thinkstock

שירה נגד ספוקן וורד – ברוכים הבאים לדרבי המדיומים הפואטיים

social
facebook whatsup email tweeter
עופר מתן //
7.3.18
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"רואי רביצקי: ספוקן וורד כולל גם שירה שממריאה מהדף ומבקשת במה בגלל מיאוס במוסכמות כמו אינטימיות, אנונימיות ומינימליזם ורוצה לחזור לעשות שירה שמתכנסים סביבה. למה לחזור? כי אלה שורשי השירה"
"שמעון אדף: יש לי בעיה עם זה שאין לספוקן וורד מילה ברורה בעברית. אם זה כזה דבר מרכזי בתרבות שלנו, אז ראוי שתהיה לזה מילה, אבל זהו מונח מושאל מאנגלית ותרבות שאולה, וזו הסיבה"
"סיון בסקין: כשאני על במה, אני מרגישה קשר חזק יותר לרוקיסטים שמלחינים שירים ושרים אותם מאשר לספוקן וורד, ואני בהחלט אוהבת לעמוד על במה. יש בזה היסחפות מסוימת וזה מספק לי יצר רוקסטארי שחסר לי בשירה הכתובה"
אמנות או פרפורמנס? חריזה או הכוונה טונית? פואטיקה דקה או שלהוב הקהל? רגע לפני האירוע "מדברים שירה" נעמוד על המתח בין שני הז'אנרים

הסרטון הנצפה ביותר בעמוד היוטיוב של "פואטרי סלאם", הזירה האינטרנטית הישראלית ל"ספוקן וורד" (שירה מדוברת), שלו 281 אלף צפיות, כמעט כפול מזה שבא אחריו, נקרא "השלט בכניסה למושב". מגיש הקטע הוא בחור ששמו טמיר אהרוני, שבמשך חמש דקות וחצי שוטח בפני קהל נלהב במועדון הבארבי בתל אביב את הסיבות שבגינן הוא סולד מאנשי ההרחבה במושב שבו גדל.

 

זו סוגיה חברתית מוכרת ומסוקרת, שאף זכתה לייצוג בתוכנית "ארץ נהדרת", וקיים בה יסוד של מתח בין-עדתי (חלק ניכר מתושבי ההרחבות הם מזרחים שבעיני חלק מהקיבוצניקים והמושבניקים אינם רצויים ו"מאיימים" על צביון היישוב). מעניין אפוא לבחון את הפופולריות של הסרטון של אהרוני על רקע ההצלחה האדירה שחווה השירה המזרחית החדשה בעשור האחרון, זו שתקפה גם היא את המתח העדתי, רק מכיוונו הנגדי. וכמו חלק מהטקסטים שמוקראים בערבי השירה של קבוצת "ערספואטיקה" המזרחית, גם "השלט בכניסה למושב" גרר קומנטים שמזכירים יותר תגובות למאמר פובליציסטי מאשר לשירה: "כל מילה בסלע!", "לא יכול לתאר טוב יותר את מה שקורה" וכיוצא באלה.

 

אם כן, מעמדו של האדם העומד מעל במה ומקריא טקסט מול קהל השתנה מאז יצירת המערכון "המשורר" של החמישייה הקאמרית, שהציג את מנשה נוי מקריא את המילים "כוס רבאק ערס" מספרון קטן בהטעמה מוגזמת ובהגייה תקנית, זאת במטרה להגחיך את הרצינות התהומית של ערבי השירה. ה"ספוקן וורד" כבש את ישראל בסערה והעביר את מעמד הקראת-המילים-מעל-במה טרנספורמציה – מאירוע יבשושי ומנומנם להתרחשות אופנתית סוערת.

 

 

האיכות הרוקסטארית הפוטנציאלית של דמות המשורר משכה רבים, ובהתאמה יצרה גם הרחבה של הגבולות של מה שמכונה "שירה"; וכך נולדו קטעים כמו "השלט בכניסה למושב" – למעשה, מעין פוסט פייסבוק מהוקצע שמוגש לאור תאורה מוקפדת. השלב העדכני ביותר באבולוציה של הז'אנר הוא פועלם של גופי תקשורת מרכזיים כמו "כאן", "קשת" ואחרים, שהתחילו לצלם את כתביהם מדקלמים למצלמה טורי דעה.

 

לאתגר את אנשי השירה

 

המתח בין השירה המסורתית והספוקן וורד יעמוד במרכז האירוע "מדברים שירה", שיתקיים בבית אבי חי ב-15 במרץ. את הערב עורך רואי רביצקי, כותב שירה מדוברת, מנחה סדנאות כתיבה ומלווה משוררים שרוצים לעלות על במה. השאלה שתוביל את האירוע היא מה מרוויחה ומה מאבדת השירה במעבר מן הדף למיקרופון, ממפגש אינטימי להתרחשות פומבית.

 

בין המשתתפים אפשר למצוא משוררים שכותבים שירים ואינם עוסקים בספוקן וורד באופן קבוע, כמו שמעון אדף, טל ניצן וסיון בסקין, בצד אנשי ספוקן וורד כמו דנה ידלין, יואב טלמור וצביה מרגליות. המשתתפים יקראו משיריהם וינהלו רב-שיח בשאלת מקומה של השירה ואופני הביצוע וההגשה שלה.

 

רביצקי עצמו עוסק גם בשירה כתובה וגם בספוקן וורד. הוא מספר שהוא יודע מראש לפני שהוא כותב שיר אם הוא עתיד להיות שירה או ספוקן וורד. "אתה חייב להיות מודע לקהל בכתיבה שלך ולהתחשב בקומוניקטיביות", הוא אומר.

 

איך היית מגדיר ספוקן וורד?

"מפגש פורה ולא-מנצל בין אמנויות הבמה ואמנויות הקולמוס. תחת המטרייה הזאת חוסים כמה תתי-ז'אנרים, חלקם אמנויות במה מובהקות במקורן, כמו מונולוגים, וידויים פרפורמטיביים, קטעי סטנד-אפ, מניפסיטים פוליטים וכו'. כל אלה אינם מעידים על עצמם שהם שיר כדי ליהנות מההון הסימבולי של השירה, כפי שטוענים כל מיני מקטרגים; הם עושים את זה כדי ליהנות ממשהו שאינו סימבולי אלא ממשי – קשב דרוך, עדין ומשתהה, מהסוג שבדרך כלל רק שירה זוכה לו.

 

מלבד הז'אנרים שמקורם באמנויות הבמה, ספוקן וורד כולל גם שירה שממריאה מהדף ומבקשת במה בגלל מיאוס במוסכמות כמו אינטימיות, אנונימיות ומינימליזם ורוצה לחזור לעשות שירה שמתכנסים סביבה. למה לחזור? כי אלה שורשי השירה, בין שמדובר בשירת הנבואה המקראית ובין שבשירה היוונית. בשני המקרים מדובר בשירה בעל פה שהיתה פרפורמטיבית.

 

"מה שאני באופן אישי מנסה לעשות זו שירה מדוברת, והשאלה אם הספוקן וורד הוא ז'אנר בעל גדרות צורניים מובהקים פחות מעניינת אותי. מעניינת אותי יותר האופציה הפואטית המפתה שמתחבאת בתוך הבליל הזה, שקוראת בקולות שונים לאנשים שונים. זה מציע למשוררי כתב 'בואו תראו איך השיר שלכם יכול להיות אירוע', ואת אנשי הבמה זה מאתגר ותובע מהם: 'בואו תנו למילים ולרווחים ביניהן חשיבות ומשמעות'".

 

האותיות מכריזות על עצמן כראויות להידפס

 

השירה של סיון בסקין היא בעלת חרוזים ומשקלים, סגנון שבשנת 2006, אז פרסמה את שיריה הראשונים, לא היה בלב הבון טון הפואטי. מבקר וחוקר הספרות אריאל הירשפלד כתב בזמנו ביקורת קשה על שיריה שנכללו בכתב העת הספרותי "הו!", ובסקין הבינה דבר או שניים, לדבריה, בנוגע לאגרסיות שסגנונות וז'אנרים חדשים של שירה עשויים לעורר בגווראדיה הוותיקה של השירה בישראל.

 

"אני מאמינה שלאמנות אין תאריך תפוגה", היא אומרת, "והביקורת שחטפנו בזמנו טענה שכתיבת שירים בחרוזים זה דבר שאבד עליו הכלח. זו היתה תקופה שכל הקוראים זנחו את השירה כי היא היתה לא-זכירה וחסרת להט מוזיקלי, ואני רציתי לכתוב שירה מהנה יותר. ברור הרי שאיש לא שואל למה למוזיקאים יש חרוזים ומשקלים בשירים המולחנים שלהם, אז למה שלא יהיו תבניות גם בשירה כתובה?".

 

 

חשבת פעם לעשות ספוקן וורד?

"אני לא עושה ספוקן וורד. אני מקריאה באירועים שבהם מקריאים שירים, אבל זה לא ספוקן וורד בשום צורה, אלא שירה מודפסת שמקריאים אותה. מה ההבדל? זו שאלה שצריך לשאול את אנשי הספוקן וורד כי הם רואים בעצמם כסוגה אחות. כשאני על במה מקריאה שיר שלי, אני רואה בזה אקסנטציה של השיר הכתוב, ולא ז'אנר נפרד. כשאני על במה, אני מרגישה קשר חזק יותר לרוקיסטים שמלחינים שירים ושרים אותם מאשר לספוקן וורד, ואני בהחלט אוהבת לעמוד על במה. יש בזה היסחפות מסוימת וזה מספק לי יצר רוקסטארי שחסר לי בשירה הכתובה".  

 

לדעת רביצקי אשליית החד-פעמיות של הספוקן וורד היא אחד היתרונות של הז'אנר. "כשאתה על הבמה, אתה שרוי בתחושה של מפגש חד-פעמי, אף על פי שבפועל, סרטוני היוטיוב האלה ימשיכו להתקיים, וסביר שיעברו בפופולריות שלהם את כל מה שאעשה בחיים", הוא מסביר, "לעומת זאת, כשאתה כותב שיר, האותיות כמו מכריזות על עצמן שהן ראויות לדפוס, שהן ראויות להיקרא לאט ולהיכנס אל הנצח. בספוקן וורד, בגלל אותה אשליית חד-פעמיות, יש אלמנט שמשחרר את השירה מהחרדה שמלווה כתיבה של שיר כתוב ומנוקד שמעיד על עצמו 'אני חשוב, קראו אותי לאט, אני בעל משמעות'. זה משחרר מהצנזור הפנימי שגורם החשש שמא השיר לא יהיה ראוי מספיק לקאנון.

 

"חלק מהביקורת על ז'אנר הספוקן וורד מתמקדת בדיוק בדבר הזה – שופטים את קטעי הספוקן וורד שקיימים ברשת כמו ששופטים שיר שפורסם כטקסט, וזו טעות לדעתי, כי מה שרואים ברשת זה תיעוד מנציח של מפגש ספציפי בין משורר לקהל, והרבה פעמים אלה בכלל שירים בתהליך עבודה".  

 

שאלת הפומפוזיות

 

למשורר והסופר שמעון אדף יש שאלות וספקות לגבי ז'אנר הספוקן וורד. "יש לי בעיה עם זה שאין לספוקן וורד מילה ברורה בעברית", הוא אומר, "אם זה כזה דבר מרכזי בתרבות שלנו, אז ראוי שתהיה לזה מילה, אבל זהו מונח מושאל מאנגלית ותרבות שאולה, וזו הסיבה. יש לי כמה שאלות בקשר לזה: באיזו מידה המוזיקה של הספוקן היא מוזיקה שכפויה על העברית ובאיזו מידה היא נובעת ממנה? האם אלה תבניות מוזיקליות שמולבשות על עברית ומטרתן לגרום לה להישמע כמו שפה אחרת, או שזו התפתחות טבעית של הדיבור בעברית?

 

 

"אני שומע שם השפעות של היפ הופ ומוזיקה שחורה, וזה המשך ישיר של דיבור של שחורים באנגלית, ואני שואל את עצמי: מה עם מוזיקת הדיבור העברית – למשל בזמן תפילה, או בזמן קריאת פרשת השבוע? מעניין אותי זה לקחת טקסטים שלי שנכתבו לצורך פרסום ולשאול את השאלות האלה על במה. איך אני אדבר אותם? באיזו מוזיקה ובאיזה טון? אין לי טון מסוים שאני רואה בו את הטון הנכון לקריאת שיר על במה; אני אגיב למה שיקרה ברגע שאעמוד שם ובהתאם למצב הרוח שלי, כמו שקורה בשיחה איתך עכשיו. תפסת אותי ברגע שאני ממהר, ולכן הדיבור שלי מהיר ומשפטיי מנוסחים בהתאם".

 

לרוב קטעי הספוקו וורד בעברית יש טון פומפוזי ודרמטי. לא יצא לי לשמוע מישהו עושה ספוקן וורד בטון נמרח כמו השירה של שלום גד ויורם חזן, למשל.

"השאלה של הפומפוזיות היא שאלה טובה. אני מתאר לעצמי שזה נובע מהפרפורמנס, כי יש הרי משהו תיאטרלי בספוקן וורד, והמעמד הבימתי שם במרכז את פעולת השכנוע של הקהל, את תוכן השיר, את המסר; איך אתה מוביל מהלך שמתכנס לשורה תחתונה. אני לא נתקלתי בספוקן וורד סוריאליסטי בעברית; אולי יש, אבל אני לא מכיר. הנטייה שלי בכתיבת שירה היא להצטמצם – אם אמרתי משהו באופן אפקטיבי, אז לא לומר אותו שוב - ובספוקן יש תחושה של חזרתיות על אותה נקודה בצורות שונות.

 

בעיניי, שירה מחפשת לפרק את הנחות היסוד שלה - לא לקבל מבנה קיים מראש - ואני שואל את עצמי באיזו מידה ספוקן וורד זו אמנות שחוקרת את עצמה ובאיזו מידה זו אמנות שמממשת שוב ושוב אותן הנחות יסוד? אולי אשתכנע ואגלה שגלום בתחום הזה פוטנציאל גדול ששווה לחקור אותו".

 

בסקין מספרת שבפעמים שיצא לה לקרוא משיריה על במה, היא עשתה זאת בטון קצת אחר מהטון הפומפוזי. "חשוב לי להיות ברורה ולהדגיש את הצורה הפואטית. אני כותבת בתבניות. יש משקל וחרוז ופאוזות במקומות מסוימים, והקצב והמילים שאני מדגישה חשובים, והם דומים להגשה של זמרת. אני עושה הכול כדי להתקרב להגשה מוזיקלית, רק בלי מנגינה של ממש".

 

האם ההכוונה הטונית של המשורר בספוקן אין בה משום ה"האכלה בכפית" של המאזין?

"ההכוונה הטונית היא תוסף שלא בא על חשבון משהו בשיר. אני רואה בזה יותר הדגשה של הניקוד של השיר, ולא הכוונה של ממש שמוליכה אותך יד ביד. אפילו על שירים מולחנים שיש להם מנגינה אתה עדיין יכול לחשוב כטקסט כתוב, אז בטח על שירה כמו שלי לצורך העניין".

  

לרביצקי, לעומת זאת, דווקא ברור שאין גיוון טוני בספוקן וורד. "אני אגיד את זה באופן חריף יותר: רבים מאלה שמתחילים לכתוב ספוקן וורד נשמעים אותו דבר, מגישים באותה אינטונציה מעצבנת", הוא טוען, "אבל זה טבעה של אמנות – יש חקיינות. מצאתי לפני זמן מה שירים שסבא שלי כתב בגיל 17, והם נשמעים כמו חיקוי דהוי של ביאליק. בסוף שנות ה-90-תחילת שנות ה-2000, צץ דור שלם של אתגר קרת וואנביז, למשל, שכתבו סיפורים קצרים שחיקו את סיפוריו. הטובים והחדשניים בכל אמנות הם אלה שאינם מחקים אחד אלא מושפעים מרבים, ובהמשך גם מוסיפים על זה משהו חדש משלהם.

 

אולי יעניין אותך גם עונת הספרות 08.02.18 פסטיבל רב-תחומי בבית אבי חי אביב 2018

 

"העניין הוא שבספוקן וורד אין עדיין מנעד מספיק, כי זו אמנות חדשה. אז אתה מקשיב להרבה אמני ספוקן וורד אחרים ומנסה להתיך את כל מה ששמעת לסגנון משלך, אבל מה לעשות שאין עוד די אמני ספוקן? הסצנה קטנה, ולכן מי שרוצה ללמוד איך עושים ספוקן וורד, צריך ללמוד ולקבל השראה גם משירה, מתיאטרון ומשאר ז'אנרים אמנותיים, ולא לנסות ללמוד מסרטוני פואטרי סלאם בלבד".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי
 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus