מתוך הסרט "חנה ארנדט"
רקוויאם גרמני: תרגומים חדשים לחליפות המכתבים בין הייקים
social
facebook whatsup email tweeter
עמיחי חסון //
3.5.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"שלום מתחזק בעמדותיו הציוניות לאחר השואה כמענה לבעיות הקיום היהודי, ואילו ארנדט מקדמת באמריקה גישה הומניסטית ואוניברסליסטית שמתנגדת לכל צורות הלאומנות, ובהן גם הציונות"
"בכל נשימה מנשימותיי ישנה ועודנה קיימת האמונה שנועדנו למלא את האבק, את החומר, בממדים של כאב ונשמה". ההתכתבויות בין ענקי הרוח חנה ארנדט וגרשום שלום ובין המשוררים פאול צלאן ונילי זק"ש חושפים את המורכבות הנפשית שהותירה מלחמת העולם השנייה בניצוליה

“אני כועסת עליך שלא באת לפגישה המוסכמת בינינו: בית הקפה בחמש אחרי מלחמת העולם”, כותבת חנה ארנדט מניו יורק לגרשום שלום, היושב בירושלים (בפרפרזה על האמירה המפורסמת מתוך "החייל האמיץ שווייק"). שורה אחר כך היא כבר מסייגת את הכעס: "אבל אני מודה – במובן מסוים בית הקפה לא קיים יותר”.

 

ארנדט, מהתאורטיקניות הפוליטיות החשובות של המאה ה-20, ושלום (שׁוֹלֶם בהגייה הרווחת), גדול חוקרי הקבלה והמיסטיקה, מיעטו להיפגש פנים אל פנים. עם זאת, הם התכתבו בצורה אינטנסיבית. ספר חדש שיצא בהוצאת בבל (ותורגם מהמקור הגרמני בידי גדי גולדברג) מציג 141 מכתבים שהחליפו השניים מסוף שנות ה-30 ועד הקרע שנפער ביניהם באמצע שנות ה-60.

 

ראשיתה של ההתכתבות נעוצה בגאון יהודי אחר שהיה החוט המקשר בין השניים: הפילוסוף היהודי-גרמני ולטר בנימין (שמכונה לעתים במכתבים בשם החיבה: "בנג'י"), מחברם של "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" ו"היסטוריה קטנה של הצילום". בנימין, שהיה חבר נעוריו של שלום וקרוב משפחה של ארנדט, התאבד ב-1940 לאחר שלא הצליח להימלט מאירופה לאמריקה. ארנדט היתה הראשונה לספר לשלום את הידיעה על סופו הטרגי של ידידם המשותף. "שלום היקר, ולטר בנימין שם קץ לחייו ב-26.9, סמוך לגבול ספרד, בפורט בו", פתחה את המכתב הקשה וסיימה במילים: "יהודים מתים באירופה ומוטלים בשדה כמו כלבים".

 

בנימין ממשיך להיות נוכח-נפקד בהתכתבות שלהם: עם מותו החליטו השניים לתפקד כ"סוכני הזיכרון" שלו והקימו מפעל חיים שדאג להוציא לאור את כתביו (בין השותפים האחרים למפעל היו הפילוסוף תאודור אדורנו והמחזאי ברטולד ברכט). במידה רבה, השניים הם האחראים המרכזיים למעמדו המשמעותי של בנימין בהגות האירופית המודרנית – מעמד שהתווה לאחר מותו. ארנדט, שניהלה את הוצאת שוקן בארצות הברית, פרסמה שם לראשונה מבחר מכתביו של בנימין. באחד המכתבים היא מבקשת משלום לחבר את ההקדמה, אך הוא כותב לה שאינו מסוגל עדיין לכתוב על חברו. רק שנים אחר כך הוא יפרסם את סיפור חייהם המשותפים בספר הנפלא "ולטר בנימין, סיפורה של ידידות".

 

לקריאה נוספת על הז'אנר הספרותי של חליפת המכתבים

 

"עם ישראל נרצח"

 

מלבד שיתוף הפעולה בניהול עיזבון כתבי ולטר בנימין, המכתבים שופכים אור על פרויקט משותף נוסף של השניים: ארגון תקומה לתרבות ישראל, שנולד במטרה להציל את נכסי התרבות היהודית שנבזזו בידי הנאצים. עם סוף המלחמה, נשלח שלום בידי האוניברסיטה העברית לאירופה (יחד עם אברהם יערי), ויחד העבירו לארץ יותר מחצי מיליון ספרים שהוחרמו בזמן המלחמה. המפגש הקשה עם ניצולי השואה במחנות הפליטים הארעיים הביא אותו למסקנה ש"עם ישראל נרצח". במכתב לארנדט מאותה התקופה הוא מספר שהוא "מדוכדך מאוד" ומציין ש"המרחק בין היהדויות השונות באירופה ובאמריקה ובפלסטינה הוא, לדעתי, קטסטרופלי ובלתי ניתן לגישור עוד [...] הכל מתפורר ואיש אינו מבין עוד את רעהו”.

