זה הקסם הגדול בכתיבה, וגם בלשון, בעיניי. לכן אני כותב, לכן אני כל כך נהנה מעבודתי כעורך וכמורה. ואגב, את כל הדברים הללו, ובהם הכתיבה היוצרת עצמה, אני עושה כ"סיבילסרבנט", משמע, אני רואה את כתיבתי כתרומתי הרוחנית והלשונית לשימור קיומו של העם היהודי ולהתמד תרבותו. מטבע הדברים, זה גם מטיל עליי אחריות רבה.

 

 

מַסָּה קְטַנָּה עַל גִּלְגּוּלִים

 

איךְ לֹא אֹמַר אֶת כָּל הָעֶצֶב

הָעוֹלֶה בִּי מִנִּבְכֵי זְמַנִּים.

 

הַכֹּל הוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ הַשָּׁרָב.

דָּבָר לֹא נוֹתָר. מַה שֶׁחָרַב

 

בַּמַּעֲרָב יַעֲלֶה בַּמִּזְרָח. רַק

אָנוּ גְּדֵלִים כְּדֵי לְהִשָּׁכַח.

 

כ"ה בסיוון התשמ"ז

 

 

אילן שיינפלד, סופר, משורר, מורה לכתיבה. מייסד ההוצאה לאור "שופרא". ערך והוציא לאור את כתב העת הספרותי של ההוצאה. בוגר תואר שני בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, בית הספר לתסריטאות ובית הספר למחזאות. ספריו, מחזותיו ותסריטיו זכו בפרסים שונים. בימים אלה ראה אור מאסף שיריו "אוצר שירים" (שופרא, 2013).

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus