אימון בדיבור

נקמת הילד המגמגם

 הַיּוֹם אֲנִי מְדַבֵּר לְזֵכֶר הַמִּלִּים שֶׁפַּעַם נִתְקְעוּ לִי

בַּפֶּה,

לְזֵכֶר גַּלְגַּלֵּי הַשִּׁנַּיִם שֶׁפּוֹרְרוּ הֲבָרוֹת

מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן וְהֵרִיחוּ אֶת אֲבַק הַשְּׂרֵפוֹת

בָּרֶוַח בֵּין הַלֹּעַ לַשְּׂפָתַיִם הַחֲשׁוּכוֹת.

חָלַמְתִּי אָז לְהַבְרִיחַ אֶת הַמִּלִּים שֶׁנֶּאֶרְזוּ כְּסְחוֹרוֹת גְּנוּבוֹת

בְּמַחְסְנֵי הַפֶּה,

לִקְרֹע אֶת אֲרִיזוֹת הַקַּרְטוֹן וְלִשְׁלֹף אֶת

צַעֲצוּעֵי הָאלף-בית.

הַמּוֹרָה הָיְתָה מַנִּיחָה יָד עַל כְּתֵפִי וּמְסַפֶּרֶת שֶׁגַּם מֹשֶה

גִּמְגֵּם וּבְכָל זֹאת הִגִּיעַ לְהַר סִינַי.

הָהָר שֶׁלִּי הָיָה  יַלְדָּה שֶׁיָּשְׁבָה

לְיָדִי בַּכִּתָּה, וְלֹא הָיְתָה לִי אֵשׁ בִּסְנֵה הַפֶּה

כְּדֵי לְהַבְעִיר, לְנֶגֶד עֵינֶיהָ,

אֶת הַמִּלִּים שֶׁנִּשְׂרְפוּ בְּאַהֲבָתִי אוֹתָהּ.

 עוד במדור לשונות:
*  אמיר גוטפרוינד לא מפסיק לחוש את הנס
*  טל ניצן ללא שפת אם

בית ספרבוקר טוב עברית, מה שלומך?

ברווח שבין 9 ל-11 הייתי ילד מגמגם. החלטתי להתחזות לאילם כדי לא להיות שק אימוני הלעג של הילדים. הבית נראה לי מרחב מוגן, ושם גמגמתי חופשי. בלילות הייתי מתאמן בדיבור. מילת המפתח היתה המילה "סוס". זוהי מילה בת הברה אחת, ולכן אי אפשר לגמגם אותה. אומרים אותה או לא. במשך חודשים רבים היא לא יצאה לי מהפה. ביום שהצלחתי להגיד אותה למדתי לאיית עוד מילה - "אושר".

תיכון

נועם חומסקי, בספרו "אוטופיה לאדונים" (תרגום: דפנה רוזנבליט, הוצאת "פרדס". 2000), אומר: "כושר השפה נמצא במצב ראשוני בתחילת החיים, בדומה למערכות ביולוגיות אחרות. במהלך הילדות הוא 'צומח' מן המצב הראשוני ומגיע למצב יציב למדי בשלב כלשהו בגדילה. זהו תהליך רכישת השפה, המכונה לעתים בשם המטעה 'לימוד שפה'. אין כנראה דמיון רב בין תהליך זה לבין 'לימוד'. נראה שההתפתחות נבלמת לפני הבגרות המינית; לדעת חוקרים אחדים - כבר בגיל שש או שמונה. לאחר שהמערכת מתייצבת, מתחוללים עדיין שינויים, אך כנראה רק בשולי התהליך: רכישת מילים חדשות, מוסכמות חברתיות של שימוש בשפה וכן הלאה. איברים אחרים מתפתחים בדרך דומה לגמרי".

חומסקי,  כחשמלאי של השפה, לא משאיר אפשרויות רבות לתקן את הקצר שלא תוקן בזמן אמת, כלומר עד הבגרות המינית. כל ניסיון לתיקון שיבוא אחר כך יהיה כבר מלאכותי. ולמרות זאת, יש קסם רב במלאכותיות הזאת, בעיקר במדינה רב תרבותית כישראל.

אפרים קישון כתב בימי ראשית המדינה כי "ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה ילדים מלמדים את אימא שלהם את שפת האם". הייתי בסרט הזה, ובשנות ה-50 הבאתי מהרחוב מילים שהוריי לא למדו או שמעו באולפן. מזלם הגדול של הוריי שבין העברית לערבית (שפת האם של הוריי) שררה ברית ערים תאומות. והשאלה: האם ההבחנה של קישון נכונה גם היום, בימיה הראשונים של המאה ה-21? נראה לי שיש לעדכן אותה ולהגיד שישראל היום היא עוד בית בכפר הגלובלי הקרוי עולם, שבו מלמדים ילדים את אימא שלהם את שפת האם. אבל איזו אם? MTV.

אני, כמובן, לא שמח לחשוב על זה. אני לא נהנה לשמוע את הקריין ברדיו נפרד ממאזיניו ב"יאללה, להתראות, ביי". אבל אני גם לא עובר לתחנה אחרת.

צבא

"גש אלי בבקשה ללשכה", ביקש ממני המפקד לאחר ששוחחתי עם חייליו על שירה. הוא הוביל אותי  בשביל מגורף היטב. שלטים כמו "קשה באימונים - קל בקרב" גנדרו את צדי הדרך. פיו היה חתום והמבט בעיניו היה קשוח. התכוננתי לנזיפה. כמה דקות קודם לכן הלבשתי חאקי מטפורי על שירי ברכט וחשבתי שאותו קצין לא אהב את הגרדרובה השירית שהצגתי בפני לוחמיו.

