חרדים קובי גדעון
ירושלים של מטה: הרומן שמנסח את האימה החילונית מירושלים
social
facebook whatsup email tweeter
עופר מתן //
14.2.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"האמת היא שהחילונים בירושלים לא באמת רואים את החרדים. הם נתפסים בעיניהם כדמויות כמעט לא אנושיות. אחד הדברים שקורים לדמות המרכזית פרקש לקראת סוף הספר זה שהוא מתחיל לראות את האנושיות של הדמויות ולתקשר איתן"
"יש לי חברה חרדית שקראה גרסאות ראשונות של הספר וטענה שיש בו הרבה מאוד כעס כלפי החרדים. ואז נתתי לה לקרוא את הגרסה האחרונה. היא אמרה שהכעס כמעט נעלם, ומה שהחליף אותו זו חרדה מהלא נודע, מהאחר. מאוד שמחתי לשמוע את זה "
"אחד הדברים שמאפיינים את ירושלים הוא שהיא יותר כמו ישות חיה מאשר עיר. התושבים שלה מתייחסים אליה כמו אל ישות חיה, וזה מעצב גם את הדרך שבה העיר מתנהלת וגם את הייצוג שלה בעולם"
ספר הביכורים של עמית גולדנברג מתאר את ירושלים העתידית כעיר פסיכוטית על סף האבדון ואת הגיבורים החילונים האבלים עליה כמנותקים מהמציאות. עופר מתן, חבר ילדות, בירר עמו אילו חוויות מעברם המשותף בעיר הולידו את התחושות שנהיו כעת לספר

"בלילות חסרי תקווה כמו זה כדאי לעקוף את כל פתרונות הסרק ולעבור היישר אל הליבה. הוא ניגש ושולף מהמדף את התנ"ך הירושלמי, ספר כל הספרים, 'תיכופוניסט אלף תשע מאות תשעים וחמש', ספר הטלפונים של כל התיכונים בירושלים, מאגר נתונים שרק אלוהי המועצה הפדגוגית יודע מי אסף. זה אוצר עירוני, מסוג התענוגות שנער חולמני ובכל כשרון מיוחד לפרטים כמוהו לא האמין שקיימים בחינם. כולו שמות ומספרים, גרעיני פנטזיה, וגישה בלתי מוגבלת לחיים של כל אלה שלא החליף איתם מילה, יש לומר איתן, בנות העיר, מושאי ההערצה שאת שמן שינן ולמד במשך כל שנות התיכון... השמות עדיין מתגלגלים אצלו על הלשון, הרשפיות והקלייניות והמנצוריות, שמות שרק הקלדתם הוא סוג של שירה".

("עיר הנידחת", עמית גולדנברג)

 

אחד האנשים שהתכבדו בהקראת קטע באירוע ההשקה התל אביבי רב המשתתפים של הספר "עיר הנידחת", רומן הביכורים של עמית גולדנברג (הוצאת כתר), היה הסופר ניר ברעם. כמו גולדנברג, גם ברעם גדל בירושלים, והוא אף מזוהה עם העיר, בין השאר בשל ייחוסו המשפחתי. הקטע הנ"ל שבחר מתוך הספר, שכינה "פסקה פשוט מושלמת", המתאר תחביב אזוטרי של אחת מארבע הדמויות המרכזיות (אלתרמן שמה), מקפל בתוכו שני ערכים מנוגדים-לכאורה שגולדנברג מזהה באופייה של ירושלים ומיטיב להתפייט עליהם – פרובינציאליות ויומרנות. גם הפקת עונג מאזכור שמן של בחורות שמעולם לא הבחינו בקיומה של הדמות וגם תקווה לגאולה כוללת. ברעם הסביר שנמשך לפסקה הזאת משום שהיא קלעה בדיוק למה שהוא עצמו חשב כנער על אותו "תיכופוניסט" – ספרון אמיתי שהופץ בערים שונות בארץ בשנות ה-90 ושימש מעין הכלאה מוקדמת של פייסבוק ו-144.

 

אלתרמן, שמעריץ את ה"תיכופוניסט" ומתייחס אליו כאל פיסת נוסטלגיה נדירה, זכר לימיה השפויים של ירושלים, הוא משורר כושל שמתפרנס מעבודתו כשומר בסניף משרד הפנים במרכז ירושלים ומחלטר בהתחזות למוכר קמעות חרדי. הוא אחד מבין שלושה גברים בני 30-40 שסביבם נעה עלילת "עיר הנידחת". הם חיים בירושלים אפוקוליפטית, משיחית וקיצונית, ירושלים שבה הממסד הימני-חילוני נדחק הצדה באלימות ממוקדי הכוח (בעיקר מהעירייה) בידי קבוצות של קנאים דתיים ואלימים בעלי שמות מוזרים: קלאוסים, זברות, אוחזי שקיות, קצרי רגליים ועוד.

