איך אומרים איקרוס בעברית?

שעת העוגב המעלה עובש

עוגת החרובים שאפיתי
בחוסר כישרון
מעלה עובש
במקרר.
איני משליך אותה
למרות שאין קל מזה.
המלבן החום, הדוחה, פוקח
את עיני מדי בוקר.
אני נגעל ממנו במידת מה
ויוצא לדרכי.

(בכותרת של השיר כתבתי בטעות "עוגב"
במקום "עוגה". לא אשנה זאת. הטעות תישאר)

חזי לסקלי, מתוך המחזור "השעות הנוספות".

כל השירים המצוטטים – מתוך הספר "העכברים ולאה גולדברג", שירים 1987-1989

השיר נולד מתוך טעות, ובטעות הזו גלומה הבטחה, הבטחה גדולה, שיש לה צורה של עוגב. אנו קושרים שירה בעוגב. מעבר לנופך העתיק שיש לכלי הזה, יש לו משמעות מיוחדת בעברית, דווקא ככלי נרדף לכינור: "ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תופש כינור ועוגב" (בראשית ד כא). מי שמביא את הניגון, את השיר, את הזמר – תופש עוגב.

אורי צבי גרינברג, באחד משירי המפתח שלו, "שיר העוגבר", מתאר נגן המעיד כי ניגן כבר על כל הכלים, ומעמיד לו מעין נבל-ים. אלא שהים ברהבו אומר לו: "לך בגדולות": העוגב הקדמון של מקדש אלוהיך בהר, / הוא הכלי לניגון זה הכּ?סֶף, היה עוּגָבָר! / אתה ועוגב המקדש – כגיבור ושלטו!

פרסונת המשורר של אצ"ג למדה ללכת בגדולות במעבר מנבל לעוגב, למדה לתאר מתוך כך את שירה דרוכה שכולה התכוונות – השירה הגדולה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

חזי לסלקי הולך בקטנות. העוגב אינו נמצא פה אלא כדי לשמוט את הקרקע תחת הרגליים במעשה השיר. העוגב הוא רק תעתוע – תעתוע לשוני, מקרי, המעשה השרירותי של הלשון. שום התכוונות לא היתה פה, להפך – השיר נולד באורח מקרי מתוך שגיאה. השיר – יסודו בשגיאה, והוא בוודאי שלא מוליד בסופו משורר-בורא עולם במונחי אצ"ג. כי הנה, אומר הדובר של אצ"ג בסוף השיר, לאחר שהחל לנגן בעוגב, מצא עצמו במקום שהוא לא אחר מאשר "גילוי-בראשית-אדמה".


את התגלות המשורר של אצ"ג יש לקרוא במונחים קוסמיים ממש. אצל לסקלי, יש לכל היותר תגלית שטותית, מעין שגיאת "לא שמתי לב" שאין להתעכב עליה. את מונחי הבראשית-אדמה האצ"גיים יש לקרוא מבעד לעובש המקרר.

אלא שיש לשוב מיד אל מונחי ה"לא שמתי לב" האירוניים של לסלקי, שכמו הידרדר במורד השורות של עצמו עם הטעות, כאילו נתקל בעצם גס. שכן כל מהותה של שירתו היא סחרור כלפי מטה מתוך היבריס שגוי. שוב ושוב הוא עף אל השמש, ושוב ושוב הוא נשרף ונופל. אין לשגות – זו שירה טראגית מעין כמותה, שיסודה בהיבריס שלא נופל במאום מזה של אצ"ג. אלא שמכאן הוא סולל מרחק שנות אור מאצ"ג.

הגופניות של לסלקי, שהוא ידע אותה לפני הכל, גם מתוקף היותו רקדן ופרפורמר-קולי, היא המוקד הטראגי כאן, שכן הגופניות הזו, הקלה, המסחררת, אינה צולחת אף פעם את האטמוספרה של המילה בדרכה אל הנצח. ונצח הוא מבקש. לא פחות מזה. המילה, הלשון, היא תמיד אותו קיר-שמש השורף את הדובר.

הו אז, השיר כולו צונח מטה, ולנו ניתנה הזכות לצפות שוב ושוב ברגע הנדיר הזה של הצניחה-קריסה, ממש כמו בתמונת "נפילת איקרוס" של ברויגל. תמונה אירונית-טראגית זו, היודעת לראות בד בבד עם הנפילה  גם את אותו "עולם נוהג כמנהגו" שסביבה, מייצרת דיסוננס מכאיב, מכמיר לב, ויפה מאין כמותו, ממש כשם שהרקדן, הנושא את גופו מעלה באוויר, גבוה ככל שיהיה, נוחת בסוף על הקרקע. אנחנו שומעים-רואים את הנפילה. ואת הרגע ההיפרבולי הזה כותב לסלקי שוב ושוב ומחדש.

שיעור הא
כשהמילה תהפוך לגוף
והגוף יפתח את פיו
ויאמר את המילה שממנה
נוצר –
אחבק את הגוף הזה
ואלין אותו לצידי.

התנועה הזו, של החביקה, היא גם הרגע שבו הגוף חדל. אבל אין באמת רגע כזה כי אז הגוף מת. זאת האפשרות היחידה להדיר מילה וגוף, בכפיפה אחת, וזה רגע סותר יצירה. ליוצר לא נותר אלא לבוא ברגע שלפני או שאחרי.

שירת העכבר
נִי נִי נִי
זהו לילה שאין לו שני
ובליבו מלכודת דוברת עברית.
כדי לתאר את הלילה הזה, בעברית,
עלי למות.
נִי נִי נִי

כל עוד יש גוף – קיימת רק התנועה בינה לבין הלשון, בינה לבין העברית. זו תנועה המתגלמת בסחרור ספירלי עקר מבחוץ, רטוב מבפנים. איך ליישב "מלכודת דוברת עברית" עם ה"נִי ני ני" של העכבר, שהוא גם, ברדוקציה האלימה הזו של השפה, עדות נכזבת למילה נהי, וכמה המילה נהי אחרת מהאי-מילה "ני", וכמה היא בכי, דמעה, מספד, קינה, אבל. יש מחיר לשלם, תמיד, והלשון גובה אותו בלי רחמים. הגוף רוצה להתמזג בלשון, אבל הלשון עוקדת אותו בדרך:

שיעור חית
כשאפסיק לדבר עברית,
השולחן יאמר: א-בא
והאב יכה בשולחן
באגרופו
וישאל: היכן בני?

אי אפשר להיות בשני המקומות, וגם אי אפשר למזג ביניהם. יש משהו לכן שמוציא מהדעת בשירה של לסלקי. האפשרות לקרוא בשם, לומר א-בא, לפרק את המילה אל יסודותיה, להיות בה, כרוכה באילמות אלימה הנגזרת מעברו השני של המתרס, אצל הבן. "והמילה לא תירדם לעולם", אומר לסלקי באחד משיריו במחזור הזה של "שיעור עברית".

נותר אם כן רק לחולל סביבה, לכסות בשמיכה, להשמיע לחש, לקוות. אפשר רק לעוף הכי קרוב אליה, ואז להישרף בתוך המעשה הזה, לצנוח מטה, כמופע וירטואוזי, יחיד, של בן התמותה המבקש לשווא להיות בן הנצח.