 

 

גרשם שולם_ויקיפדיה
גרשום שלום. אהבת ישראל כפי שהסברתי לידידתי (תצלום: ויקיפדיה). למעלה: תמונה מתוך הסרט "חנה ארנדט"

 

המכותבת למכתב היא דוגמה חיה לפערי מרחק ששלום חווה כ"קטסטרופלי": הוא מתחזק בעמדותיו הציוניות לאחר השואה, כמענה לבעיות הקיום היהודי, ואילו ארנדט מקדמת באמריקה גישה הומניסטית ואוניברסליסטית שמתנגדת לכל צורות הלאומנות, ובהן גם הציונות. ב-1944 היא מפרסמת את המאמר: “הציונות – בחינה מחדש” שבו היא טוענת טענות קשות נגד פרויקט התחייה הלאומית בארץ ישראל. בין היתר היא מבקרת את השימוש שעושה הציונות באנטישמיות לצורכי תעמולה ומצביעה על כשלים מוסריים שהיא מזהה לטענתה ממרחק.

 

בעקבות המאמר, כותב לה שלום שהוא מאוכזב ממנה, "אכזבה יוצאת מגדר הרגיל”, ואף טוען כי "מאמרך אינו אלא, סליחה על הביטוי, איוולת פוליטית שאין לי אלא למחות עליה בחריפות כדי להביאך לידי יתר תבונה וביקורת עצמית". הזדהותו העמוקה של שלום עם מפעל הציונות מביאה אותו לכתוב כי "אני אדם לאומי ולא אכפת לי כלל מכל אותם נאומים פרוגרסיביים לכאורה נגד השקפת עולם זאת, אשר מאז ראשית נעוריי לא חדלו להציג לי אותה כהשקפה שעבר זמנה". על כך משיבה לו ארנדט: "אינני יכולה למנוע ממך להיות אדם לאומי, גם אם אינני מבינה לגמרי מדוע אתה גאה בכך [...] קיים חשש גדול שאדם לאומי יהפוך לגזען".

 

אייכמן בירושלים

 

למרות הוויכוח הנוקב, השניים ממשיכים לשתף פעולה בארגון הצלת הספרים ושומרים על קשר. שלום מספר לארנדט כיצד הוא ממלא את מכלי המים בביתו ברחביה לקראת מלחמת העצמאות, ובהמשך, בעוד בישראל מונהג משטר הצנע, ארנדט שולחת לו אוכל ושוקולדים שלא ניתן להשיג בארץ. אף שרוב הזמן שומרים השניים על "מכובדות", מתגלים ענקי הרוח הללו גם כבני אדם שאובססיביים להכרה במעמדם. יש משהו מנחם בכך שאף הם רודפים אחרי הזמנות לכנסים, ביקורות מחמיאות בכתבי עת ומילים טובות.

 

הפיצוץ שישים קץ לקשר, וכן להתכתבות, יתרחש סביב משפט אייכמן. ארנדט נשלחת מטעם המגזין האמריקאי "דה ניו יורקר" לסקר את המשפט בישראל, וסדרת הכתבות שהיא מכינה בעקבות הביקור מכונסת בשנת 1963 לספר "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע". ארנדט תיארה שם את הפושע הנאצי כביורוקרט אפור ואת המשפט כהצגת תיאטרון, ויתר על כן, הצביעה על שיתופי הפעולה בין היהודים לרוצחיהם במהלך שנות המלחמה (בין היתר במסגרת היודנראט ובמשאים ומתנים שונים בין מנהיגים יהודים למנהיגים גרמנים).

 

בעקבות פרסום הדברים קמה שערורייה גדולה. שלום ההמום הטיח בארנדט מילים קשות במכתב שבחר אחר כך לפרסם בפומבי מעל דפי העיתונים: "במסורת היהודית קיים מושג שקשה להגדירו... 'אהבת ישראל'... דבר זה איני מוצא שמץ ממנו אצלך, חנה היקרה... באופן טיפולך בשאלת ההתנהגות היהודית בנסיבות קיצוניות כל כך – שאיש משנינו לא התנסה בהן – איני מוצא שיפוט מאוזן אלא הגזמה הנוטה לדמגוגיה. מי מאתנו יכול לומר כיום אילו החלטות צריכים היו להחליט 'זקני היהודים'?... אחדים מחברי היודנראט היו בני בליעל, אחרים היו צדיקים גמורים. היו שם אנשי ביניים רבים, כמו כל אחד מאתנו, אשר נאלצו להכריע הכרעות בתנאים שאיננו מסוגלים לשחזר. איני יודע אם צדקו או שגו. איני רואה עצמי ראוי להוציא משפט בנדון. לא הייתי שם [...]

 

"לאחר קריאת ספרך לא השתכנעתי בשום צורה בטיעונך בדבר הבנאליות של הרוע [...] אותה בנאליות נראית לי יותר כסיסמה ולא כפרי של ניתוח מעמיק, כדוגמת אותו ניתוח בעניין אחר לחלוטין שהגשת לקוראים בספרך על הטוטליטריות בצורה משכנעת הרבה יותר. מאותו רוע רדיקלי לא נותרה כאן אלא הסיסמה הזאת... צר לי שאיני יכול לומר דברים חיובים יותר על התזה של ספרך”.

 

ארנדט, שנהפכה בעקבות הספר ל"פרסונה נון גרטה" בחוגים יהודיים רבים, משיבה במכתב משלה על טענתו של שלום בדבר "אהבת ישראל" שחסרה לה: היא מודה ש"אין בי אהבה כזו וזאת משני טעמים: ראשית, מעולם בימי חיי לא אהבתי עם כלשהו או קולקטיב... אני אוהבת רק את ידידיי ואיני מסוגלת לשום אהבה אחרת. שנית, אהבה כזאת ליהודים חשודה בעיני מפני שאני עצמי יהודייה. איני יכולה לאהוב את עצמי ולא מה שאני יודעת ששייך לעצמותי". מאז הוויכוח הזה ועד מותם (ארנדט ב-1975, ושלום ב-1982) הם לא חידשו את ההתכתבות.

 

מולדת בלתי נראית

 

בעוד ארנדט ושלום מהגרים מגרמניה לפני המלחמה ומצליחים לבנות לעצמם בתים חדשים ביבשות אחרות, המשוררים היהודים הגדולים פאול צלאן ונילי זק"ש נשארים באירופה בזמן המלחמה ואף נותרים בה לאחר מכן כמהגרים נטולי מולדת.

 

בדומה לארנדט ושלום, גם צלאן וזק"ש מתכתבים באינטנסיביות וכמעט שאינם נפגשים פנים אל פנים. לאורך שנות ה-50 וה-60 הם כותבים זה לזה בגרמנית – אותה שפה נגועה, זו שבה ניתנו הפקודות להשמיד את משפחותיהם. זק"ש מתגלה בספר (בהוצאת קשב לשירה, תרגום מגרמנית: דינה פון-שוורצה) כמי שרואה בעצם ההתכתבות מעין תחליף למולדת.

 

לקריאה נוספת על משנתו של גרשום שלום על מיסטיקה וקבלה 

 

20 שנה מפרידים בין השניים. נלי זק"ש (זרע קדושים), נולדה בברלין ב-1891 ונחשבה עוד בנעוריה למשוררת מבטיחה. היא ניצלה ממחנות הכפייה הנאציים בזכות התערבותה של הסופרת סלמה לגרלף ושל משפחת המלוכה השוודית. אחרי השואה היא משנה את סגנון כתיבתה ונושאיה, חוזרת אל המקרא ונהפכת למשוררת המקוננת על גורל העם היהודי.

 

פאול צלאן, שנולד ברומניה בשנת 1920 ונקרא פאול אַנצֶ'ל, שורד את השואה בעבודת כפייה בטברשט. אביו ואמו נעצרו בגטו בשעה שלא היה בבית. אביו מת במחנה בטיפוס ואמו נורתה בראשה. מאז החל לפרסם את שירתו החידתית בסוף שנות ה-40, נחשב לאחד מגדולי המשוררים בשפה הגרמנית.

 

המכתב הראשון נשלח על ידי זק"ש הכותבת מביתה בשטוקהולם לצלאן, שגר באותה התקופה בפריז: "משורר יקר פאול צלאן, זה עתה קיבלתי מההוצאה לאור את כתיבתך ואני יכולה להודות לך באופן אישי על החוויה העמוקה שהעניקו לי שיריך. אתה רואה הרבה מהנוף הרוחני ההוא שמסתתר מעבר לכאן ולעכשיו ויש לך הכוח לבטא את הסוד שנפתח לו בשקט".

 

צלאן משיב לה בידידות ומציע לה לפרסם את שיריה בכתב עת שבו הוא משמש אחד העורכים. זק"ש מזהה את צלאן כשותף למצבה המורכב. את השאיפה שלה מהקשר ביניהם היא מנסחת בחדות כבר במכתבה השני: "מכתבך היה אחד האירועים המשמחים בחיי", כותבת זק"ש, "אתה יודע על הדברים שבתוכי והם מצויים בקרבך, וכך יש לי מולדת", בהמשך, באחד המכתבים האחרונים, היא תוסיף: "שנינו חיים במולדת בלתי נראית".