 

הקבוצות האלה הפכו את ירושלים למוקד של מלחמת דת ותגרות רחוב, לעיר שבה הטירוף שולט וגורם לשאר המדינה להתרחק ממנה ביראה. שלושת הגברים – אלתרמן, פרקש, חבר ילדותו שהפך בטלן משוטט, וגלבר, עובד ממורמר במחלקת פינוי הזבל בעירייה – מתחברים זה לזה על רקע יחסי האהבה-שנאה שהם מנהלים עם ירושלים. יחסים אלה מזכירים יותר מכל דבר אחר רומן עם אישה. בשלב מסוים הם חוברים למיכל, מהגרת טרייה מתל אביב שעוברת לירושלים רגע לפני שזו קורסת לתוך הטירוף של עצמה. קורותיהם של הארבעה באותו עתיד דמיוני ואפל שזורים ברגעים פנטסטיים, מה שהופך את "עיר הנידחת" לריאליזם מאגי מיוחד, מסקרן ובלתי צפוי. ואני לא אומר את זה רק משום שאני מכיר את הסופר מאז כיתה ז'.

 

עמית גולדנברג
עמית גולדנברג. חוקר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני (תצלום: ג'נה הנסון)

 

הערת שוליים על "הערת שוליים"

 

"כשהתחלתי לכתוב את הספר, רציתי להביע את הרגשות שלי לירושלים כמקום", מספר גולדנברג, שעבד על "עיר הנידחת" במשך עשר שנים, "אבל בכל פעם במהלך הכתיבה כשלקחתי צעד אחורה וקראתי את מה שכתבתי, היה נראה לי שהדרך שבה אני מתייחס לעיר מזכירה יותר יחס לבן אדם מאשר למקום. החלטתי לחקור את העניין הזה, ואז גם הצלחתי לתאר את התחושות שלי בצורה המדויקת ביותר. אני חושב שזה אחד הדברים שמאפיינים את ירושלים - שהיא יותר ישות חיה מאשר עיר. התושבים שלה מתייחסים אליה כמו אל ישות חיה, וזה מעצב גם את הדרך שבה העיר מתנהלת וגם את הייצוג שלה בעולם".  

 

קריאה נוספת: על "השלישי" של ישי שריד ושאר "ספרי קללה" עכשוויים בעברית

 

יש ייצוגים ספרותיים של ערים אחרות בעולם שהשפיעו עליך בכתיבה על ירושלים?

"יש שלושה ספרים שהשפיעו מאוד על הכתיבה שלי על ירושלים. קראתי אותם שוב ושוב בשנים שבהן כתבתי את 'עיר הנידחת'. הראשון והחשוב ביותר הוא 'בין שתי ערים' של דיקנס (שעוסק בלונדון ובפריז; ע"מ). מה שכל כך מרתק ביצירה הזאת הוא לאו דווקא היחס של הדמויות אל שתי הערים, אלא היחס של המספר, שהוא דמות בפני עצמה, לערים שעליהן נכתב הספר. בניגוד לדיקנס, המספר של 'עיר הנידחת' אינו מצליח להתרחק מתוך העלילה מספיק כדי לסקור את הדמויות מהצד. תחת זאת, הוא שוקע יותר ויותר לתוך הדינמיקה הצרה של ירושלים, עד שלבסוף הוא נהיה לאחת הדמויות. זה סוג של כישלון שנהפך להיות חלק חשוב בכתיבה של הספר הזה.

 

"הספר השני שממנו שאבתי השראה, ספר שדווקא כן נכתב על ירושלים, הוא 'הרוצחים' של דרור בורשטיין. זה ספר נפלא שההצלחה הגדולה שלו בתיאור העיר נובעת דווקא מתוך הדיאלוגים המבריקים בין הדמויות. היתה תקופה של כמה שנים שכל מה שרציתי זה לשחזר דיאלוגים מהספר הזה.

 

"לבסוף, הספר השלישי ששימש לי השראה הוא 'אדון החצר' של טריסטן אגולף. זה ספר שמתרחש בעיירה קטנה בארצות הברית, וכביכול אין לו שום קשר לירושלים, אבל למדתי המון מתיאור נקודת המבט הצרה של דמות שמרגישה שהטירוף השתלט על העולם סביבה. זאת גם החוויה של הדמויות ב'עיר הנידחת', ויש בחוויה הזאת מידה של אירוניה כי הדמויות לא יודעות מה קורה בעיר באמת. הן חיות באיזו מציאות דיסטופית שבה כולם סביבם נראים מאיימים ועוטפות את עצמן בנוסטלגיה דו-ממדית. במובנים מסוימים, ככה חיים הרבה מאוד אנשים בירושלים גם במציאות, וככה גם חייתי אני, במעין עולם מבודד שיש לו מיתולוגיה משלו, אבל בלי הרבה קשר למציאות".

 

ירושלים האפוקוליפטית והקודרת מאוד בספר שונה מאוד מהייצוגים הקולנועיים והטלווזיוניים המחמיאים של העיר בשנים האחרונות: הסדרות "עספור" ו"הצורף", הסרטים "הערת שוליים" של יוסף סידר ו"פלאות" של אבי נשר ועוד. באלה ירושלים מוצגת כפנטזיה רוחנית עם נסים, אמונות וכשפים, בקטע מיסטי ומגניב, אילו אתה הפכת אותה לסיוט.

"מצד אחד אתה צודק, ואכן יש פער. חלק מזה, אגב, נובע מסיבה כלכלית: הקרן לירושלים מימנה חלק מהיצירות הללו, במסגרת ניסיונה לשפר את תדמיתה של העיר. מצד שני, יש משהו משותף לכל הדוגמאות שמנית ול'עיר הנידחת', וזה הפער העצום בין תעצומות הנפש של הדמויות הירושלמיות בסיפור המקומי שלהן אל מול החשיבות האפסית של המעשים שלהן מבחינת העולם החיצון.

 

הערת שוליים
מתוך "הערת שוליים". תעצומות נפש ביחס למהלכים חסרי חשיבות במציאות

 

"קח לדוגמה את 'הערת שוליים'. הסרט עוסק ביחסים בין אב לבן בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית. לצופה מהצד יש תחושה שהוא מביט בתהליך שמטלטל את עולמן של הדמויות, אך בד בבד מתקיימת גם תחושה שבאופן אובייקטיבי, אין שום השפעה של המתרחש על מה שקורה מחוץ לעולם הסגור הזה. הטירוף הפנימי הזה, שאין לו דרך יציאה החוצה, מאוד דומה לעולם הפנימי של הדמויות בספר שלי".  

 

קריאה נוספת: על הטיפול של "הערת שוליים" במאבקים במגדל השן

 

שומרים על הלהבה

 

יש משהו מרגש, על גבול האינטימי ממש, בקריאת ספר שאחד מחבריך הקרובים ביותר כתב. במקרה של "עיר הנידחת", האינטימיות טמונה בהזדמנות להיחשף לתודעה החבויה של גולדנברג, שאת חלקיה הגלויים אני מכיר לרוחב ולעומק זה יותר מ-20 שנה. אם להיות כנים, יש גם משהו מוזר בתרגום ההיכרות העמוקה הזאת לכדי תובנות שאמורות להעשיר ריאיון עיתונאי, ולו בשל העובדה שבמסגרת האדפטציה הנדונה, אני נאלץ לכנות אותו "גולדנברג" כמקובל בז'אנר, אף שמעולם לא היה עולה על דעתי לקרוא לו כך.

 

ישנו סנטימנט בולט אצל שתיים מהדמויות בספר, שזכור לי גם משיחות עם גולדנברג בתקופה שבה חיינו שנינו בדירות סטודנטים בירושלים בתחילת שנות ה-20 לחיינו: גם פרקש וגם אלתרמן גדלו, כמונו, למציאות שבה נטען כל הזמן שאוטוטו ייגמרו החילונים בירושלים. בשל האקסיומה הזאת, התעצבה אצלנו תודעה שכינינו בזמנו "אפקט המוצב". הכוונה היתה שהיחס של הירושלמים בני דורנו לירושלים דומה ליחס של חיילים למוצב: אין לאיש רצון גדול להישאר בו, אבל אי אפשר שכולם יעזבו אותו ביחד, כי מישהו חייב להישאר ולשמור עליו.

 

אני זוכר איך בלילות חורף קפואים, כשאני וגולדנברג התלבטנו אם להישאר בבית ליד התנור או לצאת למסיבת טכנו במנהרה מתחת לגן סאקר או בבית נטוש באזור תחנת הרכבת הישנה, אמרנו לעצמנו שאם כל מי שרואה את עצמו חלק מהסצנה האלטרנטיבית בעיר יוותר לעצמו ויישאר ליד התנור, תקרוס הסצנה מפאת מחסור בכוח אדם. החשש מהתרחיש המביך הזה (לעיר, הכוונה) הניע אותנו יותר מפעם אחת לעזוב את התנור ולתת משמרת במוצב. בראייה לאחור, אני מודה שזה נראה מטופש לא פחות מאשר רומנטי.

      

 

ניר ברעם משה שי
ניר ברעם. פרגן (תצלום: משה שי)

 

גולדנברג, 34, גדל בשכונת גילה, עבר לתל אביב לקראת סוף העשור הקודם וזה שנתיים חי בסן פרנסיסקו, שם הוא משלים לימודי דוקטורט בפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת סטנפורד. התיאור הפיקטיבי שלו את הקבוצות הדתיות השונות בירושלים עשיר בפרטים, וניכר שנושא ההקצנה הדתית מעסיק אותו רבות. עם זאת, בולטת מאוד העובדה שהספר אינו מזכיר את המילה "חרדים" אף לא פעם אחת. 

 

האם מה שעומד מאחורי הסיפור זו הפוביה החילונית-ירושלמית הוותיקה שהחרדים ישתלטו על העיר ויהפכו אותה לדתית אדוקה? עובדה היא שהיה כבר ראש עיר חרדי, וזה עדיין לא קרה. 

"אחד הדברים שרציתי לתפוס בספר הוא החוויה הירושלמית מנקודת המבט הצרה של החילוניות בירושלים. האמת היא שהחילונים בירושלים לא באמת רואים את החרדים, שמשמשים להם מעין תפאורה לנוף המקומי. יש אולי חילונים שיכולים להבדיל בין חסידים מתולדות אהרון לחסידי גור, אבל עדיין, גם אלה וגם אלה נתפסים בעיניהם כדמויות כמעט לא אנושיות. אחד הדברים שקורים לדמות המרכזית פרקש לקראת סוף הספר זה שהוא מתחיל לראות את האנושיות של הדמויות ולתקשר איתן. זה דבר שכמעט לא קורה בירושלים החילונית.

 

"יש לי חברה חרדית שקראה גרסאות ראשונות של הספר וטענה שיש בו הרבה מאוד כעס כלפי החרדים. ואז נתתי לה לקרוא את הגרסה האחרונה. היא אמרה שהכעס כמעט נעלם, ומה שהחליף אותו זו חרדה מהלא נודע, מהאחר. מאוד שמחתי לשמוע את זה כי אני חושב שזה מרכיב חשוב הרבה יותר בחוויה החילונית בעיר, וגם במידה מסוימת בחוויה שלי עצמי".  

 

מגזר שבולט בהיעדרו מהספר, ולא רק בשמו, זה ערביי ירושלים. הם אפילו לא מוזכרים כעוד אחת מהכתות הקנאיות שמרכיבות את אוכלוסיית העיר. זו הימנעות מעניינת, לאור העובדה שבמסגרת הדוקטורט שלך אתה חוקר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

"אתה צודק לגמרי. הערבים כמעט אינם מופיעים, והם סגורים מאחורי חומה כלשהי שלא ברור היכן היא עוברת. גם הבחירה הזאת היתה בחירה מודעת וחשובה. ירושלים היא עיר מפורזת שהערבוב בה בין יהודים לערבים הוא ערבוב שקורה במקומות מאוד ספציפיים ותחת חוקים מאוד ברורים. יהודי ירושלמי לעולם לא יגיע לג'אבל מוכאבר או לשועפט, והאבסורד הוא שככל שההפרדה במציאות הולכת ומתחזקת, כך גם החשיבות של מזרח העיר בעיני הירושלמים הולכת וגדלה. החלוקה של ירושלים היא אחת מהנקודות הרגישות ביותר בפוליטיקה הישראלית ואחת מתוצאות הלוואי של הרגישות הזאת היא העובדה שמזרח ירושלים נדחקת לפינת התודעה. מנקודת המבט הצרה של חילוני בירושלים, שבה כאמור הספר עוסק, מזרח העיר לא קיימת, ולכן כך גם בספר".

 

נקודת המבט החילונית שבחרת מזכירה מאוד את השפה המקומונית שעיצב בשנות ה-80 "כל העיר" – מתן כבוד לכל פרט ופרט בחיים החילונים-אורבניים של ירושלים והעלאתו לדרגת מיתולוגיה, ע"ע יומרנות פרובינציאלית. וזה, אני חושב, משהו שאפשר לזהות התייחסות אליו גם בספר, כמו למשל בסיפור התיכופוניסט.

"הירושלמים בטוחים שהם מרכז העולם, ובניגוד למקומות אחרים שגם בהם יש תחושה של מרכזיות, כמו תל אביב לדוגמה, המרכזיות הירושלמית היא מרכזיות מתריסה ואגרסיבית. זה יוצר קרקע פורה למיתולוגיה עירונית פסיכוטית ומרתקת. אני גדלתי על המיתולוגיה הזאת, ורציתי לתפוס אותה ולחלוק אותה גם אם אלו שאינם ירושלמים. אפשר אפילו לומר שהספר מנסה לייצר מיתולוגיה של עיר, ואני ממש מקווה שאני מצליח בזה".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי  

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus