אור הירח
לשונות
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
13.2.11
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

אור הירח

"עכשיו הירח פוחת וגורע", פותחת דליה רביקוביץ את שירה. בשורות אלה דווקא הירח הפוחת הוא הרגע שבו מתרחש הנס הלירי, שכמו חותר תחת המילים. עינת יקיר על רגע בשירתה של דליה רביקוביץ


עכשיו הירח
פוחת וגורע
ניחר ושוקע,
נפסד ונובל.
ועם זאת
אולי ענני הגשם מצבים את בטנו,
דומה שהוא גדל.
הינומה דקה פרושה על פני השמים.
הירח פוחת ושוקע
כאילו נתקטע,
כאילו הוא נופל.
אלה העננים הרכים
שילחו בו ריקבון.
אבל, חכה רגע,
מאחוריו
עולה עיגול חיוור,
ירח מחצית החודש
שעבר בשמים לפניו,
זורח.
קל כגרגר בין קורי השמים,
עבה כדלעת הבשלה.
זה הירח הגורע
זה הירח הנושר,
בוא והבט בו יקירי,
תמיד הוא חוזר.

 

שיר זה של דליה רביקוביץ, מתוך "הספר השלישי" (1969), משקף באופן נרטיבי דווקא את התנועה המטפורית-לשונית שמאפיינת את שירתה למן רגע הופעתה, לצד התמורות הרבות שזו ידעה מקובץ לקובץ. אם לדבר בכללות – משהו בדיבור השירי כאילו "נפצע" כל הזמן בדיבור הפרוזאי, ובפועל נע חליפות, לעתים בפראות, בין שני הקטבים. הפרוזאי לא באמת נפרד מהלירי, אבל משנה את פניו כל העת. מה שנדמה מרחף באוויר, קל אפילו מעצמו, פתאום ניחת מטה בכל הכובד.

 

עכשיו הירח
פוחת וגורע
ניחר ושוקע,
נפסד ונובל.

 

כמה עשירה תנועת ההתרוקנות, תנועת ה"אוזלה" של הירח. ה"פיחות" הזה מוצא שישה נרדפים. ארבע השורות ראשונות, שכולן חֶסר, הן מובלעת לירית שלמה, הרמטית, חרוזה, רתמית, שכמו ניזונה מעצמה. דווקא הירח הפוחת הוא הרגע שבו מתרחש הנס הלירי, שכמו חותר תחת המילים, ממש באותו אופן שזה מתרחש, למשל, בשיר "אהבת תפוח הזהב" המופיע בקובץ השירה הראשון שלה (ונושא את שמו).

 

ahavat_tapuach_hazahav
תפוח זהב
אהב את אוכלהו,
אהב את מכהו
בכל איבריו.

תפוח זהב
אהב את אוכלהו,
הלך למכהו
ברות לשיניו.

תפוח זהב
נבלע באוכלהו
בא בעורהו
אף בבשריו.

 

אלה הבתים המסכמים את השיר. ככל שהתפוח גורע – השירה מתקיימת יותר, מגיעה לשיאה. אלא שאם בשיר זה בחרה רביקוביץ לסיימו ברגע של הגריעה המוחלטת, בשיר הראשון מזדחל אל עולמה-לשונה אזור אחר שכולו, לכאורה, ביטול הקסם הגורע, והוא דווקא האזור של ההתמלאות. או במילים אחרות  – המקום שממנו הוא זורח.

 

אלא שבניגוד לגריעה, להתמלאות אין אפילו מילה אחת ברורה, ודאית. "אולי ענני הגשם מצבים את בטנו, / דומה שהוא גדל". דווקא ההתמלאות, קרי המקום שאנו מדמים בעיני רוחנו כמקום הטבעי של השירה, כלומר של ביטוי השירה בלשון – הוא המקום של ההיסוס, הוא המקום שהלשון חסרה ונזקקת פתאום לפרוזה, ואם לדייק: לפרוזאיות של הפרוזה, על טיעוניה ומילות הקישור והיחס הטריוויאליות שלה. השירה כמו מאבדת מה"שיריות שלה", לטובת אותו מילוי.

 

ועם זאת
אולי ענני הגשם מצבים את בטנו,
דומה שהוא גדל.
הינומה דקה פרושה על פני השמים.

 

אלא שכשמתבוננים שוב, גם כאן חבויה מובלעת לירית. גם כאן בית בן ארבע שורות (קצרה-ארוכה-קצרה-ארוכה), והעושר הלשוני-רתמי מפנה את מקומו לטובת שתי תמונות המתווכות בפרוזאיות של הספק. הלשון, אומרת רביקוביץ, נעה בין החד, הוודאִי, המתעצב, לבין הקהה, הלא-מתגלם לגמרי. ההשתנות של שני מצבי-לשון אלה כרוכה במבט, במה שאפשר לראות.

 

אבל האם יש כאן התמלאות ממש? אלה העננים הרכים / שילחו בו ריקבון, קובעת הדוברת בוודאות רגע לאחר שאלה הוצגו בהקשר של מילוי. המילוי הוא ריקבון. העננים המצבים הם אשליה. הינומה דקה פרושה על פני השמים, והדיבור נעשה מבעדה. כשההינומה מתבהרת – אפשר לקבוע את המונחים החדים, ואלה כאמור יהיו תמיד המונחים הגורעים. כשההינומה מכסה את השמים, ממלאה את השמים – הדיבור נמלא מחוות-לשון פרוזאיות.

 

אבל, חכה רגע,
מאחוריו
עולה עיגול חיוור,
ירח מחצית החודש
שעבר בשמים לפניו,
זורח.
קל כגרגר בין קורי השמים,
עבה כדלעת הבשלה.

 

והנה, לכאורה, הותכו שתי האפשרויות הלשוניות האלה לתמונה שירית חדשה. כמה פיתוי יש להתמלא בירח חדש? הפרוזאיות המיידית, הדחופה, של הפרוזה באה להסיט את תשומת הלב – אבל, חכה רגע, – מפתה אותנו להאמין בתמורה אמיתית. הנה נראה עכשיו דבר אחר. והנה באמת ירח אחר. אלא שככל שקוראים בו, ככל שרואים אותו – הוא חסר, שכן הוא עיגול חיוור, ירח מחצית החודש.

lshvnvt_dlyh
"פצע" בדיבור השירי. רביקוביץ (פלאש90)

הירח הוא פיתוי

 

עכשיו שבים אל המילה הסתומה: מאחוריו. מאחורי מי/מה? מאחורי הירח עצמו? מאחורי הריקבון? ואולי יש כאן תנועה בזמן? היזרקות אחורה, אל הרגע שטרם לגריעה? ואיך ליישב את כל זה עם כך שלבסוף מסתבר שזה אותו ירח עצמו. ולמה מופיעה כאן פתאום מחוות הדיבור המפתיעה אל האחר? הפנייה אל מישהו החוזרת לבסוף ביתר תוקף: בוא והבט בו יקירי / תמיד הוא חוזר.

 

הירח הוא פיתוי. אי אפשר שלא להביט בו. אבל כשמביטים בדבר הזה, עוד רגע, כשמשהים עוד רגע, התמונה מתחילה לגרוע, לנזול. אין רגע דל בירח הזה, שאנו נוטים לנעוץ בו אולי מבט אחד ולחשוב אותו כגורם הלילי הדומם הגדול ביותר בשמים. אבל לא את הירח אנחנו רואים ממש, יודעת רביקוביץ, יודעים אנחנו. הגורם ההשלכתי הוא אבן יסוד במעשה הלירי. ורביקוביץ מרוויחה אותו מתוך קשב דרוך, מפעים, לליריות הצרופה הקיימת בו עד לאינסוף, לצד אותו פיכחון, מכמיר לב, מר, של הפיתוי. בסוף יש גם סטירה מצלצלת. תמיד הוא חוזר הוא צירוף לירי מחורז ושוקל, אבל גם מחוות לשון פרוזאית פשוטה ביותר. וכמה כאב יש פתאום לכן במילה יקירי. הכל, מסתבר, אותו ירח.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus