עשה אלימות בספר

קח שירים, ואל תקרא

עשה אלימות בספר הזה :

ירק עליו, מעך אותו

בעט אותו, צבוט אותו.

זרוק את הספר הזה לים

לראות אם הוא יודע לשחות.

שים אותו על אש הגז

לראות אם הוא עמיד באש.

מסמר אותו, נסר אותו

לראות אם יש לו התנגדות :

הספר הזה הוא סמרטוט של נייר

ואותיות כמו זבובים, ואילו אתה

סמרטוט בשר, אוכל עפר וזב דמים,

בוהה עליו נים ולא נים.

('קח', שירים 1969-1972, מאיר ויזלטיר, ספרי סימן קריאה)

 עוד לפני שהתחלנו לקרוא הספר נזרק עלינו, נבעט לעברנו, הדובר מצווה-מתחנן: קח אותו, עשה בו משהו, ע-שה בו מ-ש-הו, רק אל תבהה בספר נים ולא נים. את זה אי אפשר לשאת. ואי אפשר לשאת את המחשבה והתחושה שספר הוא דבר דומם, ופועל יוצא של זה – שקורא הוא יצור דומם. עדיף הכל – רק לא דממת המוות של מפגש בין סמרטוט נייר לסמרטוט בשר. עדיף לעשות בו אלימות, כמו ששני אנשים יכולים לעשות זה לזה.

ויזלטיר מוכן להאציל על המעשה הלשוני את המערכות הקשות ביותר שניתן לדמיין בין בני אדם, כדי להגיע לעוצמה הרגשית הבלתי ניתנת להבלגה. בלי קורא, השירה מתרוקנת ממשמעות, כי הקורא הוא שעושה לה, כשהיא עושה לו. ואם הקורא לא רוצה לעשות לה באלימות של יריקה ומעיכה, קיימת אופציית הכיליון: לזרוק את הספר לים, לאש, למסמרו, לנסרו – להעמידו בניסיון. איזה ניסיון? ניסיון המוות. רק נוכח המוות מתבהרים חיי השיר. כי אצל ויזלטיר השירה מתנדנדת בין חיים ומוות, והמפגש שלה עם אופציית המוות הוא זה שמעניק לה חיים, אם היא ראויה לכאלה. לקורא עמדת הכרעה בעניין הזה. לכן הוא חזק כל כך מול השירה.

בין תחינה לציווי

וכאן נחשפים העצבים של המשורר, שהספר יצא מרשותו, והוא אינו יכול להיות ערב לו, ולאופן שבו הוא נקרא על ידינו, וזה מוציא אותו מכלל שליטה, ולכן הוא תובע מאיתנו לאבד שליטה אל מול השיר. במילה "קח" הוא מתנדנד בין תחינה לציווי, בין חולשה נוראה האומרת, קח את זה, אפילו אל תקרא בו, רק אל תתעלם, לבין כוח אדיר שיש למשורר עלינו ברגע הקריאה, המצווה עלינו כמו מלמעלה, המוכיח אותנו על הבהייה, המכנה אותנו "סמרטוט בשר אוכל עפר וזב דמים", כווריאציה לאופן שבו אלוהים קורא את אדם לאחר החטא הקדמון.

מתוך המערכת הזאת של תחינה-ציווי, של חולשה-כוח, נחשפת למן הרגע הראשון ההכרה במעורבות ובאחריות של הקורא, ומתעורר הסירוב – הסירוב לעשות בשירים אלימות, או לבהות מולם מנגד. אנו מובלים לבחור בפשרה הבלתי מתפשרת – פשוט לקרוא. ואנחנו קוראים, באמת קוראים.

אלא שלשונו של ויזלטיר, העירומה כביכול, מתגלה בכפילותה: זהו העירום הערוּם ביותר שיש. כי הלשון המוכיחה, הזוויתית, הנעה בין קצה התחינה לקצה הציווי, היא זו שמנטרלת את הקשב שלנו מכל הדברים האחרים אל הספר הזה. כי הלשון הפרסוניקטיבית, המגשרת על הפער בין המופשט האינסופי של המילה לבין אופק הממשות החושי המכאיב שלה, היא זו שהופכת את הקשב למעשים של ממש.

פתאום הקורא הקשוב מופעל, שלא מדעת, ובסיימו את השיר הוא מגלה שבמסווה של אינספור הוראות הפעלה אפשריות, שכמו עיבו והעצימו את כל-היכולת שלו נוכח השיר המסכן, הוא בעצם הוּבל, בקשב דרוך, כשהוא כפות ללשון הרטורית. כך, זה לא אתה שלקחת שיר – זה השיר שלקח אותך, שעשה בך אלימות, שירק עליך, שמעך אותו, שבעט אותך, שצבט אותך. נזרקת לים. אפשרות הטביעה עלתה. ואחר כך, על אש הגז, נבדקה עמידותך באש. מוסמרת. נוסרת. התנגדות?

יחסי הכוח, המשורטטים ביד הפלסטית של וילזטיר ופועלים לכאורה במובהק לטובת הקורא, עומדים בסיום השיר בסימן שאלה. בסופו של דבר, מכה בנו האפשרות של שוויון הערך המוחלט בין סמרטוט של נייר לסמרטוט בשר, שלא לומר העליונות האפשרית דווקא של סמרטוט הנייר. כך, בהיית הנים-לא-נים שהקורא מוצא עצמו בה לבסוף, היא גם ערפול השולל, בדומה מעט להולכת השולל שעולה למקרא השורות האחרונות בשיר הפותח את הקובץ "פרחי הרע" של בודליר, שבו, לאחר שנמנים חטאי האדם וחולשותיו, מכוון בודליר לחטא אחד רע מכל, "אף שאינו פרוע ואין לו קול-פראים": "הן זה השיעמום! בעל כורחו דמוע, / עם קטורת-נרגילה על גרדומים יחלום, -- / תפלץ עדין זה תכירו, קוראי, היום / אחי שלי, דומה, אתה, קורא צבוע!" (תרגום: אליהו מייטוס, 1962).

וכך, רק כך, עם משבר האמון שנוצר משום הולכת השולל הלשונית, כך, רק כך, בהלם ובמבוכה הדדיים, אפשר להתחיל לקרוא את הספר הזה.