כשהגענו, הוא סגר את דלת הלשכה, היישיר מבט חד לעיניי ואמר:
"אל"ף - אהבתי מאוד את השיחה שלך (נרגעתי),

בי"ת - תפתח את היומן ונקבע יום מילואים נוסף (קבענו),

גימ"ל - גם אני כותב שירה".

ואז לפני שהספקתי להתאושש, הוא שלף מחברת חומה ותקע אותה בידי. הוא בדק שוב שהדלת סגורה, כאילו פחד ש"ייתפס" לירי מדי בעיני חייליו והחל מדבר אתי בשפה משוררית. הוא שלף מילים מהפנטאהוז של השפה וריהט בהן את חלל החדר. למשל, כאשר רצה להציע לי שתייה, הוא שאל: "צמאה נפשך?". עניתי לו בשפה יותר אספלטית כדי לאותת לו ש"צמאה נפשך?" כבר אינה  בהכרח הבגד היחיד של המילה שירה, אבל הוא המשיך להציף את החדר בשפה הזאת. " חומסקי, כחשמלאי של השפה, לא משאיר אפשרויות רבות לתקן את הקצר שלא תוקן בזמן אמת, כלומר עד הבגרות המינית. כל ניסיון לתיקון שיבוא אחר כך יהיה כבר מלאכותי. ולמרות זאת, יש קסם רב במלאכותיות הזאת, בעיקר במדינה רב תרבותית כישראל "

כעבור כמה דקות נשמעה דפיקה בדלת. הרב סמל עמד שם, הצדיע ושאל:"המפקד, לו"ז מסדר". המפקד ענה: "שבע  גג". טקס ההצדעות חזר על עצמו. ידעתי ש"לו"ז מסדר" זה מהו לוח הזמנים של המסדר, וש"שבע גג" זה שבע מקסימום. כאשר הדלת נטרקה חזר המפקד למילים המצוחצחות מאוד.

באותו רגע ירד לי האסימון (אגב, הצירוף "ירד לי האסימון" נדחק מעט מהשפה, ובמקומו אומרים: "עבר לי הכרטיס". אסימונים, כידוע, כבר לא משמשמים את  הטלפון הציבורי). היינו שלושה אנשים בחדר ודיברנו בארבע "שפות". המפקד התחיל בשפה צבאית ("אלף, בית, גימל"), עבר לשפה משוררית ("צמאה נפשך"), רב הסמל דיבר בקודים צבאיים ("לו"ז מסדר"), ואני דיברתי בשפה שלצורך העניין נקרא לה בגובה העיניים. אף מילה לא נגעה בעגה, וכולם הבינו את כולם.

בוקר טוב, עברית, רציתי להגיד באותה הרגע, מה שלומך? האם את מוחמאת כששואלים בך "צמאה נפשך?", האם את מתכווצת ב"לו"ז מסדר?" או איך מרגישה בדייקנות המטפורית של "שבע גג"?

נצחרוני סומק (צילום: אביה בן-דוד)

אברהם שלונסקי הציע ל-to be or not to be ההמלטי את "להיות או לא להיות". יונתן רטוש הציע "יהי או בל יהי". מי צודק? שלונסקי מדבר, רטוש מדייק בגיור הצליל האנגלי. אם הייתי במאי, הייתי לוקח לבמה את שלונסקי. כשאני קורא את הטקסט השייקספירי, אני שומע את רטוש.

וברור גם שיש דינמיקה של שפה. המילה "שח-רחוק" לא התאזרחה בעברית כיוון שקל יותר להגיד "אתמול טלפנתי לאמי" מאשר "אתמול שח-רחקתי לאמי". ויש עוד דוגמאות.

מצד אחר, אני אשא את השלט הגדול ביותר בהפגנה מול המילה המעליבה "כוּסית". ובאותו הצד, אני מנסה להאמין שהצירוף הסלנגי "אני חולה עליך" מתכתב עם "...מה תגידו לו שחולת אהבה אני" (שיר השירים,ה 8), ש"אני מת עליה" מתכתב עם "...כי עזה כמוות אהבה..." (שיר השירים, ח 6), ש"אני דלוק עלייך" וש"אני שרוף עלייך" מתכתבים עם "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"(שיר השירים, ה 7).

ואולי הלכתי רחוק מדי.

הפנצ'רים של ההיסטוריה בעמק יהושפט

 הָאַנְגְּלִים קָרְאוּ לְעֵמֶק יְהוֹשָׁפָט –גּ'וֹזָפָט

הָעֲרָבִים קִצְּרוּ לְוָאדִי גּ'וֹז

וְהַיְּהוּדִים עִבְרְתוּ לְנַחַל אֱגוֹז.

מֵרֹב שֵׁמוֹת נִסְפְּגוּ הַמַּיִם בְּבֶטֶן הָאֲדָמָה

כְּמוֹ הָיוּ מִינֵי בְּשָׂמִים שֶׁהִתִּיזוּ מְאַהֲבִים רַבִּים

עַל גּוּף אִשָּׁה

וּבֵינְתַיִם, הִיא נָחָה כְּגַלְגַּל רֵזֶרְבִי

בְּלֵב תָּא הַמִּטְעָן,

מְחַכָּה לַפַּנְצֶ'ר הַהִיסְטוֹרִי הַבָּא

שֶׁיַּזְכִּיר אֶת קִיּוּמָהּ.