 

מרידיאן הכאב והנחמה

 

"בין פאריס לשטוקהולם עובר מרידיאן הכאב והנחמה", כותבת זק"ש לצלאן, ואכן, עיקר ההתכתבות נוגעת בהתמודדות עם הכאבים ובניסיונות להתנחם. שניהם סובלים מפרנויה ומזינים אחד את האחר בפחדיהם. ז"קש חווה רדיפות אנטישמיות, ולעתים מדמיינת אותה ואת צלאן אצל מבקרי ספרות או סתם אצל אנשים ברחוב – מתארת לצלאן כיצד היא נרדפת בידי "ליגה נאצית ספיריטיסטית" שעוקבת אחריה בעזרת רדיו טלגרף.

 

"הם יודעים הכל" היא כותבת לו, "היכן שאני מניחה את כף רגלי. ניסו גם גז עצבים כאשר נסעתי. כבר שנים מאזינים בסתר עם מיקרופון דרך קירות ביתי". צלאן, שנתפס בראשית ההתכתבות כצד המאוזן יותר בקשר, מנסה בתשובתו לנחם ולהרגיע: "אני מרגיש שהרוע שרודף אותך — שרודף גם אותי — נמוג אל תוך אי־המהות, ושם מקומו".

 

זק"ש מתאשפזת תכופות בבתי חולים פסיכיאטריים ומפתחת תלות חזקה בצלאן. "לולא ידעתי שאתה וחבריי כאן דרים איתי יחד בעולם, הייתי מזמן שוקעת", היא כותבת לו, אבל הוא מנסה להתרחק ועונה בקצרה: "הבריאי מהר, נלי היקרה, מהלב, שלך, פאול". לצלאן עצמו – האיש שהפילוסוף אמיל צ'וריאן תיאר פעם כ"פצע מדמם ללא הפסקה" – אין מספיק כוחות לסחוב גם את ז"קש על גבו. בשיר המוכר ביותר שלו, "פוגת מוות" ("Todesfuge"), הוא כותב: "חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב / שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁותִים עִם לַיְלַה / שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים / כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף / אִישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים הוּא כּוֹתֵב / כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה / כּוֹתֵב וְיוֹצֵא אֶת הַבַּיִת רוֹשְׁפִים כּוֹכָבִים / הוּא שׁוֹרֵק לִכְלָבָיו שֶׁיָּבוֹאוּ / שׁוֹרֵק לִיהוּדָיו שֶׁיֵּצְאוּ וְיִכְרוּ בֶּעָפָר בּוֹר קֶבֶר / פּוֹקֵד עָלֵינוּ פִּצְחוּ בִּנְגִינוֹת לַמָּחוֹל (מגרמנית: שמעון זנדבנק).

בשנת 1966 זק"ש זוכה בפרס נובל לספרות (במשותף עם ש"י עגנון – אחד המקרים הבודדים שהפרס חולק לשני זוכים) ומזמינה את צלאן ואת אשתו לטקס, אבל הוא משיב לה: "הזמנתך מרגשת אותנו", אבל הוא אינו יכול להיעדר מההוראה בתחילת הסמסטר. זק"ש לא מצליחה להתרפא, וגם התהילה שבאה בעקבות הפרס לא מצליחה להקל את הכאבים. היא חוזרת להתאשפז, והשניים מחליפים שירים. צלאן, שמבקר בישראל ב-1969 (ונפגש גם עם גרשום שלום), שולח לה מכתבים מירושלים ומתל אביב, ואחר כך חוזר גם הוא להתאשפז. במכתבה האחרון כותבת לו זק"ש: "אתה פאול היקר, הרבה מִשאלות טובות. כל שיריך אתי בתקופה המכאיבה".

 

ב-1 במאי 1970 נמצאה גופתו של צלאן בנהר הסיינה בפריז. למרות שלא נמצא מכתב התאבדות, ההנחה המקובלת היא שהוא קפץ אל מותו מגשר מירבו. כמה שבועות אחר כך, נפטרת מסרטן גם זק"ש בביתה בשטוקהולם. "בכל נשימה מנשימותיי ישנה ועודנה קיימת האמונה שנועדנו למלא את האבק, את החומר, בממדים של כאב ונשמה", היא כתבה לו במכתב משנת 1958, "אני מאמינה ביקום בלתי נראה שבתוכו אנו רושמים את מעשינו שנעשו בחשכה. אני חשה באנרגיה של האור שגורמת לאבן להישבר ולהיות למוסיקה, ואני סובלת מחץ הגעגוע שפוגע בנו מן ההתחלה ועד למוות ושדוחף אותנו לחפש בחוץ".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus